ברכת ראש ברכות קח

העיקר לתועלת הקודם שלא יזיקנו שפיר כתבו כשלא ידע שיחליש לבו ולא היה ד דעתו על הטפל דצל"ב עליו כיון שנהנה אף שאוכלו לרפואה ודמי למה שכתבו התוס' בסו"פ בחנקתיה אומצא בשותה משקין שנהנה מהם מברך עליו, אף דשותה בשביל דבר הקודם דחנקתו להכי בעי שיהא דעתו ע"ז כשיחלש לבו מרוב פירות יאכל המליח אז הו"ל שם טפלה לפירות ופוטרו אבל הבעהמא"ו שם איירי שבא ללפת עם הפת ואוכל ביחד בזה מהני אף שלא היה דעתו עליו מתחלה כיון שצריך לו ללפת שיאכל אח העיקר ובזה א"ש ד' השל"ה שם ולפ"ז גם מש"כ המ"א אף אם אין דעתו עליו מברך שהכל על הפח זה אינו רק בעי לברוכי כדינו כמ"ש התוס' בסו"פ ואינו דומה למש"כ רמ"א שם דהתם היה דעתו להטפלה נשתנה דינו לברכת העיקר. (ב) ובענין זה אבאר עוד דעת האגור שהביא הרמ"א (סי' רי"ב ס"ב) אם הטפל חביב עליו מב"ע ואח"כ מברך על העיקר והמ"א שם פי' שאוכל שניהם זע"ז כו' ע"ש ואין זה עיקר. והט"ז כתב כשאוכל ביחד לא מהני טפל חביב לב"ע וראי' משמן ע"י אניגרון כו' ואף שמזה אין ראי' כמש"ל בסוגיא שם דשמן שא"י לאכול בפ"ע רק ע"י ד"א הדבר אחר הוא עיקר ולא דמי לטפל חביב דהו"ל אוכל בפ"ע מ"מ מוכח כדבריו ממש"ל (דף מב) פי' הר"מ בירך על הפרפרת דמיירי שאוכל יחד ולא מהני חביב ע"ש והאגור מיירי שאוכל כל אחד בפ"ע ויתבאר דבריו בחי' רשב"א לעיל (דף מא ע"ב) בדין רב פפא יעוש"ה. ותורף דבריו היכא שאוכל הטפל יחד עם העיקר אף דמכוין ג"כ להנאת הטפל א"צ ברכה אבל אם אוכל הטפל בפ"ע אחר העיקר צריך שלא יכוין כלל להנאת הטפל. וזה כוונת האגור דקאי שם בסוגיא דצנון וזית דמן הסתם זית חשוב, מצנון רק יש מי שהצנון אצלו עיקר שבשבילו התחיל לאכול כפירש"י לעיל (דף מא) דמברך על הצנון ופוטר הזית ע"ז כתב ה"מ כשהצנון עיקר וחביב ואינו אוכל הזית אלא להפיג חורפו דצנון ולא להנאת זית אבל אם הצנון עיקר ולא חביב נמצא אוכל הזית נמי להנאתו דחביב אין על הזית שם טפל ומברך על הזית תחלה. ומש"כ הרמ"א אח"כ שיברך שהכל התם איירי שאינו אוכל להנאת הטפל רק בשביל העיקר והאגור איירי שאוכלו ג"כ להנאת עצמו ולז"כ דאין להפקיע הברכות כה"ג ר"ל שיאכלנו אחר העיקר לשם טפל רק שיברך עליו מקודם לאכול קצת הימנו כמ"ש הט"ז. (ג) עוד זה מש"כ הרמ"א באוכל הטפל תחלה אימ"ב רק שהכל ועיין במ"א שיצא לחלק. ונ"ל ראי' לדעת הרמ"א מהא דאי' בירושלמי על המשנה דפליגי ר"י ורבנן בהיו לפניו הרבה מינים וז"ל ריב"ל אמר מאי פליגי רבנן בשדעתו לאכול פת אבל אם אין דעתו לאכול פת כ"ע מודים דעל מין ז' מברך אר"א צריך לברך בסוף אר"י הדא דר"א פליג על ריב"ל דאמר מאי פליגי כו' ומר ר"א צל"ב בסוף לא בירך נעשה טפלה דתנינן כל שהוא עיקר כו' עיי' בפי' קה"ע ובצל"ח לעיל (דף מא ע"ב) בתד"ה אתמר מש"כ בזה ואינו מתקבל על לב. והנ"ל דה"פ דריב"ל סובר הא דפליגי רבנן דחביב עדיף היינו שאינו אוכל אותו להנאת עצמו רק לשם טפלה לגרור תאות אכילת פת אבל להנאת עצמו דס"ל דמברך על מין ז' ור"א ס"ל אף בדעתו לאכול פת צל"ב ברכה אחרונה על מה שאכל וכמש"ל בסוגיא דר"פ. לז"א ר"י הדא דר"א פליג על ריב"ל כיון דס"ל דצל"ב בסוף לא הוי ע"ז שם טפל רק אם א"צ לברך הו"ל שם טפל כדתנן כל שהוא עיקר כו' ומברכה ראשונה אין ראי' כיון שאוכלו קודם העיקר צל"ב רק על ברכה דלבסוף ק"ל ופי' זה ברור יעו"ש. ולדעת הרמ"א א"ש דעת ריב"ל דסובר דפליגי כשנעשו טפלים לפת ולפי שירד ממדרגתו לברך שהכל ס"ל לרבנן חביב עדיף ולר"א דצל"ב בסוף לא מיקרי טפלה לפת ומברך ברכה הראוי לו לכן לא שייך פלוגתתם בזה. ויש לדחוק גם לד' המ"א ויו"כ כהרמ"א להמעיין היטב:

ד"ה מברך על המליח כו'. סרסו ציונם בזה אחר ד"ה באוכל פירות גינוסר לפי שבל"ז י"ל דהתם איירי שקובע סעודתו עליו לכן הוא העיקר. וקמ"ל במליח אף שאין דעתו לקבוע סעודתו עליו. עכ"ז כשהוא העיקר פוטר אח הטפל אך לתי' הש"ס באוכל פירות גינוסר דג"ז דרכו לקבוע לאכול הרבה כר"י דלקמן לזה הוצרכו ליישב בע"א:

ד"ה ר' עקיבא כו' ולא דמי כו'. ר"ל אף דהתם מיירי בתמרים דזייני כדייסא כדאי' לעיל (דף יב) הכא שאני דקבע סעודתו עליו ר"ל לאכול הימנו לשבוע. ועמש"ל (דף לז) בתד"ה נתן רשות:

ד"ה אינהו כו' דשמא הכי קי"ל כו'. כאן לא היו צריכים לדוחק זה דלא דמי לקדושין שם דפיר"ת דר"י שהיה מא"י אמר לתלמידיו שמבבל שנשאו שם אשה שאינם רשאים להניח אשתו שבבבל לילך לא"י ללמוד תורה לפי שהם עניים ושמואל אמר לתלמידיו שמא"י שהיו עשירים שישאו נשים תחלה ללמוד בטהרה כו' ולא היו צריכין לומר כל אחד לאנשי מקומם משא"כ הכא שהי' להם תלמידים מא"י ומבבל למה אמרו כל אחד לתלמידי ארץ אחרת ולא למדו לתלמידי ארצם איך יברכו. אך המעיין בתוס' קדושין (דף כט) עיקר קושייתם משבת (דף ט') מאימתי התחלת אכילה, רב אמר משנט"י ור' חנינא אמר משיתיר חגורו ומשני הא לן והא להו אף דכל אחד היל"ל לתלמידי ארצם ע"ש:

ע"ב גמרא אמר ר' יצחק בר אבדימי כו'. עמשכ"ל (דף לז) בסוגיא דאורז דמבואר בירושלמי דר"ג וחכמים פליגי בכל דבר שאינו מז' מינים דר"ג סבר דטעון ברכה לאחריו וחכ"א דאין טעון ברכה כלל וכל הני דשמעתין סברי כר"ג דטעון ברכה בסוף ופליגי על מה זה דרבי ס"ל דוקא במיני בשר שיש בו נפש ובירך בנ"ר להחיות בהם נפש כל חי ור"י ס"ל אפי' ירקא והוסיפו על כל מה שברא אבל מיא לא. ונ"ל הטעם כמ"ש רש"י נדה (דף נב) לזה דכ"ע ס"ל לאפוקי ריחני מברכה אחרונה משום דהנאה מועטת היא ור"ל דברכה אחרונה נתקן על הנאה שמרגיש אז ואינו תאב לאותו דבר כדלקמן (דף נג) ולכן בריח שהנאתו מועט ומיד עבר אינו מברך ברכה אחרונה וזה י"ל ג"כ גבי מים שאי"ל הנאה נמשכת כי אם בעת ששותה לצמאו כמ"ש התוס' בסו"פ. ורב פפא ס"ל אפי' מיא שצורך גדול הוא לעולם. ורב אשי אמר כי מדכרנא כו' יתבאר בסו"פ ע"ש:

שם כל קטן מקטין ולא אמרן אלא דלית בי' ריבעא. ונ"ל דלזה כיוון התוס' ביצה (דף טז ע"ב) ד"ה דגים קטנים מלוחים אין בהם משום איסור בישולי נכרים דנאכל חי והקשו הא בלא"ה אינו עולה על שולחן מלכי' ותי' דהתם איירי בקטנים טפי ור"ל דלית בי' ריבעא. אמנם נ"ל בלא"ה לק"מ דהא אי' לעיל (דף מ') דגים קטנים מפרין ומברין גופו של אדם וצ"ל דאיירי במין דגים קטנים שאין דרכם לגדל יותר כמ"ש רש"י כאן ד"ה גילדני וידוע שכן דרך לעשות מלוחים מדגים קטנים כאלו וזה משיב את הנפש ועולה על שולחן מלכי':

תוס' ד"ה ולבני מערבא כו' ודוקא לדידהו דקסברי כו' זה הוא כעין תירוץ אחר. ומש"כ וקשה דהומ"ל לאפוקי שאר מצות. ונ"ל ליישב דהנה הרשב"א בחי' כתב הא דלא משני לאפוקי פחות מכשיעור משום דלישנא כל שטעון משמע דקאי על שם מין וכמ"ש בגמרא דרבי ס"ל מין נפש ור"י מוסיף מין הגדל מן הארץ ור"פ הוסיף אפי' מיא לאפוקי מין מצות ולבני מערבא לאפוקי מין ריח ולהכי ליכא למימר לאפוקי שאר מצות כיון דיש במינו דחייב בתפילין ול"ל נמי לאפוקי תורה דהא משכחת לה ברכת התורה בציבור ולזה לא משכחת לה אלא לאפוקי ריח וא"ש: