ברכת ראש ברכות קג

הפרפרת אי פטור מעשה קדרה ולז"כ הרשב"א ושאר פוסקים כיון דאסיקנא בתיקו הו"ל ספק דרבנן ולקולא דב"ש אסיפא קאי ופרפרת פוטר מע"ק וה"ה איפכא. והרמב"ם (פ"ד מה"ב) כתב וז"ל בירך על הפת פטר את הפרפרת שאוכלין בהם הפת ממיני תבשיל ופירות וכי"ב אבל בירך על הפרפרת לא פטר את הפת בירך על מעשה קדרה פטר את התבשיל בירך על התבשיל לא פטר מעשה קדרה ועיי' בכ"מ שהאריך ולא מצא ידו די השיב. ובעזהש"י מצאתי אמתת כוונתו ואביא קו' הראשונים ולהשיב עליהם בשובה ונחת. דהנה הקשו על הא דפסק בירך על התבשיל (והוא פרפרת לדעתו) לא פטר מע"ק הא כיון דהש"ס מספ"ל י"ל להקל כהנ"ל. אף די"ל דהר"ם ס"ל בזה להחמיר משום דאסור ליהנות בלא ברכה. ועאוס' לעיל (דף יב) ובפרט הכא דלא הוי ברכה לבטלה דיאכל התבשיל ויברך על מעשה קדרה. מ"מ יותר נ"ל לאמתו דהר"ם ס"ל דאין ספק ש"ס דידן מוציא מידי ודאי בירושלמי דמבואר שם דב"ש ארישא פליג ובסיפא כשבירך על הפרפרת כ"ע מודו דאינו פוטר מע"ק ע"ש וברשב"א. ועדיין קשה מנ"ל דמעשה קדרה פוטר פרפרת. ויו"ק כיון דשם פרפרת לד' הר"מ הוא מין תבשיל ופירות ואין ברכותיהן שוות פשיטא דאין זה פוטר זה. ונ"ל לפרש דעתו ומה שהכריחו לזה לפי דק"ל אי פרפרת הוא מין פת כשי' שאר פוסקים מהיכי תיתי יסבור ב"ש דפרפרת אינו פוטר מעשה קדרה הא ברכתן חדא וגם חשוב יותר. לזה פי' בע"א דפרפרת הוא שם לפתן שיאכל עם הלחם כמ"ש בחיבורו ומיירי שאוכל ביחד פרפרת עם הפת וקמ"ל אף שהלפתן חשיב ליה וחביב הו"ל פת עיקר כיון שדעתו ג"כ להנאת הפת דעל הלחם יחי' האדם וכמו דהקשה הש"ס לקמן (דף מד) מי איכא מידי דהוה פת טפלה ור"ל אף דהדבר אחר חשוב ליה מ"מ פת עיקר כדמוכח ממתני' דהכא לפי' הר"מ ולהכי צל"ב על הפת ופוטר את הפרפרת הנאכל עמו אבל לא איפכא ולפי' גם בסיפא איירי דאוכל ביחד הפרפרת עם מע"ק ובזה מיב"ל אי פרפרת פוטר מעשה קדרה ודעת הר"ם דאינו פוטר כמבואר בירושלמי אהן דאכל גרמזתים (הוא מינים מעורבים וזוהי פרפרת לפי' הר"מ) וסולת לא פטר סולתא ואי' שם דב"ש ארישא קאי. וי"ל דה"ט דה' מינים חשיבי ולהכי אם בירך על מע"ק פוטר את הפרפרת שאוכל יחד וכ"כ בחי' לעיל (דף לו) דמי שאוכל פרפיל עם ד"א ביחד כמיני פולין וכי"ב יברך על הפרפיל במ"מ ופוטר הפולין ואולי י"ל באוכל ג"כ זא"ז ל"ל בה ועד"ז יבואר פירש"י במתני' כמש"ש וז"ב:

שם ישבו לאכול כו' התוס' דייק מזה דגם להמוציא צריך הסיבה ולא פי' כוונתם. ונ"ל דה"ט דס"ל כשי' הרא"ש ריש פרקין ש"ש דלברהמז"ו די בקביעות דלבסוף וא"צ לקבוע מתחלת סעודה וכ"מ בתוס' שם, והכא דתנא ישבו לאכול משמע דתחלת ישיבתם הי' לזה וכדמפרש ניזול וניכול כו' מיירי ג"כ בברכת המוציא. עי"ל מדרמי מתני' אברייתא ולא משני דהברייתא מיירי בברכת המוציא ומתני' בברהמז"ו דיש לחלק כעין שכתבו התוס' לקמן (דף מה ע"א) ד"ה אם רצו ע"ש. אלא ודאי דקים להו להש"ס דמתני' מיירי בהמוציא וברהמז"ו ועיי' במ"א (סי' צ"ז סק"ח) דגם לברכת זימון בעי הסיבה או שיקבעו מקום באמירתן מהני אף שכל אחד אוכל מככרו וכתבו התוס' דלדידן א"צ הסיבה וע"ע בתר"י ורשב"א ומדברי כולם נשמע לדידן בעי שישבו על שולחן אחד. וכ"ה בשו"ע (סי' קסז סי"א) והוסיף הב"י מדעתו דלדידן אף בעהב"י ובני ביתו או שקבעו מקום שאמרו נאכל כאן לא מהני אא"כ ישבו בשולחן אחד או במפה אחת והוציא זה ממשמעו' הטור (סי' קעד) וד"ז יפלא מנ"ל לחדש לדידן יותר מדורות ראשונים דמהני קביעות מקום כהסיבה וה"ה לדידן כישיבה ואי"ל דלא מהני קביעת מקום בלא ישיבה רק דהסיבה לא בעי ולהכי תנא ישבו לאכול אף דמיירי בקביעת מקום כתי' הש"ס דזה אינו כדאי' בתר"י דאפי' עומדים ואוכלים מפוזרים מהני קביעת מקום רק. לא בהולכין. והמ"א חילק דבשדה דליכא שולחן הוי קביעות באמירה בלא שולחן ולא הועיל בזה דהא אפי' ישיבה יתד לא בעי. ונ"ל דהתר"י הוכיח זה לשי' דס"ל בריש פרק ש"ש דלקביעות זימון בעינן שיקבעו מתחלה וא"כ קשה קו' התוס' בתלמידי דרב למה לא מיב"ל בהמוציא וצ"ל כתירוצם שלא ישבו מתחלה יחד ואפ"ה מהני מה שקבעו מתחל' ניזול וניכול מוכח דבקביעת מקום לא בעי ישיבה. גם בלא"ה קשה על חילוק המ"א דהו"ל להש"ס לתרץ דבדרך שאני שאי"ל מטות להסב לכן די בישבו יחד אלא ודאי דלא שנא. והא דתנא בברייתא ישבו לאכול זהו כמ"ש התוס' דמיירי נמי בברכת המוציא ומהטור אי"ר כלל שכתב ולדידן אפי' בישיבה ור"ל לאפוקי הולכים ואוכלים אבל כשהכינו מקום בדיבורם מנ"ל דלא מהני בשני שולחנות. ואולי טעם הב"י מסברא לדידן שאוכלין כולם בשולחן אחד וכשאין אוכלין כאחד מורה על פירוד הקביעות וכיון דנפק מפומיה דהב"י אין בידינו לחלוק מ"מ הבו דלא לוסיף היכא דאין יכולי' לישב יחד על שולחן אחד דאין מחזיקם או בב' בע"ב המתביישים או איזה טעם אחר מהני להצטרף כשקבעו ימד באמירתם להמוציא ולזימון וכ"מ מב"י גופי' (סי' קצ"ה) בב' חבורות אפי' בשני בתים ואפי' שאין לכל אחד זימון או לזימון יו"ד מהני כשנכנסו מתחלה ע"ד כן וצ"ל דבב' חבורות אי"ד לאכול על שולחן אחד וכן שני בע"ב אף בבית אחד דרכם להסב כל אחד לבדו אבל בעהב"י עם ב"ב והשולחן מחזיקם יש לחוש שישבו על שולחן אחד כדעת הב"י ומ"א (בסי' קצ"ג) ואם יש זימון בשולחן אחד א"י לזמן עליהם מי שאוכל לבד על שולחן אחר. והא דכתב המ"א שם (ס"ק כה) אם מקצתן מסובים אמד מברך לכולם מבואר בש"ג שם דאחד מהמסובין מברך ומוציא לשאינו מסובין אבל איפכא לא. והנה ק"ל על המ"א שהביא דעתם הש"ג להלכה דנ"ל לדעת הש"ג כ"ש בב' חבורות שיש לכל אחד זימון דמצטרפין אף שלא קבעו יחד וזה כדעה הא' שכתב המ"א (סי' קצ"ה ס"ק א') אבל לדעת הב"ח ומ"א שם דאפי' כולם בבית אחד בעינן שיכנסו תחלה עד"כ לשם קביעות כ"ש בדין הש"ג לא מהני להוציא את שאינו מהמסובין כשישב לבדו ולא נקבעו באמירתם וכ"ש דהאחר לא יזמן עליהם וז"ב ובחידושי כתבתי עוד ועת לקצר:

תוס' ד"ה ורב ששת כו' וכ"מ נמי מפ' ערבי פסחים כו'. הפ"י תמה הא איפכא מוכח משם דלר"י דלא ס"ל שינוי מקום הוה הפסק יקשה קו' תוס' לקמן (דף מג) ד"ה בא להם כו' ותירוצם לא ס"ל לר"י א"כ מוכח משם דאינו פוטר. ולק"מ דתוס' לקמן האמת נקטי דשינוי מקום הוי הפסק. אך גם בל"ז י"ל למשכ"ל בתד"ה אתכא דהא דאורחין נפטרין בב"ר ולא הוי נמלך זהו דוקא שקבעו עצמם לכך וא"כ התם ביין דדעתייהו למיעקר אין זה קביעת מקום גם לדעת רשב"ם בפסחים שם דיין צל"ב לאחריו במקומו א"ש נמי מה דצליב עוד כיון דדעתייהו למיעקר צל"ב לאחריו במקומן. (א) ומש"כ מיהו נראה כיון דנטל ידיו ודעתו כו'. שפטו מזה כל אחרונים דס"ל דיין שקודם נט"י אין פוטר מה שבתוה"ס (עיין סי' קע"ד בב"י וב"ח) ובחי' הבאתי הרבה ראיות דלא כ"ה וארשום בקיצור מדהביאו ראי' דהבדלה פוטר מפ' ערבי פסחים אותן שקדשו בביהכ"נ דר"י ס"ל ידי יין יצאו אף דס"ל יש קידוש שלא במ"ס וקידוש קודם נטילה היא כדלקמן ר״פ דדעתייהו למעיקר וכ"מ מתוס' לעיל (דף מא ע"ב) ד"ה א״ה אמאי אימ״ב על המרור הא בפה״א דשאר ירקוה