ברכת רצ"ה צט

שליחות בכתיבה כלל ורק דכל שלא צוה הבעל לכתוב לא חשוב לשמה וא"כ עכצ"ל דאף שגילה הבעל דעתו שרצונו לגרש מ"מ ל"ח לשמה עד שיצוה לו ממש לכתוב דאל"כ מה בכך דמילי לא מימסרי לשליח הרי מ"מ איכא גילוי דעת הבעל וכיון דבהך דמילי הגט בטל מה"ת יש לומר דגם בכה"ג שמינה להסופר שליח שלא בפניו דג"כ מחשש דל"ה לשמה פסול לדעת הרמב"ן ז"ל ודעמיה הגט בטל מה"ת דדמי לדעתם ז"ל להך דנתבטל השליחות מטעם דהו"ל מילי דאף דמ"מ גילה הבעל דעתו שרצונו לגרשה הגט בטל מה"ת לגמרי עמש"ל ועלה על לבי לומר דאין מכאן ראי' דבאמת י"ל דכל שהוי ג"ד מצד הבעל מה"ת חשוב לשמה ובמינה שלא בפניו להסופר ליכא רק חשש דרבנן בעלמא ובהך דהוי מילי דהגט בטל מה"ת מטעם אחר קאתינן עלה עפמ"ש התוס' ז"ל בסוגיא דשמעתין דאף דלר"מ אפי' מצאו באשפה כשר דל"ב כלל כתיבה לשמה מ"מ היכי שצוה לכתוב מודה ר"מ שצריך לעשות צוויו עיין בדבריהם ז"ל והנה בש"ס שם דף כ"ט פריך אהא דתנן המביא גט כו' הר"ז משלחו ביד אחר ממתניתין דידן האומר לשנים כו' כתבו גט כו' הרי אלו יכתבו ויתנו אינהו אין אבל שליח לא וקאמר רבא הטעם משום דהו"ל מילי ומילי לא מימסרן לשליח והנה הך רישא דמתני' דהרי אלו יכתבו ויתנו ר"מ קאמר לה ומוכח א"כ מזה דאף בכה"ג שבעל לא קפיד שיעשו שליח אחר מ"מ כיון דנתבטל השליחות מטעם דהוי מילי הגט פסול לר"מ אף דלדידי' גם במצאו באשפה כשר וע"כ משום דכיון שהבעל רצה לעשות שליח שבשליחותו יהי' הגט נכתב כל שנתבטל השליחות אף שבגוף הדבר נעשה צוויו הגט פסול דאמרי' שרצונו הי' דוקא שיכתב הגט בשליחותו או בשליחות שלוחו וכיון דהוי מילי ונתבטל א"כ השליחות הגט פסול אף לר"מ. ומעתה יש לומר כמו כן לדידן דאף דלא בעינן שליחות כלל בכתיבה ומה"ת עכ"פ סגי בגילוי דעתו של בעל למיחשב לשמה מ"מ היכא שציוה לכתוב בעינן שליחות ממש וכל שנתבטל השליחות וכגון בשליח שני דהו"ל מילי לכל מר כדאית ליה שפיר אינו גט מה"ת דחשוב לא נעשה צוויו של הבעל שרצונו היה דוקא שיהי' נכתב בשליחות ממש וכנ"ל לר"מ **(מלחמות אריה מ"ש מו"ח ז"ל בשם התוס' דשמעתין דאף לר"מ דס"ל אפילו מצאו באשפה כשר ולא בעינן כלל כתיבה לשמה מ"מ היכי שצוה לכתוב מודה ר"מ שצריך לעשות צויו והביא הש"ס דשם דף כ"ט אינהו אין אבל שליח לח ומוכח א"כ מזה דאף בכה"ג שבעל לא קפיד שיעשה שליח אחר מ"מ כיון שנתבטל השליחות מטעם דהוי מילי הגט בטל. ומזה הוציא הוא ז"ל דכמו כן לדידן היכי דבעל לא קפיד אם יעשה אחר אפילו אי נימא דלא בעינן שליחות בכתיבת הגט מ"מ כיון דנתבטל השליחות מחמת מילי הגט פסול. סברתו נכונה לפי הבנתו בפשט דברי התוס' דגיטין דף ס"ו ע"ב ד"ה כתב הגט כשר. וכן הבין הפ"י פשט דברי התוס' דאע"ג דכוונת הבעל היה שיצוה לאחר לכתוב מ"מ כיון שטעה שסבר שהאחר יוכל לכתוב בתורת שליחות ובאמת מילי לא ממסרי לשליח משו"ה הגט פסול ע"ש. וכתב בעצמו שהתוס' דחקו מאד בזה. ומה אעשה אשר לדעתי העניה הוא דבר שאי אפשר שיהיה כוונת התוס' על אופן זה חדא איך יעלה על הדעת לומר שאע"פ שעשו כאשר צוה המשלח יהיה פסול מחמת שהמשלח טעה וסבר שמילי ממסרי לשליח. ועוד לר"מ דס"ל דמצאו באשפה כשר א"כ הא ל"ש כלל בכתיבת הגט ענין שליחות. ואפילו אי נימא דמילי ממסרי לשליח ג"כ אין תורת שליחות כלל על הכתיבה. ולמה צריך הש"ס למפרך בכתב אחר למה כשר הא מילי לא ממסרי לשליח עדיפא הו"ל למפרך שאפילו כתבו המה בעצמן צריך להיות פסול שהבעל סבור שכותבין בתורת שליחות. ובאמת בכתיבה ל"ש שליחות לר"מ דמצאו באשפה כשר דאיך שייך ענין שליחות על דבר כזה שיוכל להעשות בלי שליחות וא"כ הבעל טעה בזה וצריך להיות פסול לשיטתי' וזהו תמי' עצומה לדעתי. אך באמת המעיין בפ"י יראה שבמחכ"ת לישנא אטעתיה והוסיף בלשונם וי"ו יתירה שהוא העתיק דאפילו כתב ידן הוא הוי כאילו צוה בהדיא שיאמרו לסופר שיכתוב ותיבת "שיאמרו" בוי"ו שהוא לשון רבים ע"כ קאי על השלשה. ובאמת בתוס' איתא שיאמר בלשון יחיד וקאי על הבעל היינו שהוא בעצמו יצוה לסופר שיכתוב אם לא יכתבו בעצמם ע"כ לא היה להם רשות לחתום את הגט שכתב סופר אחר שלא צוה אותו הבעל. והא דפריך הש"ס מהך דמילי לא ממסרי לשליח הכי פירושו דאי מילי ממסרי לשליח א"כ מסתמא לא היה מקפיד שיצוו ג"כ לאחרים לחתום ואין בלשון הזה שאמר להם כתבו שום הקפדה כלל. אבל כיון דמילי לא ממסרי לשליח א"כ בלשון כתובו איכא הקפדה לענין החתימה שיחתמו בעצמם ולא למסור שליחותם לאחרים א"כ גם לענין הכתיבה מסתמא היה מקפיד שלא לצוות לאחר לכתוב בלי רשותו ואל תשיבני דהא אנן קיימינן השתא דכתובו כתב ידן הוא ולא כתב הגט דזה טעות דפשיטא דאפילו אי נימא כתב ידן הוא מ"מ אם היו כותבין המה בעצמם היה כשר אפילו לדידן דבעינן שיצוה הבעל על הכתיבה ג"כ ועל כרחך הטעם בזה דאף דכתובו קאי על החתימה מ"מ אנו אומרים כיון דאי אפשר לחתום בלי כתיבה א"כ היה דעתו ג"כ על הכתיבה וא"כ שפיר כתבו התוס' דדעתו הי' שיכתבו בעצמם אבל לא לצוות לאחר לכתוב בלי רשותו. לכן לא היה להם רשות לחתום גט כזה והגט בטל משום שנתבטל השליחות על החתימה וכן הוא פי' של התוס' לעיל דף כ"ט דמוכח נמי מדבריהם דלר"מ נמי באומר לשנים כתבו מודה שאם אמרו לאחר שיכתוב הגט פסול היינו נמי כמו שפירשתי ודו"ק היטב. ומעתה לפי מה שנתבאר אין מקום להוכחת מו"ח ז"ל לענין ציווי הבעל בכתיבה דהתם החסרון הוא בחתימת העדים שאמר להם כתבו והם צוו לאחר לכתוב. אבל פשיטא אילו אמר לסופר שיכתוב ולשנים שיחתמו והלך הסופר וצוה לאחר שיכתוב ואח"כ חתמו המה את הגט דכשר לר"מ דאע"ג דהסופר שינה על צווי הבעל מה להם להעדים לא יהא אלא מצאו באשפה דכשר כיון שהשליחות על החתימה היא שליחות בפני עצמה ולא תליא בכתיבתו של הגט. ואמינא להביא ראיה לזה דאי נימא כדעת הפ"י ומו"ח ז"ל דפירושם של התוס' דהחסרון היא בהכתיבה א"כ יקשה הא דפריך הש"ס לעיל דף ג' ע"ב אהא דבפני נכתב ובפני נחתם אי כר"מ חתימה בעי לשמה כתיבה לא בעי דהא אמר רב נחמן מצאו באשפה חתמו ונתנו לה כשר מאי פריך הא מ"מ יש חשש שמא אירע כה"ג שהבעל אמר כתבו והמה צוו לאחר שיכתוב שפסול גם לר"מ אלא מוכח שבכה"ג החסרון היא בהחתימה ולא בהכתיבה וכיון שאומרים בפני נחתם שוב אין לחוש ע"ז דמסתמא היה החתימה כדין. ולפענ"ד הדברים ברורים כשמש:)** משא"כ בהך דמינה שליח להסופר שלא בפניו דאין כאן חסרון בשליחות כלל ורק מצד חשש לשמה קאתינן לפסול שפיר י"ל דאין כאן רק פסול וחשש דרבנן דמה"ת שפיר חשוב לשמה כיון שמ"מ גילה דעתו שרצונו לגרש אשתו

ועפ"ז אמינא לדחות מה שהבאתי בחידושי סעד וראי' לדעת הסוברים דבעינן שליחות ממש בכתיבה מהך דאמר ללבלר כתוב לאיזו שארצה אגרש דפסול לגרש בו דמשמע דאף היכי שבשעת הכתיבה כבר גמר בדעתו את מי יגרש פסיל דלא תלה פסולו משום דאין בדירה רק