ברכת רצ"ה צח

גט לאשתו מ"מ כיון שנתבטל השליחות הגט בטל דל"ח לשמה וכנ"ל. ומעתה אף בממנה להסופר שלא בפניו י"ל דכיון שלא שמע מפי הבעל ממש ל"ח לשמה ובטל גיטא מה"ת דאף דמ"מ גילה דעתו שרצונו לגרש מ"מ הרי גם בהך דנתבטל השליחות מטעם מילי יש גילוי דעת הבעל ואפ"ה לא חשוב לשמה כלל ובטל ואינו גט כלל מה"ת. ואף אם אמנם ע"כ אנו צריכין לחלק ולומר דמינה בעצמו להסופר שלא בפניו עדיף טפי וחשוב יותר לשמה מהך דא"ל כתובו ואמרו לסופר ואף מהך דאומר אמרו מדעתכם דהרי הר"ן ז"ל הוא ג"כ מהסוברים דל"ב שליחות בכתיבה ורק מטעם דל"ח לשמה בטל היכא שלא צוה הבעל לכתוב או אף שצוה וגילה דעתו רק שנתבטל השליחות וכגון בשליח שני היכא דהוי מילי ומ"מ ס"ל דיכול למנות לסופר לכתוב שלא בפניו מ"מ זה אינו רק לדעת הר"ן ז"ל אבל לשיטת הרמב"ן ז"ל ודעמי' דפסלו בכה"ג י"ל דמדמי לה שפיר להך דנתבטל השליחות מטעם מילי דבטל גיטא מה"ת דל"ח לשמה אף שגילה הבעל דעתו שרצונו בגירושין ומאין הרגלים לומר ולחלק לדעתם ז"ל דבזה שמינה להסופר בעצמו שלא בפניו דג"כ ל"ח לשמה לדעתם ז"ל פסול הוא דהוה אבל לא בטל מה"ת כיון דחזינן דגילוי דעתו של בעל ל"מ אף מה"ת שיחשב לשמה ודוק בזה. ועיין בחידושי הרמב"ן ז"ל בסוגיא דשמעתין שכתב בהא דלא מהני כשעשאו להסופר שליח שלא בפניו וז"ל ואיכא למימר שאני גט דבעינן לשמה ובעינן נמי וכתב הבעל ואין העדים והסופר עומדים במקום הבעל אלא כששמע מפיו אבל בדברים אחרים אדם עושה שליח שלא בפניו עכ"ל וכפי הנראה מדבריו אלה ס"ל דבעינן שליחות בכתיבה דתרתי קאמר דבעי' לשמה ובעינן ג"כ שיכתבנו הבעל. אמנם בחידושיו שם דף כ"ג בהך דחש"ו כתב ז"ל בהדיא כשיטת רבותינו בעלי התוס' ז"ל דאף דלאו בני שליחות נינהו מ"מ כשר כשגדול עע"ג דלא בעינן שליחות בכתיבה ורק מטעם דל"ח לשמה פסול כל שלא אמר כתובו עיי"ש ודבריו סותרים א"כ זא"ז וכמדומה לי שכבר הרגיש בזה אחד מהאחרונים ז"ל ולא מצא מענה

ואשר אנכי אחזה בזה דמ"ש הרמב"ן ז"ל הכא ובעי' נמי וכתב הבעל לאו היינו דבעינן שיכתבנו הבעל בעצמו או שלוחו שהוא כמותו דבאמת ל"ב שליחות בכתיבה כלל לדעתו ז"ל וכנ"ל בהך דחש"ו ורק דכוונתו ז"ל לדברי הש"ס גיטין דף כ"ד שם בהך דיתר מיכן כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה דאי כתב רחמנא וכתב ה"א למעוטי האי דכתב לגרש את אשתו ונמלך ומצאו בן עירו וא"ל שמי כשמך כו' דלאו איהו קא כתיב לה אבל יש לו שתי נשים דאיהו קא כתיב לה אימא כשר כתב רחמנא לה לשמה והיינו א"כ דמוכתב ילפינן דבעינן שיהי' איהו קא כתב לה והיינו שיהי' כתוב לשם הבעל ומינה ילפינן שיהי' נכתב ג"כ לשמה וכלישנא דהש"ס א"כ נקט הרמב"ן ז"ל דבעי' לשמה ובעי' ג"כ וכתב הבעל והיינו שיהיה נכתב גם כן לשמו דזה נלמד מהך דוכתב וביאור דבריו ז"ל נראה דכוונתו בזה דכיון דמלבד דבעי' שיהי' נכתב לשם האשה מלה לשמה בעינן ג"כ שיהי' נכתב לשם הבעל א"כ כשמינהו להסופר שליח לכתוב שלא בפניו י"ל דכיון שלא שמע בעצמו מפי הבעל ממש לא יכתב רק לשמה ולא לשמו ואנן לשמו ולשמה בעינן וכנ"ל ודוק [ויש לי הרהורי דברים בזה לומר דכיון דעיקר הא דבגט סתמא פסול הוא משום דאשה לאו לגירושין קיימא א"כ לגבי לשמו י"ל דסתמא כשר כיון שכותב לשם האשה ואין אדם מגרש אשת חבירו והארכתי בזה בחידושי ואכ"מ להאריך]

עוד נ"ל לומר דכוונת הרמב"ן ז"ל י"ל היא דעיקר הא דחשוב לשמה כשמצוה הבעל לכתוב אף דמ"מ עדיין ביד הבעל לגרש בגט זה או לחדול היינו משום שהסופר כותב לדעת הבעל וכיון שהבעל רצונו באמת לגרש אשתו זו שפיר חשוב לשמה וכאילו כתבו הבעל בעצמו שבידו הגירושין ולכך כל שלא צוהו הבעל אף שהסופר כותב בפי' לשמה לא מהני דמ"מ עדיין הדבר ביד הבעל אם לגרשה בגט זה אם אין ואין כאן לשם כריתות לשמה. ואון לדברי אלה מצאתי בחי' הרמב"ן ז"ל ר"פ כל הגט שכתב וז"ל דאי כתב רחמנא וכתב לחוד ה"א כו' אלא בעינן כתיבת הבעל או שלוחו אבל השתא דכתב לה גלי על וכתב דלאו משום כתיבתו קפיד אלא משום שאינו כרות לשמה אא"כ כשכתבו בעל או אחר ברשותו עכ"ל. וכוונתו כמ"ש דמטעם לשמה בעינן שיכתבנו הבעל שבידו הגירושין או עכ"פ אחר ברשותו שעושה על דעתו. ועפ"ז אמרתי ליישב הא דתנן בר"פ כל הגט יתר מיכן אמר ללבלר כתוב לאיזה שארצה אגרש בו פסול לגרש בו ולא קתני רבותא טפי דאם אמר ללבלר שיכתוב גט לאשתו ששמה כך וכך ויש לו שתי נשים ששמותיהן שוות ואין הסופר יודע למי רוצה לגרש דאין הסופר צריך להכיר המגורשת לדעת רוב הפוסקים ורק שכותב לשם אשת פלוני ששמה כך וכך דפסול מה"ט דכיוון שאינו מבורר לסופר ל"ח מבורר לשמה אלא ודאי דבכה"ג באמת כשר לגרש בו כיון שהי' הדבר מבורר אצל הבעל והסופר לדעת הבעל הוא כותב וזהו שכתב ז"ל בשמעתין דבעינן לשמה ובעי' נמי וכתב הבעל והיינו דעיקר הא דחשוב לשמה הוא כשכותב הבעל בעצמו שבידו הוא הגירושין או שכותב עכ"פ אחר ברשותו שהוא כותב א"כ על דעתו וכנ"ל ותוכן כוונתו נ"ל לפ"ז דכיון שלא שמע ממש מפי הבעל י"ל שאף שכותב לשם המגורשת מ"מ אינו כותב לדעת הבעל וזה ל"ח לשמה כיון שאין בידו הגירושין והו"ל כסתמא דפסול והבן זה. ועפ"י הדברים האלה אמרתי לישב מה שנתקשיתי בחי' על דברי רבותינו בעלי התוס' ז"ל ודעמם שהבאתי דלכך כשר בחש"ו כשגדול עע"ג אף דלאו בני שליחות נינהו משום דבכתיבה לא בעינן שליחות כלל דוכתב לאו אבעל קאי רק אסופר שיכתוב לשמה ורק דכל שלא צוהו הבעל לכתוב לא חשוב לשמה אלא סתמא ופסול מהא דאמרי' בש"ס דגיטין דף כ"ה בעא מיני' ר"ה כו' כתוב לאיזו שתצא בפתח תחלה מהו ופשיט לי' ממתניתין לאיזו שארצה אגרש דפסול לגרש בו אלמא דאין ברירה ומותיב ליה מהך דפסח ששחטו טו על מי שיעלה מכם ראשון דזכה בחלקו כו' וקמתמה אביי דקבעי מיני' תולה בדעת אחרים וקפשיט לי' תולה בדעת עצמו והדר מותיב לי' תולה בדעת אחרים דבתולה בדעת עצמו י"ל יותר דאין ברירה עייש"ה דאמאי קרי לה להך דלאיזו שארצה אגרש תולה בדעת עצמו כיון דהך דוכתב אסופר קאי שיכתוב לשמה וכשכותב א"כ הגט לאיזו שירצה הבעל לגרש בו הו"ל תולה בדעת אחרים שהוא כותב לשם זו שירצה הבעל. ואם אמנם כי לפי מה שפירש"י ז"ל שם החילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים דבתולה בדעת עצמו מדאתני ברישא גילה בדעתו שהי' פוסח על שתי סעיפים וליכא למימר הוברר הדבר למפרע דמעיקרא דעתי' להאי א"ש דבהך דלאיזו שארצו אגרש נהי דהוי לפ"ז תולה בדעת אחרים מ"מ י"ל בזה יותר דאין ברירה כיון שזה שתלה בדעתו גילה מקודם שהוא פוסח על שתי סעיפים שעדיין לא גמר בדעתו למי יגרש מ"מ לישנא דהש"ס דקרי להך דלאיזו שארצה אגרש תולה בדעת עצמו קשה טובא לפ"ז וכנ"ל ולפי הנ"ל ניחא דאף שהסופר כותב מ"מ עיקר הא דמשוי לי' לשמה הוא משום שכותב ע"ד הבעל שבידו הגירושין וכנ"ל דמה שכותב הוא לשם המגורשת לא מהני כיון שאין הדבר בידו ואך ביד הבעל לגרש בגט זה או לחדול והו"ל א"כ כסתמא דל"מ משום דלאו לגירושין קיימא ורק כשכותב ע"ד הבעל במקום הבעל קאי ושפיר א"כ חשוב בהך דלאיזו שארצה תולה בדעת עצמו דהעיקר בתר דעת הבעל אזלינן ודוק

והנה בגוף הדבר שכתבתי דאי נימא דלא בעינן