ברכת רצ"ה צ

דמהני תפיסה חשוב אתנן אף היכי דקלב"מ מ"מ כל היכא דמחסרא משיכה לא חשוב אתנן אף דחייב לצי"ש דבמי שפרע קאי דרק היכי שקנתה האתנן מקודם שנתן לה ואח"כ בא עליה או עכ"פ היכא דקאי בחצרה דקנתה א"כ בשעת ביאה ורק שנאמר דמ"מ חשוב רק מתנה בעלמא כיון שאין עליו חיוב דקלב"מ די"ל דמ"מ כיון דחייב לצי"ש שפיר חשוב מחיר הביאה אבל מ"מ לא שייך לומר דבשביל זה חשוב כאילו נתן לה בשעת ביאה דמ"מ הרי לא קנתה הטלה ומה בכך שמחויב לצי"ש מ"מ הרי לא נתן לה עד אח"כ וז"ב מאוד למעיין המשכיל על כל דבר להבינו לאשורו

והנה כ"ת האריך לבאר דברי הרמ"א ז"ל שכתב הך דמקח הנעשה באיסור ליכא מי שפרע רק גבי הך דפסק על הפירות קודם שיצא השער ולא כתב דין זה דרך כלל בהך דמקח הנעשה באיסור דאף דהמקח קיים כשנתקיים באחד מדרכי ההקנאה מ"מ ליכא מי שפרע ויצא לחלק בין היכי דהוי קנין מן התורה לדידן דקיי"ל כר"י דד"ת מעות קונות דבזה י"ל דגם היכי שהמקח נעשה באיסור איכא מי שפרע ומשום דאף דבאיסור לא תקנו חז"ל מ"מ לא אמרינן לעקור תקנת חז"ל שתקנו שיעבור החוזר על מ"ש ולהעמיד מ"מ דבריהם לענין זה שעקרו הקנין דאורייתא דד"ת מעות קונות משא"כ היכי דליכא קנין כלל מן התורה וכגון בהך דפסק עד שלא יצא השער דהו"ל דבר שאינו ברשותו לכ"ע ורק דמ"מ יש על החוזר מי שפרע מתקנת חכז"ל דדברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל שפיר יש לומר דבאיסור לא תקנו ואוקמי אדינא עכת"ד. והנה אם אמנם כי יש מקום בראש לומר כן מ"מ יש לבעל דין לחלוק דכיון דמ"מ בין כך ובין כך מי שפרע תקנת חכמים היא יש לומר א"כ דבאיסור לא תקנו. אולם אנכי עלה על לבי לחלק העניינים עד"ז באופן אחר נאות מאוד דהנה בש"ס דב"ב דף פ"ג איתא מכר לו שוה חמש בשש מי נתאנה לוקח לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר מכר לו שוה שש בחמש מי נתאנה מוכר מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח ותמהו הקדמונים ז"ל דהרי בשתות קיי"ל דקנה ומחזיר אונאה ותירץ הר"ף בשם הגאון ז"ל דאיירי בשלא היה רק קנין מעות לחוד דמעות אינן קונות רק לענין מי שפרע וכיון שנתאנה בשתות ליכא גביה מ"ש עייש"ה והנה התם באמת הוי מקח הנעשה באיסור דעבר על לאו דלא תונו כו' ואפ"ה אמרינן דרק המתאנה יכול לחזור בו אבל המאנה שפיר עובר בשחזר בו על מי שפרע וחזינן איפוא דאף היכא שהמקח נעשה באיסור מ"מ איכא מי שפרע נגד זה דלא עביד איסורא ולכך במכר שוה חמש בשש המוכר אינו יכול לחזור בו ובמי שפרע קאי כיון דהלוקח לא עביד איסורא רק המוכר וכ"כ להיפך במכר שוה שש בחמש הלוקח עבר בחזרתו על מי שפרע וכמבואר ולפי זה הקשיתי לכאור' לשאול דאמאי במקח הנעשה באיסור רבית כגון בהך עד שלא יצא השער וכדומה בטל המקח לגמרי היכי שלא היה קנין גמור רק לענין מי שפרע הרי רבית דרך מו"מ לא הוי רק רבית דרבנן וברבית דרבנן אין הלוה עובר וכמבואר ברשב"א ז"ל ובפוסקים. וביחוד בשעת המקח שעדיין לא נתן הרבית מבואר בהדיא ברא"ש ז"ל דליכא איסורא לגבי לוה דלא תשימון כו' ליכא רק גבי מלוה ולוה אינו עובר רק כשנתן הרבית משום לא תשיך. וגם איסורא דלפני עור לא שייך לדעת רוב הפוסקים באיסור דרבנן עיין תוס' ע"ז דף כ"ב. ואמאי א"כ ליכא מי שפרע בלוקח הרי המוכר לא קעביד איסורא דלוה אינו עובר ברבית דרבנן וביחוד אחרי שלא נתן הדבר הנקנה עדיין וליכא א"כ לא תשיך כיון שלא נתן עדיין הרבית. ואמאי לא אשתמיט א"כ לאחד מן הפוסקים לחלק בזה ג"כ בין לוקח למוכר דרק מוכר חוזר ולא לוקח ואדרבא מבואר להדיא בטוש"ע יו"ד סי' קע"ה להיפך דליכא מי שפרע כלל והמקח בטל לגמרי בכה"ג עייש"ה וזה באמת דבר שראוי לעורר עליו. והנרא' דהנה כבר נודע מ"ש הקדמונים ז"ל דהא דחששו חז"ל לר"י דד"ת מעות קונות לשמא יאמר לו נשרפו חטך בעליה ולא חששו להיפך דיאמר לו נשרפו מעותיך בעלי' הוא משום דבלא"ה הוי ליה שומר שכר עכ"פ על המעות כיון דמותר להשתמש בהן ואמנם הא דמותר להשתמש בהמעות אף שעדיין לא נגמר המקח כתבו דכיון דמה"ת קנה אף שהפקיעו חז"ל קנין המעות לענין החפץ מ"מ לענין המעות שיהי' היתר ההשתמשות להמוכר לא פקעו חכז"ל הקנין. אולם הרי"ף ז"ל כתב דכיון דהוי קנין לענין מי שפרע מותר להשתמש במעות ואף א"כ לר"ל דמשיכה מפורשת מן התור' מ"מ אף שעדיין לא משך זה כיון דמ"מ יש על החוזר מ"ש מותר להמוכר להשתמש בהמעות ועיין כ"ז בפוסקים

ולפ"ז אמרתי בחידושי לבאר הא דאמרי' לר"ל דברים ואיכא בהדייהו מעות קאי באבל. דלכאור' יש להבין דכיון דלר"ל מעות לא הוי קנין כלל מה נ"מ בין דברים לחוד ובין דברים עם מעות ועיין במפורשים ז"ל שנדחקו בזה אמנם לפ"ז י"ל דכיון שנתן מעות תקנו חכז"ל מ"ש כדי שיהי' להמוכר היתר תשמיש בהמעות ולא יוכל לומר נשרפו מעותיך. והנה כפי הנרא' מדברי הפוסקים ז"ל עיקר כוונת הרי"ף ז"ל דכיון דיש על המוכר מ"ש בשחוזר בו לכך מותר להשתמש בהמעות דבתר מוכר אזלינן וצ"ל לפי"ז דמ"מ תקנו חז"ל לר"ל מ"ש על שניהם דכיון דע"כ הי' צריך להם לתקן משום חשש נשרפו מעותיך שיהי' המוכר במ"ש ממילא גם על הלוקח תקנו דמדוע יהי' המוכר במ"ש ולא לוקח כיון ששניהם שווים. ומעתה שפיר אמרי' במקח הנעשה באיסור כגון שפסק עד שלא יצא השער דהמקח בטל לגמרי וליכא מי שפרע כלל ואף הלוקח יוכל לחזור בו אף שהמוכר לא קעביד איסורא וכנ"ל דכיון דבזה ליכא קנין מה"ת וכנ"ל דהו"ל דבר שא"ב וא"כ עיקר ענין מי שפרע הוא רק כמו לר"ל משום דהוי דברים ומעות והיינו כנ"ל שתקנו מ"ש כדי לסלק חשש נשרפו מעותיך וא"כ כיון דעל המוכר ליכא מ"ש כלל כיון שהלוקח עביד איסורא ממילא בטלה התקנה לגמרי דעדיין יאמר לו נשרפו מעותיך דכיון דאין המוכר במ"ש אסור להשתמש בהמעות וכנ"ל דרק בתר המוכר אזלינן ובטל שפיר המקח לגמרי

אמנם באמת אנכי בחידושי הארכתי דלאו דוקא נקטו הטעם משום דיש על המוכר מ"ש ורק דגם בחר הלוקח אזלינן דכל שיש על הלוקח מ"ש כל שלא קיבל עליו מ"ש המקח קיים אצלו וממילא מותר להמוכר כשאינו רוצה לחזור בו להשתמש בהמעות כיון שהמקח נגמר לענין מ"ש ורק דגם משום זה דיש על המוכר חיוב מ"ש מותר ג"כ להשתמש בהמעות דאין בדין שלא יהי' יכול לחזור בו ויהי' אסור להשתמש בהמעות והארכתי בזה הרבה ואכ"מ הביאור. ולפי"ז אף היכי שאין על המוכר מ"ש מ"מ שפיר **(מלחמות אריה אבל למ"ד דמעות קונות ומקודם שהפקיעו חז"ל לקנין מעות לא היו צריכין לומר דהכא מיירי דקאי בחצרה. ולפי מה שחידש מו"ח ז"ל הא הכא בבא על אמו לכ"ע לא הוי אתנן אלא א"כ עומדת בחצרה אפילו למ"ד מעות קונות ואפילו קודם שהפקיעו חז"ל לקנין מעות משום דאי אינה עומדת בחצרה הא אמרינן קלב"מ ולא הוה אתנן אלא מתנה. ויש לי עוד הרהורי דברים בזה אך אכמ"ל ולא באתי אלא לעורר:)**