ברכת ראש ברכות קיב

משום ספק אשה ואף בשאין איש להוציאם לא גזרו חכמים שישמע מספק טומטום ואנדרוגינוס דזה לא שייך לומר ספיקא דאורייתא לחומרא דלמא אתי למיסרך אפי' במקום אנשים היודעים להוציאו וכי"ב והא דאזלי לחומרא היינו בגופו אבל לא להוציא המחוייב ודאי וכמו כן לא גזרו חכמים לחייבו לשמוע מהספק רק בדרך מהיות טוב כו' וראי' חזימון גופי' דטומטום ואנדרוגינוס חייבין ואימ"ו ולשי' הפוסקים דנשים חובה לעצמן ואימב"ט עם אנשים טעמייהו משום פריצות ובטומטום ואנדרוגינוס דחייבים ואיח"ו אף דליתא גבייהו טעמא דפריצות ע"כ ה"ט דלמא אתי למיסרך לצאת גם ע"י אשה ולזה סתמו בכל גווני דאימ"ו וע"כ ה"ט בחשש איסור תורה:

(ד) עוד נ"ל להביא ראי' מהא דאמרינן בחולין (דף פז ע"א) מעשה באחד ששחט וקדם, חבירו וכיסה וחייבו ר"ג ליתן יו"ד זהו' ואיב"ל שכר מצוה או שכר ברכה ת"ש כו' לאחר שאכלו א"ל כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהו' אתה נוטל יצתה בת קול כוס של ברכה שוה ארבעים זהו'. והקשה התוס' הא איכא בפה"ג וי"ל דסובר דאצל"ב אלא אכסא קמא. וזה תימה דהא אמוראי פליגי בזה בפרק ע"פ וא"כ תפשוט מינה כחד. ועו"ק דאיך יצא הבת קול דלא כהלכתא ואולי ס"ל לתוס' כר"א ועי' ב"י (בסי' ק"צ) דכן הוא דעת ה"ג אך אין זה לרוה"פ. והש"ך בסי' (שפ"ב ס"ק ג') תירץ דחשיב ג' ברכות וברכת פה"ג ולא הטוב והמטיב שהוא דרבנן. ולכאורה קשה הא פה"ג נמי דרבנן. וצ"ל דכוון אברכת, פה"ג דלאחריו דמברך מעין שלש ולרוה"פ זה מה"ת. אך ג"ז אינו נכון דאם נאמר דדרבנן לא חשיב הא זה גופיה דברכת המזון טעונה כוס הוא ג"כ דרבנן ואמאי חשיב לי' בהדי ברהמז"ו דמה"ת וברכת יין יוכל להיות כל היום,, ועוד הא כולם שותים מכוס של ברכה כדאיתא בס"פ עולא איקלע כו' ומאי חשיב ליה למברך וגם דעת רו"פ והרי"ף ור"מ דברכת המזון אינה טעונה כוס רק למצוה מן המובחר (עי' בר"נ פ' ע"פ) עוד כתב הש"ך בשם רי"ו דחשיב ברכת המזון עם הטוה"מ אבל פה"ג אינה מן המנין דברכת הנהנין היא וצ"ל דס"ל דגם ברכת מעי"ש בא ע"י ברכת הנהנין ולא חשיב. אך גם ע"ז קשה הא דיצתה בת קול ואמר כוס של ברכה שוה מ"ם זהו' היל"ל ברכת המזון שוה ארבעים זהו' ונהי ברבי שם י"ל לפי דקאי אברכת המזון אך לשון הב"ק אין מורין כן. ולזה אני אומר דרש"י בא לשלול כ"ז וכתב בד"ה ארבעים זהו' שכר ארבע ברכות שענה אחריהם אמן. וכל ההוגה בו יתמה מה בעי רש"י בזה שענה אחריהם אמן. והמע"מ כתב דאתא לאפוקי בר"ז כיון שע"ז אין עונין אמן רק ברוך שאכלנו אין כאן שכר ברכה לברך כיון שהעונה מברך ג"כ ויש תבלין לזה מהא דכתב רש"י לקמן (דף מה) דזימון הו"ל ברכת שניהם ולזה שפט דרש"י לא ס"ל לפטור מי שקדם ותפס מט"ז דגדול העונה אמן ורש"י מחייבו אף בעונה אמן דכן מיירי בזה ולא ישרו דבריו להש"ך שם. ואני אומר דמלבד דוחק פי' לא משמע כן לשון רש"י שענה כו' דהו"ל למימר דענו בלשון רבים דקאי על העונים וגם עדיין קשיא מה שכ"ל על מה לא אמר הבת קול לשון ברכת המזון ומרש"י סוף נזיר נסתר נמי פירושו במה שכתב על הא דחטיף ובריך חטיף כוס של ברכה ובריך בר"ז שתהא מקיים לברך על הכוס בר"ז הרי דחשיב בר"ז להמברך והטעם י"ל כיון דאומר נברך וגם חוזר ואומר ברוך עדיף. אך גם פי' הש"ך אינו מתקבל דפי' שרבי רצה לקנות ממנו שכר עניית אמן של ד' ברכות במ' זהו' ואינו במשמע. גם לשון הבת קול לא משמע כן אך בעת לימודי ברש"י אמרתי שרש"י כיוון על בר"ז וג' ברכות דברהמז"ו לפי שעל ד' ברכות אלו גם המברך עונה אמן אחר ברכת בונה ירושלים להכי עדיפי דיש לו תרתי הברכה ועניית אמן דאכולהי קאי משא"כ הטוה"מ או פה"ג דמברך לבד לא חשיב כיון שאחר עונה אמן וגדול העונה כו'. ואחר העיון נ"ל עוד טעם דרש"י כיוון דוקא על הנך ג' ברכות וברה"ז שהוא מה"ת לפי דק"ל למה יצא הב"ק דכוס של ברכה שוה מ' זהו' הלא שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ועכצ"ל דנפ"מ בחוטף מאחד אך קשה ע"ז מה חטף הלא הנחטף ג"כ חייב בברהמ"ז ויוכל לברך בעצמו. ועוד הא י"ל גדול העונה אמן. וגם עכ"פ כ"ע מודים דשוין הן ומאי אפסדו. עו"ק על לשון הב"ק כוס של ברכה אי קאי זה על ד' ברכות דברהמ"ז עם הטו"מ עו"ק כיון דשכר מצוה בלא ברכה נמי שוה יו"ד זהו' כדכתב הר"נ בחולין. וכ"מ מהרי"ף והר"מ והרא"ש בפ' החובל שכתבו באילן העומד ליקצץ בחצרו ובא אחר וקצץ חייב ליתן לו יו"ד זהו' וא"כ יקשה הא בברהמ"ז איכא שכר מצוה וברכה יחייב עוד יו"ד זהו' והמע"מ הניח זה בקושי', והש"ך כתב ע"ז כיון דא"א לברכה בלא מצוה אין משלם על המצוה. וקשה הא בכיסוי משכחת המצוה בלא ברכה שאחר יברך להוציאו ואפ"ה לא יהיב ליה אלא שכר ברכה. והנ"י בפרק החובל כתב דאף דאיכא שניהם מ"מ חדא היא ודבריו סתומים, בטעמו. ולזה אני אומר לכולהי אית ליה פירכא. וחלקי אמרה נפשי בכוונת רש"י דס"ל דעיקר שכר על המצוה דמן התורה רק אם נחלק המצוה לברכות נחשב השכר כפי הברכות אבל ברכה דרבנן בלא מצוה לא חשיב ועיי' בש"ך שם שכתב בשם מהרש"ל דבמצוה דרבנן פטור וא"כ כ"ש בברכה דרבנן שיכול לענות ג"כ אמן דפשיטא דפטור אך עיקר שכר יו"ד זהו' בכיסוי ומילה הוא בשביל המצוה ובברהמ"ז דאיכא מצוה מה"ת ונחלק לד' ברכות שוה מ"ם זהו' ורש"י העמיד דבריו בסיפא ע"ד הבת קול שאמר כוס של ברכה שוה מ"ם זהו' מדאמר בלשון זה שמע מינה דבזימון איירי דבעי כוס בזימון ולכ"ע מצוה מן המובחר איכא וביחיד הסכימו, רו"פ שאין טעון כוס וכ"כ הב"י (סי' קפ"ב בשם הזוה"ק) וה"ט לפי דהנ"מ היא בחוטף וביחיד ובשנים לא שייך זה דהא יכול לברך בעצמו ושנים שאכלו מצוה לחלק. וע"כ מיירי בזימון דשוה הד' ברכות דאורייתא שעם בר"ז מ"ם זהו' וזה כיוון במש"כ שעונה אחריהם אמן ור"ל אחר סיום ד' ברכות ורש"י לסימנא נקטי' שחשב הד' ברכות ראשונות שזה עיקר מה"ת ועונה אחריהם אמן ולאפוקי הטוה"מ ופה"ג דלא חשיב מעיקר ברהמ"ז דלזה מפסיק ביניהם באמן כדאי' ברפ"ז דברכות. ובזה יתיישב קו' הנ"ל הא הנחטף ג"כ יוכל לברך בפני עצמו וגם עונה אמן דס"ל לרש"י דעיקר שכרו הוא בזה שעושה המצוה להוציא אחרים י"ח ומה נ"מ בעניית אמן הא אי לא שמע לא נפק כדאי' בסו"פ אלו דברים וכיון שחוטף ממנו מצוה זו ונחלק לד' ברכות שוה מ"ם זהו' אבל בהטומ"ט וברכת הנהנין דמצוה ליכא רק הברכה היטב אשר דיבר בזה ר"ת דגדול העונה אמן וגם כי לקמן (דף מו) ביארתי דעת רוב פוסקים דבברכה דרבנן יוצא בעניית אמן אפי' בלא שמע כולה ואכ"מ:

ונ"ל דתוס' שהקשו מברכת היין הוא משום דאזלי לשי' דס"ל לקמן (דף מו) דהלכה כרב ששת דברה"ז עד הזן ולדידי' לא הוי ברכה בפ"ע כדאי' בתוס' שם וא"כ ע"כ צריך לחשוב גם הטוהמ"ט דרבנן ולזה הקשו מברכת היין וס"ל כמאן דבריך אכסא קמא כמש"ל ולפ"ז ס"ל דהעיקר הוא שכר ברכה אף בלא מצוה וא"כ בעונה אמן ס"ל לר"ת דאין כאן שכר ברכה. ונ"ל דס"ל לר"ת דבכיסוי דמשלם יו"ד זהו' הוא רק משום ברכה אבל שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. והא דאילן העומד ליקצץ ושור העומד להריגה דאינו מצות עשה רק מסלק וביער הרע בזה שמו חז"ל כשכר ברכה יו"ד זהו' ולזה ס"ל באב שאמר למוהל למול ובא אחר וקדם ומל דפטור משכר ברכה מחמת עניית אמן ושכר מצוה ליכא. ולדידי' נ"ל דס"ל בהא דכוס ש"ב