ברכת רצ"ה צד

י"ט דפריך אהך דמצא שטר שחרור כו' דלמא קנה נכסי ולא פריך דשמא מכרו להעבד. אולם לדעתי ז"א ל"מ מהני הפוסקים הסוברים בח"מ סי' מ"ב דהיכי דים ספק בשובר גובה זה שטרו דיד בעל השובר על התחתונה אלא אף לדעת החולקים שם מ"מ זה אינו רק כשזה טוען ברי וכיון שיש לנו ספק והמוחזק טוען ברי אין מוציאין מידו אבל היכי שהדבר ספק אף להמוחזק פשיטא דהו"ל א"י אם פרעתיך שהחיוב ודאי והפרעון ספק וא"כ כמו כן הכא בנ"ד בהגיעה לכלל שנותיה ולא אייתי שתי שערות כיון שזה ספק לכל העולם פשיטא דהו"ל כמו א"י אם פרעתיך שעד עתה היתה בחזקת שפחה ומחויבת לעבוד עבודת עבד וז"ב. וגוף קושיתו בהך דמצא שחרור דלא קאמר החשש דשמא מכרו להעבד כבר הרגיש בזה הרשב"א ז"ל הובא בש"מ בסוגיא שם וכתב דבאמת הומ"ל הכי עיין עליו וכנראה שדעתו ז"ל כדעת הסוברים בספק בשובר דידו על התחתונה אף שהוא מוחזק וטוען ברי ועיין תוס' גיטין דף י"ז שכתבו דתקנו זמן בשחרור דדלמא ימכרנו ויאמר העבד שנשתחרר מקודם. ומבואר איפוא מדבריהם ז"ל להיפך. אולם היכא שטוען ספק פשיטא וברור לדעתי דה"ל כא"י אם פרעתיך ובחזקת עבד קאי ודו"ק בזה

מ"ש כ"ת לישב קושית מ"ז הגאון רשב"י זצ"ל לדעת הפוסקים דאף כבוש ומליח אסור בבב"ח בהנאה מהא דאמרינן בש"ס דע"ז דף כ"ט דאסרו גבינות של עכו"ם משום שמעמידין בעור קיבת נבילה דאמאי לא אסרוה בהנאה וכדפריך התם למ"ד משום שמעמידין בעגלי ע"ז. ע"פ מ"ש הרמב"ם ז"ל דבשר נבילה בחלב מותר בהנאה ואשתמיטתי' במחכ"ת דשמואל בעל מימרא זו ס"ל בש"ס דחולין דף קי"ג דגדי לרבות את המתה דאיסור חע"א ורק שהרמב"ם ז"ל פסק דלא כותי' והדרא א"כ קושיא לדוכתי'. ולכאורה עלה על לבי בישוב הדבר עפ"י מ"ש בתשובתי להרב מהר"ש חמיידיש ני' נדפסה משמי בספרו של מ"ז רשב"י ז"ל יו"ד ה' נדרים דהא דאמרינן בש"ס דחולין שם דשמואל ס"ל דאחע"א דלאו היינו דס"ל בכ"מ דאחע"א דהרי בהדיא קאמר שמואל בש"ס דשבועות דף כ"ג בהך דנשבע שלא אוכל ואכל נבילות כו' דמיירי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים אבל בלי כולל אין אחע"א. ורק דגם בבב"ח על נבילה הוי לי' כולל שכולל גם החלב עיי"ש מ"ש לדחות דברי מ"ז הגאון רשכ"י ז"ל שכתב בספרו ליו"ד סי' פ"ז דגם על החלב אינו יכול לחול דטע"כ דאוריתא וגם החלב נאסרה א"כ משום איסור נבילה. דמ"מ כיון דבב"ח קיי"ל חענ"נ ולא בשאר איסורים שפיר חל על החלב איסור בב"ח שמוסיף עליה איסור מה שלא הי' דמעיקרא לא היתה אסורה רק מחמת טעם הנבילה המעורב בה ועתה היא נעשית חתיכה דאיסורא בעצמותה דחענ"נ ואף אם נפרש ממנה טעם הבשר נשארה באיסורה עיי"ש ומעתה בכבוש ומליח דלא אמרי' חענ"נ וכמבואר שפיר גם לשמואל אין אחע"א וגם על החלב אינו יכול לחול כיון שכבר נאסרה מחמת טעם הנבילה וכנ"ל. ואף לפי מה שהעליתי במסקנת דברי בתשובתי שם דלאו משום זה דאפשר לסוחטו אסור בבב"ח וחענ"נ יוכל לחול על החלב איסור בב"ח אף שנאסרה מחמת טעם הנבלה שקבלה דשמואל ס"ל בהדיא בחולין דף ק"ח דאפשר לסוחטו מותר גם בבב"ח ורק מטעם דאף אם אפשר לסוחטו מותר מ"מ בעודם מעורבים יחודש על החלב איסור בעצמותה דמה"ט לוקה באכל חצי זית בשר וחצי זית חלב דבעוד שני הטעמים מעורבים יחד לכ"ע הוי כחתיכת נבילה. מ"מ אפשר לומר דז"א רק בבב"ח דאורייתא דהיינו דרך בישול אבל בכבוש ומליח כיון דעיקר מה שאסרו חז"ל כבוש ומליח בבב"ח הוא משום לתא דשאר איסורים דנאסר עי"ז א"כ י"ל דגם לענין זה שיחול האיסור על החלב בעצמותה לא גזרו כיון דבשאר איסורים אינו נאסר אלא מחמת טעם המעורב וכדאמרי' הכי לענין חענ"נ לדידן. אולם מלבד דיש לגמגם בזה טובא וכמבואר למבין. הנה אחר ההתבוננות כל זה ליתא דבאמת לענין חלות על החלב הו"ל איסור בת אחת ורק דבבשול כתב מ"ז רשכ"י ז"ל שם דלא חשוב איסור ב"א דמשום איסור נבילה נאסרה תיכף בתחילת הבישול שנותן טעם ולענין בב"ח בעינן שיתבשל כמאכל ב"ד וכ"ז אינו בכבוש ומליח דבזה הו"ל איסור ב"א וא"כ שפיר הו"ל לאסור לדעת הפוסקים הנ"ל הגבינות אף בהנאה מטעם איסור בב"ח וקושית מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל קמה גם נצבה

מה שכתב כ"ת על מה שהקשה מ"ז רשכ"י זצ"ל על הת"ש ז"ל שכתב לענין מכירת הבהמות להאכילם חמץ בפסח דדוקא לענין איסור בל יראה הקילו בחמץ משום דלא הוי רק איסור דרבנן דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי. דהרי המכירה מהחמץ הוא קודם הביטול ואין דעתו על מה שמכר וכדאמרי' בש"ס דנדרים דף מ"ג דאין דעתו על מה שהפקיר דבחמץ עיקר הביטול הוא על מה שלא נודע לו דבאמת הוא מבער הכל ורק דשמא נמצא ברשותו עוד אשר לא ידע ממנו מבטלו כדי שלא יעבור עליו בב"י וא"כ כ"כ חל ע"ז שמכר אחרי שלענין ב"י עדיין חשוב ברשותו. קרוב לשמוע. ואמנם מה שתמה על מ"ז הגאון ז"ל דהרי בש"ס דנדרים שם אידחי לה הך טעמא וכדמסיק רבא דטעמא דר' יוסי הוא משום גזירה דמתנת בית חורין. אמינא לישב דבריו ז"ל דדעתו הוא דרק התם דבאמת ל"ה לר' יוסי הפקר עדיין עד דאתי לרשות זוכה אמרי' דדעתי' על מה שהפקיר משא"כ היכי דבאמת אינו ברשותו עוד לענין ממון ורק לענין איסור תורה נימא דל"מ כיון שהוא הערמה דבזה פשיטא לי' דאין דעתו על מה שמכר ואין כאן ביטול. וראיתו ז"ל היא א"כ כך דכיון דלפי הה"א אמרי' בש"ס דנדרים שם דאף בכה"ג שבאמת אינו הפקר עד דאתי לרשות זוכה מ"מ אין דעתו על מה שהפקיר א"כ אף לפי המסקנא דמותיב רבא מהך דמקצתן לראשון וכולן לשני זכה שני להשתעבד בראשון דאי אמרת דאין דעתו על מה שהפקיר ה"נ נימא דאין דעתו על מה שנתן כבר לראשון מ"מ זה אינו רק בכה"ג שבאמת עדיין הוא ברשותו וכגון בהך דנדרים וכ"כ בהך דמקצתן לראשון דראשון באמת לא קנה וכמבואר משא"כ היכי שבאמת הוי לגבי ממון מכירה מעליא דבזה פשיטא אף לפי המסקנא דאין דעתו ע"ז וז"ב אצלי בכוונתו ז"ל. ובגוף דברי הת"ש ז"ל אמינא דבל"ז ליתא דמכירת חמץ אף שהיא הערמה מ"מ המכירה קיימת דהוי דברים שבלב ואינם דברים ורק דלענין איסור תורה דעתו ז"ל דלא מהני משום דמ"מ לא גמר בלבו למכור לזה ודמי לקנין דרבנן דל"מ לדעת רוב הפוסקים לגבי איסור תורה אף דמכל מקום קנה זה והוי שלו וא"כ מה יועיל הביטול הרי קנאו העכו"ם. קנין גמור ואין לומר דמועיל מתורת ממ"נ דאם אתה אומר שהוא עדיין שלו מועיל הביטול ואל"ה הנה אינו שלו לעבור עליו דז"א דהרי אנן קיי"ל דגזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם אינם יכולים להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו וביחוד היכא שא"י להוציאו בדיינים אף שהוא באמת שלו פשיטא דא"י להקדיש ועיין ש"ס דב"מ דף ז' וא"כ אף לצד זה שאתה אומר שהוא שלו א"י להפקירו ולבטלו דכיון דהמכירה קיימת וא"י להוציא בדיינים חשוב אינו ברשותו לענין הקדש וכ"כ לענין הפקר וכמבואר כ"ז בפוסקים ע"ע ודוק בזה כי הוא ברור למבין מזוקק שבעתים

מה שהקשה בתוס' שבת צ"ב שהוכיחו מהא דאמרי' בש"ס שם דהמוציא משא למעלה מי' טפחים חייב שכן משא בני קהת דארון הי' עשרה וגמירי דכל טולא דמדני תלתא מלעיל ותרי תלתא מלרע דקומה של אדם י"ח טפחים לבד