ברכת ראש ברכות קי

כמ"ש במקומו בפרקין. (ט) עוד ראי' מדתנן אכל טבל אין מזמנין עליו ואפי' בטבל דרבנן עקרינן זימון אלא ודאי דזימון גופי' דרבנן. (י) עוד ראי' מדאמרינן נשים מזמנות לעצמן רשות כדאי' ברש"י ותוס' אף דזה מ"ע שלא הזמן גרמא דומיא דברהמז"ו ואפ"ה פטורים. (יא) עוד ראי' מדס"ד להני תלתא רבנן לקמן (דף מה ע"ב) דהא דחייבין לזמן הנ"מ היכא דאיכא אדם גדול ובלא"ה חילוק ברכות עדיף ואי זימון מה"ת הא ד"ת עדיף. (יב) עוד ראי' מהא דתניא לקמן אין מזמנין על ע"ה אפי' קרא ושנה ולא שמש ת"ח ורמי בר חמי לא אזמין עלי' דרב מנשיא דתנא ספרא וספרי ואי ס"ד דזימון מה"ת איך י"ל דמה"ת בעי לזימון ת"ח דוקא ולו יהא כולי עלמא כרב מנשיא. (יג) עוד מצינו לקמן (דף נו"ן) ברבא דאמר כי אכלינן ריפתא בי ר"ג מברכינן ג' ג' ולא זימנו בשם משום קפידא דר"ג ואי זימון מה"ת איך מקילין כ"כ לדחות זימון בשם משום קפידא דר"ג. הרי לך שלש עשרה הערות. שהלכה נדרשת בהן. דבר"ז אינה מה"ת:

אמנם כד מעיינינן בעמק טוב נמצא ראיות נוכחות דזימון מה"ת ולדחות באמת הבנין הראיות מקבילות לערות יסודה אחת לאחת. ואת כל ונוכחת. (א) דהנה זה ודאי צ"ל דהא דיליף בברייתא לקמן (דף מח) מקראי הן בר"ז גם ברכת הטומ"ט ס"ל דהוא מה"ת. וכן מבואר בירושלמי בפרקין דאותבי' לר"ש דאמר בר"ז עד הזן מדתנא ד' חייבין בברהמז"ו ואי תימא זו הטומ"ט לית את יכול דאר"ה ביבנה תיקנוה אר"ח תיפתר כר"י דאמר הטומ"ט דבר תורה כדתניא וברכת זו בר"ז את ה' זו ברכת הזן וכו' אשר נתן לך זו הטומ"ט וכגי' התוס' לקמן (דף מו) וכ"ה בתוספתא פ"ו ברכת זימון מה"ת שנא' וברכת זו בר"ז את ה' זו ברכה ראשונה כו' אשר נתן לך זו הטומ"ט רק בהא דיליף הק"ו לברכה לפניה אין זה ק"ו גמור. ויתר ע"כ ס"ל לרשב"א שם דאף ברכה ראשונה דפת ס"ל לכולהי תנאי דשם דהוה מה"ת רק דאנן לא קיי"ל הכי וא"כ אף דלא פסקינן כוותי' בברכת הטומ"ט משום דפליגי תנאי ע"ז וכדס"ל לאמוראי בתראי שהביאו ראי' לדחויי הך ברייתא דס"ל לר"ש דהטומ"ט דאורייתא מהאי תדע כו' דהטומ"ט אינו מה"ת ומעשים בכ"י יוכיחו מ"מ בהאי דינא דס"ל להך ברייתא דברכת זימון מה"ת לא משכחינן בי' תנאי דפליגי בזה אף דמשמע דר' ס"ל בר"ז מדרבנן אין הלכה כרבי מחביריו ורבי גופי' לא סתם כדבריו דהא אית ליה שם נמי ברכה דלפניו מק"ו ותנן לעיל (דף כ' ע"ב) על המזון מברך לאחריו ואימ"ב לפניו משום דאינו ד"ת. והא דא"ר א"צ כו' הלא זה כיוון רש"י ליישב דא"צ אק"ו דלפניו קאי ככל הנך תנאי דשם ול"ג בדרבי אשר נתן לך זו הטוה"מ הרי שהי' לפני רש"י גי' זו ומחקו משום דק"ל הך א"צ אהיכא קאי דל"ל אבר"ז כמש"ל דהא ת"ק בעי למילף דזימון מה"ת. ואף אי ת"ק הוה סבור דזה מדרבנן ואסמוך אקרא דד"ת טפי עדיף דליכא דבר דלא רמיזי באורייתא ולא שייך לומר ע"ז וא"צ לילף מדברי קבלה אלא ודאי צ"ל דא"צ אברכה דלפניו קאי ולא אברכת זימון וש"מ דת"ק דאורייתא קאמר דאל"ה מה ראה רבי לדחות אסמכתא דת"ק מקרא דד"ת ולהסמיך על דברי קבלה מגדלו וע"כ בהא פליגי דשמעי' לת"ק דיליף בר"ז מה"ת מקרא לז"א מגדלו נפקא לומר דזה רק מדרבנן ואין לומר כיון דגם הת"ק יחיד אמרה כדמשמע בירושלמי דר' ישמעאל היא וא"כ הלכה כר' מחבירו זה אינו דלנגד רבו לא ובלא"ה בירושלמי שם לא מצינו מי שחולק על הת"ק א"כ הכי קיי"ל. ויותר מזה משמע בתוספתא דגם ברבי לא גרס דבר"ז מגדלו נפקא יעו"ש הגי' בע"א ומשמע דבר"ז דאורייתא לכ"ע דמרבי מאת ה' דכל אתין ריבויין גם ר' אסי ור' אבוה דילפי מגדלו או מן כי שם לא קאי אעיקר ברכת' זימון רק כפירש"י מנה"מ דבר"ז בשלשה ראוים לצרף ועיקר קרא דר' אבוה ס"ל לר"י רבו דלבה"ת אתי' וא"כ אין ראיה מזה כזה או כזה:

(ב) ולבור את כל זה נציע הסוגי' (דף מו) עד היכן ברה"ז פלוגתא דרב נחמן ורב ששת וכפי השיטות הנאמרים שם ומתוכו יתבאר היטב עפ"י פסקי ראשונים וכה"ז דדעת רש"י שם דרב ששת ס"ל דיחיד מתחיל מבה"א וברה"ז והזן הוא בר"ז לרבים ור"נ ס"ל דברה"ז לרבים עד נברך ועד"ז מפרש הסוגי' והברייתות ומבואר דס"ל דבר"ז מה"ת לר"נ ולר"ש דלהכי סברוה הטוה"מ לאו דאורייתא בכדי לאוקמי ברייתא דשלש וארבע כר"נ והך דב' וג' בפועלים ופשי' לרב ששת הוי בר"ז מה"ת כדאי' שם וכן הא דפועלים דאומרים ברכה ראשונה כתקנה לרב נחמן מיירי ביחיד ולרב ששת בזימון ג' וכולל ג"כ במה שאמר כתיקנה בב"ז הטפל לה. וכ"ה דעת הרי"ף ור"מ. וביארתי דבריהם בטוב טעם מכל הקמים עליהם אכמ"ל. ואף כי לפי' הרי"ף בסוגי' דב' וג' יש לעיין בזה וכמש"ש מ"מ כיון דדעת רב ששת מורין הדבר דס"ל הזימון והזן מה"ת דמגופי' דקרא נפקא ה"ה לר"נ דמרבי מאת ס"ל דזימון מה"ת דבזה לא פליגי וגם כי הלכה כר"ש באיסורי וכ"ה מבואר לפי' רה"ג הובא בחי' רשב"א שם דאף דפי' דלא כרש"י ומפרש דקאי אשלשה שאכלו ויצא אחד לשוק דקוראין לו ומזמנין עליו עד היכן ימתין כו' מ"מ מפרש דהך ברייתות דב' וג' או ג' וד' אברכות קאי ועם בר"ז לרב נחמן ולרב ששת נתוסף ברכה מה"ת ע"ש. אך לפי' הרי"ף ותוס' דהך דב' וג' או ג' וד' אגבר' קאי יש לעיין ביה דלפי דעת התר"י בפי' הרי"ף בירושלמי בב' וג' שאכלו היינו בשנים שאכלו או בג' שאכלו דלכמה גברי מתחלק הברכות דלר"ש הוא בג' בני אדם ולר"נ בד' מבואר ג"כ דהברייתא דתני ד' ס"ל דהוה ד"ת דהא הקשה שם לר"ש דאמר עד הזן מהא דתני ד' וא"ת הך דתנא ד' משום הטוה"מ. שנייא היא דהטומ"ט דרבנן היא עכ"ל. ש"מ דבר"ז לר"נ מה"ת. אך לפי מש"כ שם כוונת הרי"ף בהירושלמי שנים וג' שאכלו חייבין, בברהמ"ז על הזימון קאי וה"ק חייבין בברהמ"ז דזימון דאף שהמזמן אינו יודע כל הברכות ונחלק הברכות לב"א היודעין לברך לא בטל זימון מינייהו. וכ"מ בתוס' שם ולפי' זה אין ראי' ויש מקום לחלק דבר"ז הוא מדרבנן וקמ"ל דברהמ"ז דמה"ת אף אם המזמן א"י לא בטל זימון מינייהו ולר"נ נחלק בר"ז בפ"ע לחד גברא כן י"ל לכאורה. אך לא משמע כן דא"כ מאי דוחקי' דש"ס כ"כ לר"ש לאוקמי הברייתא דג' וד' דלא כהלכתא דס"ל הטוה"מ דאורייתא דאף אם נימא דהוא מדרבנן י"ל דס"ל דאי איכא גברא דמצי אמר הטוהמ"ט מזמן ובאם לאו בטל זימון כיון דהזימון אינו מה"ת וליכא בהו דעות לברך ברהמ"ז כתיקונה ובפרט לשון הירושלמי אי תימא זו הטוה"מ שנייא היא כו' להכי לא מני לה תנא בהדיה דאורייתא משמע דארבעה דנקט מה"ת נינהו לר"נ ומינה נמי לר"ש דהוה תוס' דברים מה"ת רק דלא קבעו בברכה לפי דהכתוב מרבה זה לטפל לברכת הזן כמ"ש לקמן ומסוגי' זו מוכח ג"כ דבר"ז מה"ת אפי' בשלשה דהא לא משכחת ר"נ לאוקמי ברייתא דב' וג' אלא בפועלים והך ברייתא ג"כ נקט ברכות מה"ת מדלא חשיב הטוהמ"ט. ואי תימא דס"ל דבג' אינו מה"ת לוקמי' בג' שאכלו דנחלק לג' ברכות מה"ת לג' ב"א והרביעי לא חשיב דאינו מה"ת ופשיטא דנחלק ודומי' דהטוה"מ דלא תני לה ובש"ס שם הארכתי יותר וכן משמע נמי מהא דאי' לקמן (דף נו"ן ע"א) בג' שישבו לאכול ועדיין לא אכלו אינן רשאין ליחלק דדעת התר"י אעפ"י שלא התחילו לאכול כלל וכן משמע מפי' רה"ג. וכ"ה לחד מ"ד בירושלמי. וה"ט משום דגמרו בדעתם לאכול יחד וזו חומרא גדולה אף בשברכו המוציא וכ"ש בדברים שבלב. וא"ת דבר"ז מדרבנן לא הוי אחמרו בה כולי האי בדברים שבלב. אלא ודאי דעיקר זימון מה"ת הוא וכתיב בה כל נדיב לב וכן משמע מרשב"א שכתב לקמן