ברכת ראש ברכות קה

נימא דבעי כוס אחר לשמואל הדרי קושיא לדוכתי' נחזי אנן היכי עבידי. ובזה נמי מיושב קו' התוס' שם לשי' רשב"ם דיין טעון ברכה לאחריו במקומו למה איתותב ר"י דה"ט משום דלר"י דס"ל דלא בעי קידוש במ"ס לא אשגח המקדש אם שתה כולו או רובו דלקידוש די ברובא דכסא ואפ"ה סתם ואמר ידי יין יצא משמע דומיא דקידוש ובפחות מרביעית לא מקרי סעודה ולדעת רשב"ם דגם בפירות יוצא ידי קידוש גם במקדש על שכר די ברביעית אבל להשו"ע דבעי מידי דסעיד ביין דוקא יצא ובדרבנן שומעין להקל כהגאונים:

דף מג ע״א גמרא אבל יין כו'. עיין רא"ש שהוכיח דמיירי בברכה ראשונה וכתב אבל אם לא היסבו אף דשומע כעונה לא יצא והבין המ"א (סי' קס"ז ס"ק כ'״ח) דאפילו בדיעבד לא יצא ועל קו' הרשב"א מהא דקיי"ל שמע ולא ענה יצא תירץ המ"א דהוציא מכלל זה בירושלמי ברכת המזון וה"ה להמוציא מוכח דס"ל גם בברכת המזון לא יצא. ונפלאתי ע"ז דהא איתא לקמן (דף מה ע"ב) בהא דאמר ר' יוחנן שם שנים שאכלו אחד יוצא בברכת חבירו והוינן בה מאי קמ"ל תנינא שמע ולא ענה יצא מבואר בברכת המזון דיצא ואי"ל דשם מיירי באחד בור כרי"ו שם דמיירי בהכי מדאמר בלשון יוצא לכתחלה דע"ז לא שייך לישנא דדיעבד יצא דא"א בע"א דא"י לברך אלא ודאי דהכי פי' שם מאי קמ"ל דבאחד בור יכול הא תנינא שמע ולא ענה יצא בדיעבד דמשמע יצא אף בשניהם סופרים וא"כ באחד בור לכתחילה נמי לכן נ"ל ברור גם להרא"ש בברכת המזון יוצא בדיעבד והרא"ש מיירי בברכה ראשונה דאין כאן דיעבד ואסור ליהנות עד שיברך דאין כאן איסור ברכה שא"צ דחבירו על שלו מברך אבל בברכת המזון דאינו עושה עוד מעשה דלכתחלה וכיוון לצאת הו"ל דיעבד ומ"מ באחד בור גם הרא"ש מודה דיצא גם בלא הסיבה אבל הרשב"א בתשובה הביאו הב"י (סי' רי"ג) דעתו אף בברכת המוציא יוצא בדיעבד והמ"א אישתמיט ליה זה והא דהקשה הרשב"א משמע ולא ענה דיצא זהו לשי' דס"ל בפרק ש"ש דיכול להוציא לכתחלה מטעם זה דשומע כעונה אף בשניהם סופרים ולמה לא מהני הסיבה לר"י וז"ב:

שם שאני התם דמיגו כו' ומה דל"ק ליה ממתני' לאחר המזון אחד מברך לכלם תי' התוס' בחולין (דף קו ע"א) דניחא ליה להקשות מברייתא לכולהי לישנא דרב אך לפי מש"כ התר"י דלאחר המזון ר"ל אחר עקירת שולחן ולאחה"ס ל"ש מיגו כמש"ל (דף לט ע"א) א"כ קשה לרב ממתני' וצ"ל דיין שאני דלא בטל שם קביעות במה דהסירו השולחן כיון שכ"ה מנהגם אבל לעיל (דף לט) בפרגיות וכרוב אינו אלא בתוה"ס ולהכי אחה"ס בטל הקביעות ולא שייך מיגו דאין דעתו ע"ז כביין כנ"ל:

שם והא לא קא ארת. לכאורה קשה הא בכ"ד מברך עובר לעשייתן ומאי ק"ל וי"ל משום דקיי"ל כל דבר שמב"ע צריך לאחוז בידו כדאיתא בטוש"ע (סי' ר"ו) וכתפילין דמב"ע בעת הנחתן ולהכי ק"ל על ריח שאינו אוחז בו על מה ניכר הברכה אם עדיין לא נהנה ע"ז השיב לו מהמוציא הא לא אכל ור"ל בשלמא שאר ברכות דמברך על בריאת הדבר ניכר שפיר ברכתו כשאוחז בו אבל בלחם שאימ"ב על מין דגן ומוציאו מן הכלל לב"ע שם אחר משום דאישתני עילוי והא, לא ניכר העילוי עדיין כשלא אכל אפ"ה כיון דמזומן לפניו ודעתו עליה מברך ה"נ כיון דדעתי' לארומי מב"ע:

שם חוץ ממושק כו' ערא"ש בשם ר"י שכתב הרז"ה היה חושש לאסור לאכלו משום דם והר"י כתב דמותר הרי הדבש אם נפל בתוכו חתיכה של איסור כיון שדרך הדבש לחזור הדבר הנופל לתוכו לדבש כדבש דיינינן ליה ומותר כו' וכתב הרא"ש אף ראייתו צריכה ראיה. ובעניותי מצאתי ראיה בר"ן פ' אין מעמידין על הא דאיתא שם (דף לט ע"ב) דבש של עכו"ם מותר דלמאי ניחוש לה אי משים אערובי מסרח סרח וז"ל ואחרים פי' אי משום אערובי שדרך לערב בדבש דבר אחר ונימא בתוכו וחוזר לדבש ליכא למיחש לזה לפי שהמתערב בו עד שלא נימוח מסריח ומותר כו' מפורש כהר"י ובחידושי כתבתי עוד:

שם ורב כהנא אמר אפילו משחא כבישא כו'. (א) מפי' התוס' משמע אפילו אין בו עיקר של עצי בשמים כלל רק שקלט הריח לבד מברך בורא עצי בשמים וכ"כ הרשב"א אך לשון רש"י הואיל ולא נראה לעינינו אלא השמן מורין שיש בו עיקר מעצי בשמים רק שלא נראה לעין וכדעת הראב"ד הוא ברא"ש דוקא כשהעצים בתוכו אכן הראב"ד לשי' שדעתו במי וורד יברך עליו בורא מ"ב ולא כורך עצמו שמב"ע הנותן ריח טוב בפירות אבל הרא"ש שכתב במי ורד בורא עצי בשמים דלא גרע ממשחא כבישא קשה הא זה הראיה כתב הרשב"א לשי' דלא בעי ריח שיש בו עיקר ולהרא"ש הוא ראיה לסתור וצ"ל דהרא"ש כתב דעתו מסברא שמי ורד עדיף שכ"ה הריח במי ורד כבורד ולא דמי למי פירות שאינן כמותן דאין טעם הפירות במשקין כדאיתא ברא"ש לעיל (דף לט) רק הביא ראי' שלא נאמר כיון שלא ניכר הענף ולא נודע מאין באת יברך בורא מיני בשמים. עז"כ דלא גרע ממשחא כבישא דג"כ אינו ניכר ומברך בורא עצי בשמים. ויותר נ"ל דהרא"ש כתב הא דהעצים בתוכו בפי' כשרתא שכתב בשם הערוך שעיקרו שמן ומערבין בו מיני עצי בשמים מעשה רוקח מפוטם מב"ע בורא עצי בשמים עז"כ דוקא כשהעצים בתוכו אבל בפי' משחא כבישא י"ל דסובר כפי' הר"מ שכבשו או טחנו השמן זית עצמו עד שריחו נודף מב"ע בורא עצי בשמים או גם כפיר"ח שבתוס' ומזה ה"ר דכ"ש למי ורד עצמו הנעשה להריח וכ"מ בתר"י שפי' כשרתא כפי' הערוך וכתב נמי דוקא שהעצים בתוכו ובמשחא כבישא וטחינא הביא פיר"מ וכמו שאבאר. (ב) דהטור (בסי' רי"ו) כתב דין כשרתא ומשחא כבישא מברך בורא עצי בשמים והביא פי' הערוך ודעת הראב"ד וכתב ולכ"ע בעי שיהא עיקרן קיים קצת (ר"ל בזה מברך עכ"פ במ"ב) ואם סיננו ואין בו מבשמים כלל י"א שמברך בורא שמן ערב (כמו בשמן אפרסמון) וי"א שאימ"ב כלל שאין ערבות זו ממינו אלא שקלט מד"א הוי כריח שאי"ל עיקר והר"מ כתב ש"ז שכבשו או שטחנו עד שריחו נודף מברך בורא עצי בשמים שמן שבשמו מברך בורא מ"ב וא"א הרא"ש כתב סתם על כל בורא עצי בשמים ולא חילק. והקשה הב"י הא דעת כה"פ גם בקלט הריח מברך רק ד' הר"מ שכתב (בסי' רי"ז) דהמריח בכלים מוגמרים אימ"ב עליו לפי שאי"ל עיקר וה"ה בסיננו והשיג עליו וכאן כתב ד' הי"א בלי חולק ובאמת קשה יותר מש"כ הטור וא"א כתב סתם בע"ב ולא חילק על מה כיוון אי לאפוקי מיש אומרים זה אינו דהא לא מיירי בסיננו שכתב ד' הראב"ד שהעצים בתוכו ואי לד' הר"מ בשמן שבשמו הא לפי' הב"י וב"ח שהר"מ איירי שבשמו במיני בשמים הרבה גם הרא"ש מודה דמברך במ"ב כדאי' בהרא"ש. אך באמת נ"ל כעין תי' הט"ז (בסי' רי"ז) ובעזה"י קיימתי מסברא דהך כשרתא לפי' הערוך הוא שמן דעיקרו לאכילה אתי ומערבין בו עצי בשמים להיות מפוטם ומוטעם ביותר ובזה ס"ל להר"י והרא"ש כהראב"ד דדוקא שהעצים בתוכו וניכר העצי בשמים מברך עליו בורא עצי בשמים אבל אם הוציא דאינו ניכר העצי בשמים מברך במ"ב וי"ל דאיירי שעיקר הבשמים קיים קצת ואינו ניכר אבל משחא כבישא בורא עצי בשמים דעיקרו לריח עבידא כדאי' לקמן (דף נג) בתוס' בזה ס"ל דדינו כמוגמר ואף שאין עיקרו קיים מב"ע בורא עצי בשמים כמי ורד. ובזה א"ש לשון הטור אתר שכתב דין כשרתא עם פי' הערוך וד' הראב"ד כתב ולכ"ע