ברכת ראש ברכות קיג

דשוה מ' זהו' אף שיכול לענות אמן הוא מטעם זה דנקט כסא בידיה וכדאר"י בסו"פ כל המברך על כוס מלא נותנין לו נתלה בלי מצרים שנא' ומלא ברכת ד' וגו' ולזה רצה רבי לסלקו לצדוקי אף שיענה אחריו אמן מ"מ זה עדיף טפי ולזה יצא הבת קול בלשון זה כוס של ברכה לפי שזה גורם להעלות בדמיו ולכן הקשו התוס' מברכת פה"ג דשלפניו נקט אז כסא בידיה אבל מברכת מעין שלש לא קשה דזה יכול לפטור באמן. ומ"מ גם פה"ג י"ל דל"ק לפי שהכל שותים מכוס של ברכה ומברך עליו אבל בשאר מצות דתלוי בברכה לבד ס"ל דעונה אמן חשוב כמברך. ובחנם הרעישו בזה גדולי האחרונים המהרש"ל והמע"מ וב"ח והסמ"ע והש"ך על ר"ת מכיסוי וברהמ"ז וחילקו דשם מיירי שבירך בנחת. ובעניי לא אבין למו דנהי דבכיסוי יכולין לדחוק כן. גם י"ל דהאי דקדים לכסות בירך מקודם גמר שחיטה כדי שיהא מזומן לחטוף אך בברהמ"ז א"א לומר כן דהא צריך להשמיע בקול רם להוציאם י"ח גם ברבי דא"ל כוס של ברכה אתה שותה בזימון איירי להוציא אחרים דשנים שאכלו מצוה לחלק וא"כ הא יענו אמן אלא ודאי כמש"כ והא דכיסוי יבואר לקמן:

(ה) ולכאורה יש להביא ראי' לשי' רש"י דבמצוה תליא ולא בברכה לחוד מדאמר הש"ס בהא דאיב"ל שכר מצוה או שכר ברכה למאי ע"ח לברה"ז כו' ולא אמר הנפ"מ בכיסוי גופי' דאיירי ביה והיינו אם היה להשוחט כמה עופות לשחוט ושחט אחת וקדם חבירו וכיסה או דשחט כמה עופות ובירך על הכיסוי וקודם גמר הכיסוי לכולם קדם אחד וכיסה אחת. ומה גם לשי' ר"ת נ"מ בפשי' היכא דענה אמן דמחמת ברכה פטור דהא ענה אמן אבל שכר מצוה איכא וכדאמרינן כיסוי אחד לכולן ואימ"ב אלא אחת אלא ודאי צ"ל בזה דכ"ע ס"ל דמשלם שכר מצוה רק דאיב"ל אי המצוה מתחלק לפי הברכות. ומזה קו' גדולה על ר"ת כפי הבנת האחרונים שבעניית אמן פטור גם בברהמ"ז. וע"כ צ"ל לשי' דזה פשיטא ליה לגמרא דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא רק שכר ברכה והכי קמיב"ל אם השכר הוא כפי ברכה דהמצוה או אף שכר ברכה לחודי' בלא מצוה וא"כ אפילו ברכה דרבנן כהטו"מ נמי יחשב ולזה אמר נ"מ לברהמז"ו ומ"מ יצא הבת קול בלשון כוס של ברכה להורות דבשאר ברכות ככיסוי ומילה גם עניית אמן מהני לפטור וכוס דברהמ"ז שאני כמש"ל. אך יותר נ"ל בדעת ר"ת דס"ל במצוה המוטל עליו לעשות ובא אחר וקודם מודה ר"ת דמשלם זהובים כהך דשחט וכיסה דהדין מי כשפך יכסה. גם במילה כשהאב בעצמו רוצה למול דאף דיכול המצוה להעשות ע"י אחר מ"מ כיון דלא נעשה ע"צ המובחר דהתורה זיכהו לאב צריך לשלם יו"ד זהו' אבל במצוה שאינו מוטל עליו אף שזיכה לאחד במצוה זו שכר מצוה ליכא בהאי עלמא ושכר ברכה בעניית אמן סגי עוד נ"ל טעמא לפמש"כ בחי' ס"פ א"ד ובסוף ספרי על מס' נזיר דהא דעונה אמן הוא יותר מהמברך או שוה לו היינו דוקא בברכת המצוה המוטל על שניהם יחד דעל שניהם חל ג"כ חיוב הברכה דע"ז קאי שם בדא"ל רב לברי' חטיף ובריך להוציא אחרים י"ח אבל במי שאחד מצווה ומברך והאחר עונה אמן הא בזה גדול המצווה ועושה ולז"א גדול העונה אמן כשהוא יותר מהמברך ור"ל שהעונה ג"כ מצווה על ברכה זו ושומע כעונה וגם עונה אמן הרי שתים בידו ואכמ"ל א"כ לפ"ז כשהמצוה מוטל על גופו כמו, באבי הבן או השוחט וקדם אחר ומברך על המניה לא מיפטר מחמת עניית אמן דהא אפסדי' ברכה המצווה עליו אבל באתר שמברך על המצוה שאין מצווה עליו רק דמברך בשביל המצוה וקדם אחר ועשה מצד שכר מצוה ליכא לחיוביה רק שכר ברכה וזה שוה לו גם בעניית אמן. ובזה מיושב בפשיטות קו' כל הגדולים על ר"ת מהא דכיסוי דר"ג דשם מיירי באחד ששחט דבזה לא מהני עניית אמן וגם בברהמ"ז אף דזה אינו תלוי באיש מיוחד דגם בכה ס"ל לר"ת דאינו אלא אסמכתא מוקדשתו ולמי שכיבדו ראו לכך מ"מ יש כאן שכר ברכה מחמת הכוס ש"ב וכמש"כ ור"ת לא כתב דינו דמיפטר בעניית אמן רק בנתן לאחר למול וקדם אחר וכמבואר בדבריו וזה כדעת הסמ"ע שכ (בס"ק ז') אך לא מטעמי' ובחנם השיג הש"ך ע"ז. והעזר שמצא מהרי"ו הוא כנגדו דלשון הרי"ו הכי הוא ומי שאמר למוהל למול וקדם אחר ומל פטור (וכדעת רבו הרא"ש דבאמירה לא זכה) אבל אם גזלה מאביו חייב (ובזה סתם בכל גווני אפי' כשעונה אמן) וכן המונע בעלים מלעשות מצוה [וזה אינו, מיירי במוטל עליו דוקא רק כעין אילן העומד ליקצץ דאינו נ"מ במי שיקצץ] וקדם אחר ועשה הרי זה משלם יו"ד זהו' וכו' זולת בשיכול לענות אמן (וזה קאי על מצוה שנעשית ע"י אחרים שזכה כבר אחד לעשות כמצות מילה וכיסוי דע"כ לא כתב הרא"ש דהאחד לא זכה אלא בדיבור בעלמא שהבטיח האב אבל אם הבטיח לו בת"כ מהני וכן מבואר בתשו' הרא"ש כלל (י"ב סי' ג') יעו"ש ועל כי"ב כתב דעניית אמן מהני] וזה כיון באמרו זולת בשיכול לענות אמן ור"ל כהאי מצוה שיוכל לענות על הברכה ואי לא ענה איהו דאפסיד אנפשי' ולזה סתם במישרים נתיב ל"א מי שגזל מצוה מחבירו (ר"ל המוטל על חבירו כמילה וכיסוי או כקציצת אילן דל"ש ברכה) וכן בכוס של ברכה כו' ומטעם שכ"ל ועדיין קשה קצת אמאי לא אמר הש"ס הנפ"מ בכיסוי בכה"ג שהשוחט זיכה לאחר הכיסוי ובא אחר וקדם אי שכר מצוה חייב אי שכר ברכה מהני עניית אמן. וי"ל כמש"ל לשי' ר"ת דפשיטא לש"ס דשכר מצוה גופי' ליכא וגם בלא"ה י"ל כיון דלאו אורתי' בכך לא נקט וכמש"כ הש"ך שם דאינו נכון לכתחלה ליתן המצוה לאחר לזה אמר הנפ"מ לברכת המזון ובהתירא קמיירי. כנ"ל בדעת ר"ת ישר ופשוט בלי שום לחץ ודחק. ומקום הניחו לי האחרונים בזה:

(ו) אך דעת רש"י ז"ל רוח אחרת אתו בפי' הסוגי' להפך משיטות ר"ת דהעיקר הוא שכר מצוה רק דהמצוה נחלק לפי הברכות שבה ולזה פי' הד' ברכות דמצוה גופי' שעם בר"ז דאיהו פוסק כרב נחמן דאומר עד נברך והו"ל ד' ברכות דכן מוכח לשיטתו דס"ל לקמן (דף מח) בר"ש דיחיד מתחיל מברכת הארץ ומעשים בכ"י יוכיחו כר"נ דאנן מתחילין מברכת הזן וכ"פ הרי"ף ורמב"ם. ולשי' א"ש הכל וכן משמע בר"מ (פ"ז מהל' חובל) והובא בשו"ע (סי' שפ"ב) דעיקר הוא שכר מצוה שכתב וז"ל וכן הורו שכל המונע בעלים מלעשות מצות עשה שהם ראוים לעשותה וקדם אחר ועשה משלם לצדקה יוד זהו'. והגם דלמאן דס"ל כר"נ יש לפרש שכר ברכה עם בר"ז ולא חשיב הטומ"ט לפי דבעי שכר ברכה של מצוה מה"ת והטו"מ הוא דרבנן ואולי לזה כיוון הרי"ף במש"כ שכר ברכה. אך מלשון הר"מ דלא הזכיר שכר ברכה וכן דעת הר"נ שהשוה זה בכל המצות יותר מורין שס"ל דעיקר שכר מצוה וכמ"ש וזה כדעת רש"ל. ובחנם השיג עליו הש"ך. ולשי' א"ש הא דכיסוי דמשלם יוד זהו' אף בעונה אמן מטעם שכר מצוה, ואין להקשות לפ"ז דצריך לחשוב בר"ז דמה"ת א"כ יקשה מינה לר"ש דס"ל דבר״ז אינה ברכה בפ"ע דבלא"ה הקשה הש"ס לר"ש מהא דתנא ד' ומשני דס"ל הטומ"ט דאורייתא וכן י"ל הכא כן ברבי. ואף דלגי' דידן תנא לקמן (דף מח) דרבי ס"ל, הטומ"ט ביבנה תקנוה אינה מוכרח וגי' החוספתא להיפך וכמש"ל. עוי"ל דחשיב ברכת מעין שלש של אחר השתיה דהשומעים א"צ לשתות שיעור ברכה ומ"מ לדינא כפי דאסכים מריה ע"י בת קול ס"ל לרש"י דחשיב בר"ז שזה מעיקר מצוה דברכת המזון מן התורה והרא"ש שלא הכריע כ"כ אי הלכה כר"נ או כר"ש רק כתב כדי לסמוך על הרי"ף שס"ל כר"נ ומ"מ הביא דעת בה"ג שכתב כר"ש לזה הביא סברת ר"ת משום שכר ברכה