ברכת ראש ברכות קב

דלהנאותן הן וע' פ"י דהניח בתימה. ול"נ דר"ל בהנהו דוקא שייך למיבעי כפירש"י לאפוקי ש"ד כהבדלה וכי"ב ולמ"ש א"ש נמי טעם הגאונים המובא בא"ח (סי' רעא) דבקידוש אם לא טעם המקדש לא יצא אבל בש"ד דטעון כוס סגי בטעם אחר ע"ש. ואולי י"ל בהא דפרש"י שם ברה"ש מקדש ישראל דזהו קידוש דיו"ט ולמה שבק התדיר טפי מקדש השבת וכן הקשה בשו"ת ש"א ולמש"כ י"ל דקידוש דשבת דהוא מה"ת אף שלא במקום סעודה כדאי' ברא"ש פ' ע"פ (סי', ה') אין עיקרו לשתייה דאף שלא במקום סעודה צריך לצאת חיוב של תורה הו"ל הברכה עיקר ולא מיב"ל לרבא רק בקידוש דיו"ט דהוא דרבנן והם אמרו דבעי במקום סעודה הו"ל הנאה עיקר. ולפ"ז יצא לנו בדין ברהמז"ו אם טעון כוס יכול לברך ברהמז"ו על הכוס של שכר חדש אף להנזהר מחדש שיברך ויטעמנו אחר ודומי' דיוה"כ דטעים תינוק אף שאסור להמברך לטעום אך כיון דמספ"ל לדינא אי טעון כוס אי לאו כדאי' לקמן בפ' אלו דברים וא"כ אולי אינה טעון כוס והו"ל כשאר ברכת הנהנין דאמ"ב אלא בטועם. אמנם לפי מה דאי' ברי"ף ר"פ ע"פ הובא בא"ח (סי' תפ"ד) דאפי' בירקא דבעי משום היכרא לתינוקות כיון דקצת מצוה איכא יכול לברך לאחר שיטעום כ"ש בברהמז"ו דלכ"ע מצוה איכא דיכול לברך וליתן לאחר שיטעום ועיי' בשו"ת ח"צ (סי' קס"ה) ואר"ל:

ד"ה אר"נ כו' ורבותינו פירשו תליסר רפתי מפת שלנו כו' ולא נ"ל כו'. ובאמת הוא פלאי וגברא רבה אמר מילתא כו'. לזה נ"ל דסברי כשי' הפוסקים דכזית מה"ת ולשי' כתבתי בגמרא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ואכלת ושבעת ר"ל דרך קביעות למזון ושובע וס"ל לר"ה ור"נ בלא דרך קביעת סעודה אימ"ב אפי' מדרבנן אם לא בדבר שאחרים קובעים סעודה עלייהו ודלא כרב עוירא לעיל דף כ') וכאן שאכל בלא קבי"ס וגם לא שבע הימנו להכי לא בריך. מיהו אנן קיי"ל בפת גמור צריך לברך בכזית בכל גוונא אף לא בקביעת סעודה ומש"כ הצל"ח ל"נ:

ד"ה ברך על היין כו' כגון פרגיות ודגים כו'. עתוס' ולפי מש"כ לקמן פי' הר"מ בהא דבירך על הפרפרת לא פטר הפת מיירי שאוכל הפת ופרפרת ביחד י"ל דגם כוונת רש"י כ"ה לזה נקט הני שדרכן לאכלן עם הפת ושם פרפרת כולל כ"ד שאינו עשוי לסעוד עמ"ש כתובות (דף ח' ע"ב) ד"ה קודם ובהא דפוטר פרפרת שלאחר המזון כגון כיסני מיירי שאכל ג"כ מקודם ממין ברכה זו כהאי דיין פוטר כו' כנ"ל:

תוס' ד"ה אחכא כו' היינו דוקא כי אמר בעהב"י אבל בשביל אורח כו' כצ"ל ומה שבנתים הוא שפת יתר ואולי ר"ל אבל לא אורח ר"ל בכולן אורחים האורח האומר הב ונבריך אסור וכולן מותרים אך כשאוכלין אצל הבעה"ב אף הוא גופי' יכול לחזור ולאכול ועיין:

שם ד"ה אתכא דר"ג כו'. התוס' זו הוגה ונדפס כן עפ"י דעת הב"י (בסי' קעט) ומקודם היה הגי' בתוס' כך וכשמביאין לאכול מיני פירות ומביאין להם בזא"ז י"א שצריך לברך אכל חד וחד לפי שאינם יודעים אם יתן להם הבעהב"י יותר והיינו דבי ר"ג. והקשה הב"י שם הא נהפוך הוא דמר"ג מוכח דאצל"ב ולכן הגיה כמו שהוא לפנינו ונראה שאצל"ב לפי שסומכין על בעהב"י והיינו דבי ריש גלותא. והט"ז שם תמה על הב"י ודעתו שצל"ב ודבריו דחוין כמ"ש בחי' אר"ל. ואחר העיון משמיא אנהרינהו לעיינין לבאר ד"ז לאמתו. דבלא"ה יש לדקדק עמש"כ לשון דבי ר"ג דאין זה לשון הש"ס רק אתכא דר"ג גם דעת היש אומרים טעמא בעי. והאמת בזה שכוונו להא דאי' בפסחים (דף קג ע"א) עובדא דר' יעקב בר אבא איקלע לבי רבא חזיי' דבריך אכסא דברכתא א"ל למה בריך מר א"ל כי הואי בי ריש גלותא הכי עבדינן א"ל תינח בי ריש גלותא דספק מייתי לן ספק לא מייתי לן הכא הא מונח כסא קמן ודעתן עלייהו. הרשב"ם פי' שם דמיירי בתוה"ס ובתוס' פי' בכוס של אחר ברהמ"ז שהיו מסופקים אם יתנו להם ע"ש ואיך שיהיה קשה מסוגיא דהכא דהיכא דסומך על שולחן אחרים אינו מסלק עצמו ודעתו ע"כ מה שיביאו לו והנ"ל דים לחלק דעל דבר שאדם קובע סעודתו עליו לאכילת פת שמכין עצמו לכל דבר בזה דעתו ע"כ מה שיביאו לו משא"כ בדבר שלא קבע עליו והיינו שקראו לסעודת פת והביאו ד"א כפירות ויין כיון שלא קבע ע"ז אינו יודע אם יתן להם הבעהב"י יותר וצל"ב וזהו כוונת התוס' בהא דאמר הש"ס אתכא דריש גלותא סמכינן זה מיירי בדבר שבא מחמת הסעודה כריסתנא אבל אם מביאין להם מיני פירות בזא"ז י"א שצל"ב לפי שא"י אם יתן להם הבעהב"י יותר והיינו דבי ר"ג דבפסחים (דף קג) ומש"כ וכשרגילין לאכול כו' אינו ר"ל שקס"ע אך ר"ל דבסעודה שרגילין לאכול מיני פירות וזה הוא דעת הכלבו בשם הר"מ הובא בב"י (סי' קעט) ומש"כ בב"י דהר"ף הגיה כשאדם אוכל בבית חבירו כגון בפורים וברית מילה אין צריך לברך אלא על הראשון כו'. ולזה סתם בשו"ע כהר"ף. ולא כן הוא דארבה מזה חיליה לדעת התוס' והכלבו מדדייק כגון בפורים וברית מילה ור"ל דוקא היכא דבתחלה קובע ע"ז לאכול כל מיני פירות. וכעי"ז כתב המרדכי לעיל בדין יין פוטר כל מיני משקין דוקא כשקובע עליו כמו בפורים וברית מילה. ודמות ראי' לזה מהא דאמרינן בפסחים (דף קי ע"ב) אורח אין בו משום זוגות דהו"ל כנמלך, וצ"ל דשם קאי אמיני פירות או כוסות בלא קביעות ע"ש וא"ש:

ע"ב משנה שאין מביאין את המוגמר אלא לאחר סעודה. עיי' בתר"י דעתו גם לפירש"י שבא המוגמר קודם ברהמז"ו ולשי' לא גרס בש"ס ואמאי כו' וכן מחקו הגר"א רק מסיי"ל כו' ובתוס' כתבו אעפ"י שכבר ברכו ברהמז"ו ויש הפסק בין יין למוגמר וכ"כ הרשב"א לפי' רש"י דהמברך ברהמז"ו יברך על המוגמר ולפי' זה יש לקיים גי' הש"ס ואמאי כו' ע"ד זה דעו"ק על סיוע הש"ס מכלל דאיכא עדיף מינה מסיי"ל כו' וה"נ ה"ט דמברך על המוגמר משום דבירך על היין הא גופא קשיא למה בירך על היין אי איכא דעדיף מיני' וע"כ מאיזה טעם כיבדו אותו תחלה ה"נ י"ל במוגמר. ולפירושם דאתי אתר ברהמז"ו א"ש דק"ל הא דתלה ברכת המוגמר משום דבירך על היין וצ"ל דמברך ג"כ ברהמז"ו דאל"ה ראוי שהמברך ברהמז"ו שהתחיל במצוה יגמור ברכת המוגמר ולמה לא חלה בברהמז"ו וא"ל דגם ברהמז"ו גופי' תלה במי שהתחיל לברך על היין זה אינו דקיי"ל לקמן (דף מז) דגדול מברך וזוהי כוונת הש"ס מדתנן והוא אומר עהמו"ג מכלל דאיכא דעדיף מיני' ואפ"ה כיון דהתחיל ביין גומר הכל אף ברהמז"ו ואמאי הא קיי"ל דגדול מברך ברהמז"ו. ותי' הואיל ונטל ידיו תחלה שכן דרכם דמי שהתחיל ביין וחוזר חלילה לכל המסובים וכשגמרו ומסלקי דעתייהו מלשתות מי שהתחיל לשתות תחלה מסלק קודם שחוזר חלילה ונט"י תחלה ומסיי"ל לרב דהנט"י מזומן לברכה ולהכי גומר גם על המוגמר. והא דקיי"ל דגדול מברך היינו היכא שיסיימו מלאכול יחד אז הגדול נט"י תחלה ומברך:

גמרא א"ל לא ס"ל מר להא דריב"ל כו'. הא דלא הקשה ליה ממשנתנו. י"ל דשם מיירי שקבע לשתות בלא שיעור וקמ"ל דיין שאחר סילוק פת לא מיקרי סילוק גבי יין כמש"ל הרא"ש בדין ג' דרב פפא ור"י היה מכיר באביי שלא קבע עד"ז אבל ריב"ל דמחלק בין יו"ט לחול משמע בסתמא ביו"ט הו"ל קבע ולא בחול וא"ל נמלך אנא כפירש"י שגם ביו"ט אינו רגיל לקבוע שעני היה:

שם איב"ל ב"ש כו' וסלקא בתיקו. הא דאיב"ל לב"ש הוא להודיע פי' המשנה גם אליב' דת"ק כשיברך על