ברכת רצ"ה צז

הנלקט ל"ש לומר אין ברירה רק היכי שצריך לומר הוברר הדבר למפרע אבל מכאן ולהבא ל"ש כלל ענין ברירה דעכשיו כבר נתברר לפנינו מ"מ כבר כתבתי במ"א דאין כן דעת הרמב"ן ז"ל מדכתב בהך דמשתעבדנא לך ולכל מאן דאתי מחמתך דמדאורייתא לא מהני משום דאין ברירה דגם התם אצ"ל הוברר הדבר למפרע וכמבואר א"ו דגם לדעת ושיטת הרמב"ן ז"ל פלוגתייהו באומר אמרו הוא באומר אמרו מדעתכם שעשאו שליח לעשות שליח עבורו וכנ"ל ורק דאיהו ז"ל חידש לנו דגם במינה בעצמו שלא בפניו לסופר לא מהני. ומעתה גם למאן דמכשיר באומר אמרו י"ל דא"י למנות להסופר שלא בפניו ומ"מ שפיר מכשיר באומר אמרו דכיון דס"ל דבכה"ג לא שייך לומר מילי לא מימסרי לשליח שהשליח השני מכח הבעל קאתי שמינה את זה לשליח שימנה הסופר שליח עבורו שפיר יש להכשיר אף אם א"י לעשות הסופר שליח שלא בפניו דבזה כיון ששומע הסופר מפי השליח כשומע מפי הבעל דעי וכנ"ל וא"כ אין כאן ס"ס להתיר ודוק

ולכאורה עלה על לבי לומר דמ"מ חשוב ס"ס ומשום דאף א"נ כנ"ל דפלוגתייהו באומר אמרו הוא באומר אמרו מדעתכם מ"מ א"נ דאומר אמרו כשר א"א לומר דפסול בממנה לסופר שלא בפניו עפ"י מ"ש הרא"ש ז"ל בנדרים דף ע"ב דלכך ל"ה שמיעת השליח כשמיעתו של הבעל דאף דשליחו של אדם כמותו מ"מ זה לא שייך רק לענין מעשה אבל מידי דממילא ל"ש שליחות עיין בדבריו הנחמדים ז"ל שם וא"כ אי נימא דא"י לעשות להסופר שליח שלא בפניו גם בכה"ג שאמר אמרו מדעתכם והיינו שמסר להם הכח לעשות שליח עבורו להסופר ל"מ אף אי נימא דלא חשוב מילי ומימסרי שפיר לשליח. ומשום דנהי דיכול לעשות שליח שיעשה שליח עבורו מ"מ הרי אתה אומר דבעינן שישמע הסופר דוקא מפי הבעל ממש ואם מינהו גם הוא בעצמו שלא בפניו ל"מ וא"כ אף דשלוחו של אדם כמותו מ"מ ל"מ שיחשב כאילו שמע מפי הבעל דזה היא מידי דממילא ולא שייך ביה ענין שליחות וכנ"ל בשם הרא"ש ז"ל לענין שמיעת הבעל וא"כ שפיר חשוב ס"ס דשמא לכ"ע אף למ"ד אומר אמרו פסול מ"מ מהני בעשאו בעצמו שליח שלא בפניו וכשיטת הר"ן והרא"ה ז"ל ושמא הלכה כשמואל דאמר אומר אמרו כשר וא"כ ע"כ מהני כשמינהו בעצמו להסופר שלא בפניו וכנ"ל. אולם אחר ההתבוננות ראיתי דזה ליתא דגם לדעת הרמב"ן ז"ל אין הטעם משום שא"י לעשות להסופר שליח כלל שלא בפניו מפאת חסרון בגוף השליחות דבכ"מ יכול אדם לעשות שליח שלא בפניו וכמ"ש הרמב"ן ז"ל בחי' בעצמו ורק דכיון דבגט בעינן שיכתב לשמה כשאינו שומע בעצמו מפי הבעל שמצוה לו לכתוב לא חשוב לשמה [וטעם הדבר עלה על לבי כעת לומר דאף שנאמר לו מפי עדים שמינהו הבעל לכתוב שלא בפניו מ"מ כיון שלא שמע מפי הבעל ממש אינו כותב הגט לשם גירושין מבורר ורק שתולה ברצון הבעל והיינו ע"מ שירצה הבעל לגרשה דל"מ משום אין ברירה ולקמן דעתי להרחיב הדיבור בזה ברצות השם] וא"כ כיון שאנו אומרים שכל ששומע מפי השליח חשוב כשומע מפי הבעל וכותב לשמה שפיר מהני אי לא חשוב מילי ואין זה ענין להך דבמידי דממילא ל"ש שליחות לומר משום זה דל"ח אמירת השליח כאמירת הבעל ממש ול"מ כיון שבאמת גם שלא בפניו הוי שליח ורק משום דלא חשוב לשמה קאתינן עלה לפסול בכה"ג אבל אין כאן חסרון בגוף השליחות וכיון דבכ"מ שלוחו של אדם כמותו וכששומע מפי השליח הוי לשמה שפיר מועיל ואין ראי' א"כ דמאן דמכשיר באומר אמרו מכשיר ג"כ לעשות שליח שלא בפניו לכתוב ולא חשוב א"כ ס"ס וכנ"ל והבן

ועדיין נשאר לנו לבאר לדעת הרמב"ן ז"ל ודעמי' דפסלו במינה להסופר שלא בפניו אם הוא מדאוריתא או רק פסול דרבנן דלפי האמור דאין זה חסרון בשליחות ורק משום דכל שאינו שומע מפי הבעל לא חשוב לשמה באמת נראה לומר דאין זה רק חשש פסול מדרבנן דהרי גם היכא שלא צוה הבעל כלל לכתוב דעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל עירובין דף י"ג לשיטתם דלא בעינן כלל שליחות בכתיבה ורק דמתורת דלא חשוב לשמה קאתינן עלה דאינו רק מדרבנן ומן התורה הוי גט כיון דמ"מ כתב לשמה עיין בדבריהם ואף דכל הפוסקים חולקים עליהם בזה מ"מ י"ל דז"א רק היכי דלא צוה הבעל כלל לכתוב דבזה אף דלא בעינן שליחות בכתיבה אינו גט מה"ת משום דל"ח לשמה כלל כיון שלא גילה הבעל דעתו שרצונו לגרש את אשתו וסתמא לאו לגירושין עומדת אבל הכא בנ"ד שעשאו לסופר שלא בפניו דאף אי בעינן שליחות בכתיבה הי' מועיל דיכול אדם לעשות שליח שלא בפניו ורק מתורת דל"ה לשמה קאתינן עלה לדעת הרמב"ן ז"ל שפיר י"ל דאין כאן פסול תורה דכיון דבעל גילה דעתו שרצונו לגרש דהרי עשאו שליח לכתוב הגט והסופר כותב לשם האשה שפיר הוי לשמה מה"ת ורק דמדרבנן חיישינן שמ"מ כיון שלא שמע מפי הבעל ממש לא יכתוב לשמה וכנ"ל אבל מ"מ אין כאן פסול תורה דהוי לשמה והנה בעיקר הדבר אי בעינן שליחות בכתיבת הגט נחלקו הקדמונים ז"ל דדעת רבותינו בעלי התוס' ז"ל גיטין דף כ"ג ועירובין שם דמדמכשירינן כתיבת חש"ו בגדול עע"ג אע"ג דלאו בני שליחות נינהו מוכח דלא בעינן כלל שליחות בכתיבה ומשום דהך וכתב לאו אבעל קאי רק אסופר והא דבעינן שיאמר לסופר כתוב הוא משום דבלא"ה לא חשוב לשמה אלא חשוב סתמא ופסול דאשה לאו לגירושין קיימא עיין בדבריהם ז"ל שהאריכו בזה וכן כתבו הר"ן והרשב"א והרא"ש ז"ל אמנם הר"י חולק בזה ופי' דהך דחש"ו אליבא דר"מ היא דל"ב כתיבה לשמה אלא מדרבנן ומשום דוכתב אחתימה קאי ולכך מכשיר בחש"ו בגדול עע"ג משא"כ לר"א דבעי כתיבה לשמה מדאורייתא פסול אף בעע"ג ומשום דבעינן שליחות בכתיבה ועיין ב"י שהביא בשם הרבה פוסקים דס"ל הכי דבעינן שליחות בכתיבה עייש"ה. והנה אם נאמר דלא בעינן כלל שליחות בכתיבה עכצ"ל דהא דפסלינן היכא שאמרו לסופר לכתוב ואף באומר אמרו לר' יוסי משום דמילי לא מימסרן לשליח היינו ג"כ משום דאף דל"ב שליחות כלל בכתיבה מ"מ כיון דבטל השליחות משום דהו"ל מילי דלא מימסרן לשליח הדר הו"ל כסתמא ופסול משום דל"ח לשמה

והנה כבר נודע דעת רוב הפוסקים דמדאמרינן בגיטין דף ע"ב הרי הגט בטל עד שישמעו קולו ישמעו לאפוקי ממ"ד מודה ר"י באומר אמרו דבאומר אמרו הגט בטל מה"ת וביחוד היכא דלא אמר אמרו ורק שהם בעצמם עשו מצדם שליח להסופר לכתוב דבכ"מ דל"ה מילי שליח עושה שליח כמעט אין אחד מהפוסקים שיאמר שאין הגט בטל לגמרי מה"ת עיין כ"ז בפוסקים חזינן א"כ לפ"ז דאף שהבעל גילה דעתו שרצונו לכתוב גט לאשתו מ"מ כיון שנתבטל השליחות משום דהו"ל מילי לכל מר כדאית ליה הגט בטל מה"ת משום דל"ח לשמה דמצד גוף ביטול השליחות אין לפסול ולבטל הגט לדעת הפוסקים אלו דלא בעינן שליחות כלל בכתיבה ועיין ברמב"ם ז"ל שכתב הרי שאמרו לו נכתוב גט לאשתך וא"ל כתובו ואמרו לסופר וכתב כו' הרי הגט בטל אמר כו' אמרו לסופר כו' הרי זה פסול וקרוב להיות גט בטל והנה הרמב"ם ז"ל הוא מכת הסוברים דל"ב שליחות בכתיבה וכאשר האריכו בזה האחרונים ז"ל עיין עליהם ואפ"ה כתב בהך דאמרו לסופר כו' דהגט בטל וגם באומר אמרו דקרוב להיות גט בטל והיינו משום דס"ל דאומר אמרו הוה ספק אי חשוב מילי וכנ"ל ועיין באחרונים ז"ל] וע"כ משום דאף שגילה דעתו שרצונו שיכתבו