ברכת ראש ברכות קא

כסנין שיעור קי"ס שלו שדרכו לאכול מעט בזה פסק הב"י כהרא"ש דבטלה דעתו ואף שהוא שלא כדעת האחרונים טובה ציפרנן של ראשונים והמעיין יקבל האמת ממי שאמרו וי"ש לא יאכל דרך קביעות פת כסנין וכיוצא בו אלא בתוך הסעודה דלו יהא אלא ספק הלא שלשה חמורי עולם הרי"ף והראב"ד ורשב"א מחמירין שיב"ע המוציא וג"ב ומי יקל נגדם ובטרוקנין וכי"ב דאדם יי"ח בפסח אם ק"ע בליל פסח בכזית וכן בשבת ויו"ט דאי"ל פת אחר ואוכל אותם למצות פת מורין הדבר דיברך עליו המוציא וג' ברכות כיון דבלא"ה דעת הרבה פוסקים שכ"ל בקבע סעודתייהו עלייהו יברך עליו המוציא וג' ברכות וכדמשמע פשט הש"ס שאני התם דקבע סעודתייהו עלייהו כשהניח לשם מצות עירוב לשבות שם הו"ל קביעת סעודה. ויש להביא ראי' לזה מהא דאי' לקמן (דף מט) בטעה בברהמז"ו דלא הזכיר שבת ויו"ט דחוזר משום דלא סגי דלא יאכל פת וקשה הא יכול לפטור בפת כסנין בכזית דמקרי לחם ויי"ת דאי"ל דס"ס גם בפ"כ דמב"ע מעין שלש יצטרך להזכיר מעין המאורע דהתם אינו אלא לכתחלה כמ"ש המ"א (סי' ר"ח סי"א) גם אין לומר דחל עליו אכילת פת בברהמז"ו מה"ת דהא יוצא בכזית אף שאין מב"ע מה"ת לשי' רוב פוסקים וכזית מצה יוכיח אלא ודאי כמ"ש בדצריך לאכול לשם מצוה כשבת ויו"ט מקרי קביעות ובזה נמלט הב"י במש"כ בפת כסנין סגי בטעם שמן ולא בעינן רוב שמן מקו' אהעו"ז מלעיל (דף לז) במנחות דנטלן לאכלן מברך המוציא אף דלשה בשמן ולמ"ש ל"ק כיון דשירי מנחות הוא ק"ק ומצוה לאוכלם דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים חשוב זה לקביעות. מיהו למשכ"ל דעת הב"י באוכל דרך קביעות צריך לברך המוציא וג' ברכות ממילא מיושב דשם ק"ע ממש וזהו ג"כ בכל אכילת מצוה דעתו לקבוע עליו וצריך לברך עליו המוציא וג"ב ובפרט באיזה פ"כ הנילוש בשמן ודבש וכי"ב דדעת קצת פוסקים דלא מקרי פ"כ אם אוכל אותן ע"ד קביעות הדין כן כנ"ל:

שם א"ל סילק איתמר עיין תר"י ופ"י דהקשו מזה להא דאר"פ לעיל לאתר הסעודה טעון ברכה תחלה וסוף ופיר"י דהוא אחר סילוק השולחן מאי קמ"ל כיון דסובר ר"פ סילק אסור מלאכול פשי' דטעון ברכה. ולא אבין הקו' דהאי סילוק דהכא אינו דומה להאי דלעיל דהתם איירי שסילק עצמו מפת ורוצה לאכול ש"ד וכ"ה דרכם כדתנן בירך עה"פ שלפני המזון כו' ושם לכ"ע א"צ לברך ברהמז"ו תחלה, רק ברכה תחלה וסוף שאינו מצורף עם קבי"ס אבל הכא איירי בסילוק גמור ואח"כ נמלך לאכול עוד ועז"א ר"פ דאיסתלק מעשה הקודם וצריך ברכה מחדש. ובזה ס"ל לרש"י דצל"ב ברהמז"ו תחלה וזה ענין אחר הוא ובזה אסיקנא, דסילוק לא מהני רק בנט"י. והא דאמרינן בחולין (דף קז) השמש מברך על כל פרוסה משום נמלך תי' הכ"מ דשמש לא קבע והו"ל, נמלך גמור אבל בקבי"ס אף שגמר בדעתו שלא לאכול אין זה נמלך כי דרך לימשך מסעודה קטנה לסעודה גדולה. ודעת התר"י דהא דבעי נט"י דוקא זהו רק בפת לבד אבל לכל ש"ד יש לו דין נמלך כמו ביין כמ"ש בחי'. גם ביארתי דעת הרשב"א והר"נ דאין חילוק בין אכילה לשתייה כדעת הב"י (בסי' קע"ט) דבאכילה לא מהני הב ונברך גם לא כפי' אהעו"ז. אך האמת דדעתם לחלק בין קביעת סעודה או שלא בקביעת סעודה דבקבי"ס אף שבנתים גמר וסילק בדעתו שלא לאכול עוד אין לו דין נמלך גם לקבוע ברכה לפניו לפי שדרך לימשך מסעודה קטנה לסעודה גדולה ורשאי עוד לאכול ולשתות בלא ברכה כלל אך באומר הב ונברך או נט"י דבזה קובע ברכה גם לאחריו צריך לברך בהמ"ז מקודם ומ"מ לא חשיב זה לסילוק שתייה שיהא צריך לברך ברהמ"ז או ברכה אחרונה קודם שתייתו רק כדין נמלך והיסח הדעת וכמ"ש הרמב"ן בפ' ע"פ דאף שהוא סילוק אכילה אינו סילוק שתייה ואינו קובע ברכה לאחריו רק דאסור למשתי עד שיברך לפניו אם לא שסילק באמירתו גם משתייה ובשלא קבי"ס אף לא סילק בפירוש רק דגמר בדעתו שלא לאכול ולשתות עוד הו"ל דין נמלך שקובע ברכה לפניו ולא לאחריו. ובזה מיושב סתירת הרשב"א ותוס' בפ' כיסוי הדם כתבו שקובע ברכה לפניו וכאן בסוגיא כתבו שקובע ברכה גם לאחריו לברך ברהמז"ו מקודם וחילוק הנ"ל דקביעת סעודה או לא הוא בין בפת בין בקביעת סעודה דשתייה וכ"ה דעת הרי"ף ועל"ק:

משנה בירך על הפת פטר את הפרפרת. כל הפוסקים הסכימו כפיר"ח דפרפרת הוא מין פת דברכתו במ"מ ומדבריהם שמעינן דאם בירך על הפת במ"מ דיצא דאל"כ מאי קמ"ל דאינו פוטר את הפת הא פשיטא וזה כד' הט"ז (סי') קס"ח ס"ק ו') ולזה קמ"ל דבסתמא אינו נמשך ברכתו על הפת ולז"א הש"ס דמעשה קדירה פטר כיון דברכותיהן שוות ומוכח מזה דפרפרת פוטר מעשה קדירה בסתמא דרך גררא דאי במכוין אפי' פת פוטר וכ"מ במשנה דתני לשון פטר ולא פוטר דמשמע ממילא ולא קתני פוטר ואינו פוטר בוא"ו ולז"כ הרשב"א בחי' הא דמעשה קדירה לא פטר הפרפרת משום דפרפרת חשוב יותר ואינו בדין שיפטור שאינו חשוב את החשוב דרך גררא אלא דרך כוונה וכ"כ לעיל (דף לט) סמוכות לזה מהירושלמי. ולפ"ז ק"ל על הרמ"א (בסי' קעו) שכתב בירך על הפרפרת פוטר מע"ק וכן אם בירך על מע"ק פוטר את הפרפרת במאי איירי אי דרך כוונה פשיטא דאפי' פת פוטר ואי דרך גררא ככוונת המשנה הא כתב הרשב"א דמעשה קדרה אינו פוטר מסתמא את הפרפרת וכ"ה בתר"י ע"ש בגי' מהר"מ. והרמ"א גופי' כתב סברת הרשב"א (בסי' רי"א ס"ה) ומש"כ המע"מ דאי ארישא פליגי מע"ק עדיף מפרפרת לא ידעתי היכן משמעו ומרשב"א למ"כ ע"ש. ולדינא עיקר כסברת הרשב"א:

רש"י ד"ה דגורם כו' ואעפ"י שא"צ לשתייתו. (א) נ"ל כוונתו עפ"י מש"כ בעירובין (דף מ"ם ע"ב) בד"ה ליתבי' כו' דהא דהמברך צריך שיטעום הוא משום דגנאי הוא לכוס של ברכה שלא יהנה ממנו שתהא ברכת היין דפה"ג שלא לצורך, ע"ש מבואר מזה דכ"ד דבעי כוס עיקרו לכבוד בא דאין אומרים שירה אלא על היין וכי מב"ע בפה"ג אין זה מטעם שישתה רק לכבוד הדבר שבא עליו כמו אירוסין וברהמז"ו דאין כוס נחשב בלי לב"ע והשתי' הוא משום גנאי לכוס כו'. ובזה מיושב קו' התר"י לפרש"י מפת ע"ש. אך יש להקשות על פירש"י דסותר דבריו מש"כ ברה"ש (דף כט ע"ב) בהא דבעי ברכת הלחם של מצה וברכת היין של קידוש מהו כיון דחובה הוא מפיק או דלמא ברכה לאו חובה הוא ופירש"י ברכת אכילת מצה ומקדש ישראל חובה נינהו ומפיק אבל הנך שאין באות אלא משום שצריך שיטעום וא"א ליהנות בלא ברכה מאי כיון דא"א שלא בהנאה והנאה צריך ברכה כו' ע"ש הרי מבואר איפכא דעיקרו בא להנאה ולזה צל"ב דאסור ליהנות בלא ברכה. ורש"י הוכרח לפי' שם מהא דבעי רבא כדאסברי' רש"י ז"ל ולרש"י בעירובין הוא איפכא וגם שם הוכרח לפי' לדעת הש"ס שם דזמן טעונה כוס וביוה"כ א"א למיטעם ופריך ליתבי' לינוקא כו' דמנ"ל זה דטעימת התינוק. מהני להא דטעון כוס דלאו בר חיובא הוא ולהכי פירש"י דעיקר הכוס הוא לברכת פה"ג והטעימה הוא, משום גנאי ודי בטעימת תינוק וא"כ קשה כהנ"ל (ב) והנ"ל בזה דלחלק יצא דקידוש שאני כיון דאין קידוש אלא במקום סעודה א"כ עיקרו להנאה בא והוה דומיא לברכת הלחם דמצה משא"כ בש"ד דאין עיקרם לשתייה וטעון כוס לכבודו הוה ברכת פה"ג עיקר כהבדלה וברהמז"ו וכי"ב. ונ"ל דזהו כוונת התוס' ברה"ש שם ד"ה ברכת הלחם דמצה וברכת היין דקידוש מיב"ל מהו כיון