ברכת ראש ברכות קו

בעי שיהא עיקרן קיים קצת אבל אם סינן י"א דמב"ע בורא שמן ערב וי"א שאימ"ב כלל וזהו בשמן שבשמו לאכילה ואח"ז הביא דין שמן הנעשה להריח דדעת הר"מ בפי' משחא כבישא שבשמו מעצמו אבל ע"י ד"א מברך במ"ב אבל הרא"ש לא חילק וכתב ע"ר (ר"ל בכבישה וטחינה) בורא עצי בשמים וז"ב ואמת בכוונא הטור ולק"מ מה דמוגמר (דסי' רי"ז) דס"ל נעשה להריח שאני ומש"כ הט"ז בכשרתא דעבידי לאכילה או לסוך זה אינו דלסוך היינו שמן שבשמו לריח דלסוך לבד מאי איכפת ליה בריח והעיקר כמ"ש דתריצנא מילתא בקושטא בעזה"י (ג) ומעין זה אשוב לבאר דעת הר"מ (בפ"ט מה"ב) המריח בבגדים אימ"ב עליו שאין שם מיקר בושם אלא ריח בלא עיקר וכתב ע"ז הטור (סי' רי"ז) כיון שהוא חושב אותו עשוי להריח למה אימ"ב עליו ע"ש. וכל נו"כ הר"מ את מקורו לא הראו מנ"ל ד"ז באי"ל עיקר דאימ"ב עליו כקו' הטור. ונ"ל דהוציא זה מהא דאיתא לקמן (דף נג) הנכנס לתלותו של בושם מברך דעביד להריח דנרחו אינשי ליתי ולזבון וע"כ מיירי שם דהנכנס מכוין להריח כמ"ש הט"ז ומאי נ"מ אם המוכר לא מכוין הא בנהנה תליא ועכצ"ל דה"ט כיון דהעיקר אינו בכי יותן ע"ד להריח לב"ע הוי הריח היוצא הימנו כריח שאי"ל עיקר דאימ"ב. ולזה ל"ק קו' הטור דהא הר"מ הקדים וכתב מוגמר של בגדים אימ"ב עליו לפי שלא נעשה להריח בעצמו של מוגמר ר"ל בשעה ששרף העיקר להיות ריח רק אח"כ בהעלות העשן אז יתנו ריחם להבגדים ליהנות מהריח וכיון דבעת שהיה העיקר נדחה מברכה דאינו נעשה להריח ואח"כ בנכנס הריח בבגדים ומריח בהם הו"ל ריח בלא עיקר אימ"ב עליו. ולא דמי לשמן שבשמו שכ"ל דשם היה העיקר בושם בתחלה ואילו היה בא אז להריח היה צריך לב"ע לכן לא אידחי מברכה אף שהוציא העיקר כיון דעבידי כן להתקיים הריח ע"י השמן ובדעת הטור י"ל דס"ל כהב"ח ומ"א אף באין מכוין להריח מברך מ"מ יש ראי' לשי' הר"מ דמ"כ בחנות שם מיירי נמי בכיוון להריח דאל"כ לא הוה מקשה הש"ס שם על בשמים של ביה"כ ע"ש. ובזה ארווח לן ליישב קו' המ"א (סי' רי"ז ס"ק ה') על פירש"י לקמן (דף נג) בשמן אפרסמון אף שבא להעביר הזוהמא מב"ע בורא שמן ערב דמנ"ל זה ולמש"כ דהא דאימ"ב על ריח דלא עבידי להריח אף שכיוון להריח הוא מטעם דעיקר הברכה על העיקר וכיון שמהעיקר לא יצא הריח ע"ד להריח הו"ל כריח שאי"ל עיקר שאימ"ב עליו וזה לא שייך באפרסמון דקבעו לו ברכה על בריאת שמן טוב ליהנות בגופו ובריחו וכשסך מזכה לסיכתו וריחו צל"ב ע"ז. זאת תורת העולה ממשכ"ל בשמן שבשמו אם נעשה להכשירו לאכילה אם הבשמים ניכר בתוכו מברך כמין הבשמים אם עץ או עשב ואם אינו ניכר מברך מספק במ"ב ובסינן ונשאר רק הריח אימב"ע וכשבשמו להריח אף בסינן מברך במ"ב [ולרו"פ מברך כהמין שבשמו] ולפ"ז כ"ה מי שנותן מיני בשמים בטובאק ליהנות בריחו אף שהוציא עיקר הבושם מברך במ"ב ובמוגמר שמגמרים את הכלים אימ"ב על המוגמר גם מי שמריח מהבגדים אצל"ב כנ"ל:

תוס' ד"ה כל אחד נוטל ידו אחת מפני כבוד הברכה. אין ר"ל דלברכה צריך נט"י דזה אינו כדמוכח מפ' הרואה דחשב ברכת השחר קודם נט"י ועוד מה מהני נט"י אחת רק דר"ל שהיו נוהגין כן מפני כבוד הברכה ליטול היד שנטל בו הכוס ואזלי לשי' בפרק ע"פ דא"צ נט"י לדבר שטיבולו במשקה ולרש"י וש"פ הטעם דמשקין צריך נט"י. ומש"כ רש"י כך היו רגילים ר"ל אע"ג דשותה בכוס ולא יגע במשקין מ"מ היו רגילים כן ליטול אותו היד שמא יגע במשקין:

ד"ה הואיל כו' אבל צריך עיון קצת מהבדלה כו'. לכאור' י"ל דסברי הו"ל כאומר ניזיל וניכול דמהני אפי' בעמידה כמש"ל וצ"ל דס"ל דבזה לא הוי שם קביעות כיון דהמנהג לומר זה תמיד אף לא להוציא ואולי סמכו זה לד' ר"א כעין שכ' הצל"ח. ונ"ל דכ"ז ברוצה להוציא אחרים ידי יין אבל כמנהג שלנו שאימ"ב רק מחיוב הבדלה די בעמידה כמ"ש הרמ"א דכן נוהגין:

ע"ב גמרא אמר מר זיטרא האי מאן דמורח באתרוגא כי'. נ"ל פשוט אף למשכ"ל בשמן שבשמו במיני בשמים להריח והוציא העיקר שיברך בורא מיני בשמים מ"מ מי שנותן חתיכת אתרוג בטובאק להריח והוציא העיקר שאינו ניכר אימ"ב כלל כיון שברכת העיקר הוא נותן ריח טוב בפירות ל"ש בזה באינו ניכר. עוד נ"ל מש"כ בשו"ע (סי' רי"ו ס"ב) על קנילה (הוא צימרוגג) וקלאוי (והוא לעג עליף) מברך שנתן ריח טוב בפירות דקלאוי הוא ט"ס דאין עיקרו לאכילה כמ"ש הטוש"ע (בסי' ר"ב סי"ז) דאימ"ב עליו כלל שאי"ד לאכול גם בב"י לא כתב זה ובמרדכי מבואר בשם הר"מ שיברך מל נעגליך בורא עצי, בשמים וכן משמע מהטור וראי' מורד שפסק השו"ע בורא עצי בשמים אף שבזה רבו דיעות שיברך הנותן ריח טוב לפי דנאכל במרקחת כ"ש בנעגליך יברך בע"ב ואף בלימרנד יש להסתפק דד' הר"מ שם שיברך בורא עצי בשמים וגם מהרא"ש אין ראי' די"ל דקאי למאי דסליק מינה בקצה של סוקער דעיקרו לאכילה:

שם הביאו לפניהם שמן ויין כו' הרמב"ם (פ"ז מה"ב) פי' דמיירי בכוס של ברכה והיה מנהגם ליקרא דברהמז"ו להביא ג"כ בשמים וס"ל לב"ש שיברך על השמן ואוחזו בימינו וש"ש לשי' דס"ל לקמן (דף צב) דאי"ט כוס וב"ה סברי יין עדיף ודנקט וטחו בראש השמש לפי שאין דרך ת"ח להזהים ידיו בגופו ורש"י פי' זהו יין שלאחהמז"ו ואין זה כוס של ברכה בא לשלול פי' הר"מ וצריך טעם למה. ואולי ק"ל למה טחו בראש השמש ולא בגופו להעביר זיעה לפי דמיירי קודם ברהמז"ו. אך צ"ב לפי' זה למה יאחז המין השני בשמאלו ולא על השולחן ואולי מיירי אחר עקירת השולחן לפירש"י לאחהמז"ו. גם י"ל דהוא לרבותא לא מיבעי היכא דשניהן לפניו דצריך לאחוז במין הדבר שמב"ע אף ג"ז היכא דשניהן בידיו כשמברך על שמאל חוזרו לימין וזה שאמר וחוזר ומברך ר"ל חוזרו לימינו כנ"ל:

שם וטחו בראש השמש ואם שמש ת"ח טחו בכותל מפני כו'. לפי מה דאיתא לקמן דאמרו לה שערו כגופו דמי אף לת"ח שרי צ"ל דהתם מיירי בשערו דגופו דשכיחא זיעה אבל בראש אסור. ויותר נ"ל בראש דמגולה וניכר שהוא מבושם אסור וזה מכוון בר"מ (פ"ה מה"ד) שכתב לא יצא מבושם לשוק (ר"ל בניכר שהוא מבושם) ולא בבגדים מבושמים ולא שום בושם בשערו אבל אם משח בשרו בבושם להעביר הזוהמא מותר ר"ל במקום המכוסה דאינו ניכר וא"ש מקו' הכ"מ:

שם וי"א אף לא יפסיע פסיעה גסה דאמר מר פסיעה גסה כו' וצ"ל דת"ק ס"ל דאיסורא נמי איכא כדאיתא בשבת (דף קיג) מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת א"ל וכי בחול מי הותרה דאסור לחבול בגופו והי"א ס"ל כיון דאי"ל תקנתא אינו אלא גנאי לת"ח לזה מסיק מאי תקנתי'. עוי"ל דהא דמסיק מאי תקנתיה הוא לתרץ לת"ק דמחמת זה לא חשבו:

שם ואל יהלך בקומה זקופה דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפי' ד' יהלך בקומה כו' וצ"ל דד"א איסורא איכא כדאי, בקדושין (דף לא) אסור לילך ד"א בקומה זקופה ולת"ח הוא גנאי אף פחות מד"א, ובזה מיושב דעת הטור א"ח (סי' ב') מקו' הב"ח דלא הזכיר ד', אמות לפי שקאי שם גם הנהוג לת"ח שכתב מקודם ובגילוי הראש לכ"ע אינו אלא בהילוך ד"א נקט ד' אמות וז"ב: