ברכת רצ"ה פט

סימן לו ב"ה לבוב יום ג' י"ג כסליו תרכ"ד לפ"ק. אשיב ואומר שלום לכבוד הרב המאה"ג חריף ובקי ידיו רב לו במלחמתה של תורה כ"ש מו"ה מנחם נחום גינצבורג ני' אבד"ק סאכטשאב במדינת פולין

אחד"ש כמשפט לאוהבי התורה ודורשיה מכתב כת"י עם ח"ת לנכון השיגה ידי זה שבועים ועתה באתי להשיבהו על יקרת מדברותיו כיד ה' הטובה עלי. וזה החלי. ראשון תחלה נתקשה כ"ת בדברי מר אבא הגאון האמיתי זצ"ל שתמה על הגאון בעל או"ת ז"ל שהביא ראיה דרק בהך דקלב"מ מהני תפיסה משא"כ בשאר חיובי לצי"ש וכשיטת מהרש"ל ז"ל מסוגיא דע"ז דף ס"ג דפריך אהא דבא עליה ואח"כ נתן לה אתננה אסור דטלה זה נמי הא מחסרא משיכה ואי נימא דבכל לצי"ש מהני תפיסה א"כ הכא כיון דקאי במי שפרע אין לך לצי"ש גדול מזה דמילט לייטינן ליה שפיר הוי אתנן וכדאמר רבא אתנן אסרה תורה ואפי' בא על אמו דאף דקלב"מ מ"מ כיון דמועיל תפיסה הוי אתנן דהרי התם באתנן הוי מקח הנעשה באיסור דליכא מי שפרע וכמבואר בפוסקים וכ"ת תמה על תמיהתו דמקח שנעשה באיסור היינו שיש איסור בגוף המקח שהי' בהפסיקה איסור רבית משא"כ באתנן דהמקח דהיינו פסיקת הטלה היא היתר ורק שהביאה אסורה. ולא אדע מדוע פשיט לי' לכ"ת חילוק זה דבאתנן הביאה האסורה היא מחיר הטלה ויש א"כ איסור בנתינת הדמים ומה לי אם האיסור הוא במקח דהיינו החפץ הנקנה או בהדמים מחיר המקח הרי גם בהך דמקח הנעשה באיסור רבית דהיינו עד שלא יצא השער האיסור בא על ידי נתינת הדמים שנתן לו מקודם ואם כי יש מקום לחלק מ"מ אין זה ברור כל כך. וביחוד אמינא להביא ראיה ברורה דגם בכה"ג חשוב מקח הנעשה באיסור לענין מי שפרע מדברי הנ"י בב"מ שהביא דברי הגאון ז"ל דמקח הנעשה באיסור ליכא מי שפרע לענין נתן לו גלימא ברביתא דמסיק ביה דרק בנתקיים באחד מדרכי הקנאה המקח קיים אבל בלא"ה המקח בטל לגמרי וליכא גם מי שפרע על החוזר בו עייש"ה דהתם ג"כ אין האיסור רק בהדמים שבאים ע"י רבית ודמי א"כ ממש להך דאתנן דהדמים היינו מחיר המקח היא הביאה האסור' וז"ב לדעתי ולא אדע מדוע נתקשה כ"ת בזה

ובגוף קושית התומים אמינא דבלא זה לק"מ דלא דמי להך דאתנן אסרה תורה ואפילו בא על אמו דהתם באמת מיירי בנתן לה ואח"כ בא עליה דאל"ה לא הוי אתנן כלל וכמבואר בש"ס דע"ז שם דבזונה ישראלית לא חשוב אתנן אף בטלה זה רק כשנתן לה מקודם שבא עליה או קאי בחצירה בשעת ביאה לא זולת דמחסרא משיכה והכא בזונה ישראלית מיירי דאף דמשכחת לה קלב"מ גם בזונה נכרית וכגון היכא דקנאין פוגעין בו מ"מ עיקר הלמוד דחשוב אתנן אף בכה"ג דקלב"מ הוא משום דעיקר אתנן בעריות כתיב ועיין תוס' ב"מ דף צ"א שם. וביחוד לדעת גדולי המורים דלדידן דקיי"ל כר"י דבישראל ד"ת מעות קונות עיקר הקני בעכו"ם הוא משיכה וא"כ גם בזונה נכרית מחסרא משיכה ורק דמ"מ אי לא הוי חיובא דלצי"ש אף דקני לה קנין גמור מ"מ לא חשוב אתנן אלא מתנה בעלמא דכיון דאין לחייבו עבור הביאה דקלב"מ ועיין בתוס' שם ולזה שפיר אמרינן דכיון דאף דקלב"מ חייב לצי"ש ואי תפסה לא מפקינן מינה שפיר חשוב אתנן דכיון שבא לידה כבר בשעת הביאה חשוב אתנן מחיר הביאה משא"כ בהך דבא עלי' ואח"כ נתן לה דמחסרא משיכה דבזה אף דהקנין מועיל לענין מי שפרע בשעת הביאה דהיינו שחייב ליתן לה לצי"ש מ"מ אף שנתן לה אח"כ והוי תפיס איך נימא דחשוב אתנן דהרי התפיסה היא עתה אחר שבא עליה והרי כעת בלא"ה קנתה מרצונו שהרי נתן לה ורק דאתה אומר דכיון שלא קנתה הטלה בשעת הביאה לא חשיב אתנן ומה יועיל איפוא לענין זה מה דמועיל תפיסה הרי מ"מ לא הוי בשביל זה שלה למפרע קודם שנתן לה וז"ב **(מלחמות אריה הנה דבר זה שחידש מו"ח ז"ל לכאורה עומד לנגד מ"ש התוס' בב"ק דף ע' ע"ב בהא דאמרינן שם באומר עקוץ תאנה מתאנתי ותקני לי גניבותיך שהקשו דאי מיירי דקיימא בחצירו מאי פריך הש"ס מכירה נמי לאו מכירה היא הא קניא חצירו ללוקח אלא דליתא בחצירו דל חיוב שבת הא קיי"ל כרב נחמן דפירי לא עבדי חליפין. ומיהו לפי פי' ר"ת דבמכוין להקנות זה תחת זה שוה בשוה בתורת דמים ניחא שפיר. זהו תוכן דבריהם ע"ש. ומעתה לפ"ז הא מיירי דהגניבה בשעת מכירה עומדת ברשות הגנב ומ"מ משני רבא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו אע"ג דכי תבעה ליה קמן בדינא לא אמרינן ליה זיל שלים כי יהיב לה הוה אתנן ה"נ כו' כיון דקא מקני ליה בהכי הוי מכירה ומוכח בהדיא דאפילו בגוונא שהגניבה עומדת בשעת מכירה ברשות הגנב חשוב מכירה והיינו משום דחייב לצאת ידי שמים או משום דמהני תפיסה כמו שפירשו הקדמונים א"כ גבי אתנן נמי בכה"ג חשוב אתנן דהא רבא מדמה להדדי אך לדעתי יש לומר לחלק בין מכירה לאתנן דהא אנן קיי"ל כרב נחמן דס"ל בב"ק דף ס"ח ע"א דמוכר לפני יאוש חייב ד' וה' דהא זבן אע"ג דלא אהני מעשיו. וחזינן דעיקר חיובו דד' וה' אינו מחמת דקני ליה הלוקח להגניבה אלא משום דנעשה מעשה מכירה בעצם אע"ג דלא מהני בפועל ממש. אך הס"ד סבר דמחמת הטעם דקלב"מ ל"ח מכירה כלל אפילו בעצם דלא חשוב קנין כלל. וע"כ פריך מכירה נמי לאו מכירה היא. וע"ז משני רבא אתנן אסרה תורה אפילו בא על אמו אע"ג דלא אמרינן ליה זיל הב לה מ"מ כי יהיב לה הוי אתנן אלמא דחשוב שמצד העצם נתקיים המקח ומש"ה חייב לצאת י"ש או משום דמהני תפיסה א"כ גבי מכירה נמי שפיר חייב ד' וה' דחשוב מכירה בעצם אע"ג דלא קני ליה לוקח להגניבה הא בכה"ג בעלמא נמי חייבה רחמנא במוכר לפני יאוש אע"ג דלא קני לוקח להגניבה אלא סגי דמצד העצם יהיה מכירה אבל גבי אתנן דבעינן, שתקנה ממש בפועל י"ל כסברא שחידש מו"ח ז"ל דבעינן שתהא בשעת הביאה ברשותה. ואמינא להביא ראיה לזה דשנויא דרבא אזיל בשיטת ר"נ וכמו דקיי"ל כוותיה דמוכר לפני יאוש חייב ד' וה' דאל"ה קשה איך מדמה רבא מכירה דהכא לאתנן דהתם חייב לצאת י"ש או משום דמהני תפיסה. אבל הכא בגנב בודאי לא שייך לומר דהגנב חייב לצאת י"ש ליתן הגניבה להלוקח דהא קודם שקנה הלוקח אדרבא הוא מחויב מה"ת להשיב הגניבה להבעלים כדי לקיים והשיב את הגזילה. ואיך אפשר לומר דחייב לצאת י"ש ליתן להלוקח כדי לקיים המקח. אלא מוכח דאנו דנין רק על עצם המכירה בכה"ג בעלמא במוכר דבר שהוא שלו חשוב מכירה וכיון דבעלמא היה חשוב מכירה שפיר חייב הגנב בתשלומי ד' וה' אע"ג דהכא לא מהני והבן. אך מ"מ מדברי התוס' שם ד"ה אלו שכתבו ואע"ג דמוקמינן בע"ז דקאי אתנן בחצרה כו' משמע דרק מחמת הפרכא דפרכינן התם בע"ז והא מחסרא משיכה ע"כ מיירי דקאי בחצרה.)** ואני מוסיף לומר עוד דאף לפירוש הראשון של רש"י ז"ל בב"מ שם דמחמת חיובא דלצאת י"ש לחוד בל"ז