ברכת רצ"ה פא

המצוה יותר והחיוב מוטל על הקטן לחלוץ לה וכנ"ל והנלע"ד כתבתי. סימן לא ב"ה לבוב יום א' כ"ד טבת תרל"ט לפ"ק אשיב ואומר שלום לכבוד ידידי הרב וכו' מו"ה זאב וואלף הערציג ני' מו"צ דק' אלינאב

ע"ד המשפט אשר הקריב לפני הדבר ברור אצלי דאחרי שזה קנה לעצמו שיכול לתבוע ממנו שכר סרסור אחרי שהוא הי' הממציא לו העסק ואם לא הי' לו להקונה עוד לדבר עם הא' המוכר מהמקחים ורק קנה כפי המקחים שאמר לו הממציא מגיע לו לבד סרסרות בשלימות ואך כשהי' עוד להקונה עוד לדבר עם הא' ע"ד המקחים אין לו לזה רק דין מתחיל חלק שליש מדמי הסרסרות מהקונה ולא אבין מה שנסתפק כת"ה אם חשוב כממציא משני הצדדים או רק מצד אחד דאין נ"מ בזה לענין הקונה שהוא מחויב ליתן מצדו כולו או שליש ומ"ש השב יעקב דמתחיל מצד אחד מגיע לו חלק ששית היינו מכל הסרסרות מצד המוכר וגם מצד הקונה כשהי' סרסור אחד מצד השני אמנם יראה דאין לחשוב שכר הסרסרות כפי המנהג ורק כפי שומת ב"ד שכר טרחתו שלזה ולפי העסק דעיקר הטעם שבדברים כאלה הולכין אחר המנהג הוא דכל העושה ע"ז המנהג הוא עושה ובענין סרסרות הסרסר מסתמא ע"ד ליקח שכר כפי המנהג הוא עושה והקונה או המוכר כיון ששתק ולא התנה על שכר אחר הסכים לדעתו של הסרסור ודמי לאילו אמר בפירוש שרצונו כך וכך וזה שתק והתחיל וכל זה לא שייך בנ"ד שמתחלה ע"ד להיות שותף נחית ולא לסרסרות כן דעתי נוטה: סימן לב ב"ה לבוב יום ג' י"א שבט תדל"ט לפ"ק. אשיב ואומר שלום לכבוד ידיד ה' ויד"נ הרב הגדול מעוטה במעלות תרומיות שמו נודע למשגב כ"מ שמשון הירש על ישראל הדרתו בק' פראנקפורט המעוטרה

אחרי תתי שלום לכת"ה כמשפט לעומת יקרתו משבוע העברה הנני להשיב להדרתו כי האיש אשר שאל כ"ת עליו נמצא פה בבהמ"ד שאשה אחת הניחתו והלכה לה ונתגדל כמשפט וכפי מהות המקום אין עליו דין אסופי וכשר לבוא בקהל לפ"ד כל הפוסקים ז"ל החולקים על המהרי"ט ז"ל שכתב דמ"מ יש לו גם בכה"ג דין שתוקי ואין לחוש מצד מזה ואך מחשש הרחוק דשמא מילדי נכרים הוא אם כי לפי מצב הדבר קשה לחוש לזה יען כי אשה יהודית הביאו עיין בכה"ג בשם מהריב"ל ז"ל דהגוי שהביאה ילד יש לדונו לודאי נכרי ותהי להפוך אם המביאו היתה ישראלית עכ"ז מהיות טוב יטבול לשם גירות ובזה יצאנו ידי הכל ואנכי חקרתי ודרשתי אם נמצא מהול או שנימול אח"כ דאם הי' מהול פשיטא דאין לחוש שנכרי הוא אך לא יכולתי לברר זה מחמת אורך הזמן והמחוור איפוא שיטבול כדין גר וכנ"ל את זאת ראיתי להביע לכת"ה: סימן לג בשולי המכתב לידידי הרב הגאון המפורסם וכו' מוה' חיים אלעזר וואקס נ"י אבד"ק קאליש

ע"ד תורה אודות הקמחא דפסחא מן הרחיים של קיטור אשר אסרתי בהיותי בק' בריסק וכת"ה יצא לדון בכחא דהתירא הנה אם אמנם הדבר ברור כי הבצק הנתהוה בקירות הקנים הסתומים הנמצאים ואשר בתוכם יובל הקמח ממקום למקום הוא בא גם בקנים של עץ רק מזיעת החום כי העץ כבר נתיבש ולא יעלה על הדעת שכל הבצק הנעשה בכל השנה הוא ע"י הלחות שהי' בהעץ בעודו במחובר ואך עכ"פ הוי כמו מפירות דממהר להחמיץ עם מים ומה שהחליט כת"ה דאם בעת נתינת המים כבר נתיבשו המ"פ לא איכפת לן שהביא דברי הפ"מ ז"ל דאם הי' מים על הקמח ולא החמיץ ונתיבש ואח"כ בא עליו מי פירות אין ממהר להחמיץ דאל"כ בכל חטים שבעולם שיש בהם לחות בשעת קצירה ונתיבשו דיהי' אסור ללוש במ"פ ודן מזה כת"ה דה"ה להיפך כשהמ"פ שהי' מתחלה נתייבשו. אולם לדעתי ל"ד ואין איפוא מזה ראי' דענין היובש הוא שנתיבש הממש מהלחות ונבלע בהקמח ולא נשאר רק טעמו ולא ממשו וכשנתיבש א"כ הדבר המחמיץ דהיינו המים הטעם שהכח שנשאר אינו יכול להחמיץ דאל"כ היו כל החיטין אסורים דהלחות שהי' בשעת קצירה הי' מחמיץ אח"כ משא"כ מי פירות שבאמת המה אינם מחמיצים כלל רק שהטבע פועל שהמים ימהרו להחמיץ מאין הרגלים לומר שהטעם והכח שנשאר בהם אחר היובש לא יפעלו כזאת וזה חילוק נכון. אולם לדעתי א"צ לכל זה דנודע דעת רבים מהאחרונים ז"ל לענין הקנעבליך דגם במ"פ מהני ששים וכן החליט להלכה מ"ז רשכ"י זצ"ל וברור כי נגד הקמח שנעשה אח"כ מהבצק הנ"ל יש בשאר הקמח יותר מששים הרבה דהבצק הנ"ל לא נעשה בהכלים שקורין שעפערליך שהולכין במהירות ואינם מתחממים בעת הליכתם תוך הקנים הסתומים ורק שהאבק הפורח נדבק בקירות הקנים ואחרי נופלם מעט מעט מתערבין בתוך הקמח ואף לדעת המחמירים בהקנעבליך דל"מ ששים הנה לדעת הסוברים שבאו לדון דהחלק מהקמח שבא עליהם המ"פ מהם הוא גדול בכמותו יותר מהקנעבליך עצמן ג"כ אין להחמיר בנ"ד דיש יותר מששים הרבה נגד כל הבצק הנ"ל וכאשר יעיד החוש והי' די איפוא לכל היותר שנצטרך שיהי' בהחטין שני פעמים ששים נגד המצומחים והמבוקים אחד נגדם ואחד נגד התערובת מהקמח המתהוה אח"כ מהבצק הנ"ל ואין לדון להחמיר בזה רק לדעת הסוברים דמי פירות כ"ש עם מים ממהר להחמיץ וכמובן ופשיטא א"כ שהמקילים לטחון בהרחיים הנ"ל יש להם על מה שיסמוכו ועכ"ז בק' בריסק שיש די ברחיים של סוסים שיש שם אמרתי מחמת חומרא דחמץ יש לחוש לכל הדיעות שלא ליקח קמח מרחיים של קיטור וה"ה בשאר אמעריקאנישער קונסטמיהלען דהוא הוא אחרי שלדעת הסוברים דל"מ בישול כלל למ"פ יש להחמיר ויש מלבד זה לחוש שמחמת ריבוי החיטים הנצרכין לרחיים כאילו קשה לסמוך על בדיקת החיטים זה הי' טעמי ונימוקי ואך בבואי למדינה זו וראיתי שכל הרחיים הנמצאות המה קונסטמיהלען והמעט פשוטים אין בהם כדי סיפוק קמח לפסח הנחתי אותם במנהגם אחרי שיש להם מצד עיקר הדין על מה שיסמוכו ואך במקומות שנהגו להחמיר בדבר השומים הנמצאים אף אחד בטאפ ויותר וטוחנים ברחיים כאלו עליהם יש לומר הכסיל בחושך הולך וכאשר בררתי למעלה. כזאת אמרתי להביע לכת"ה ואשאר ידידו: סימן לד ב"ה יום ה' ך"ג אלול מאסף לחדשי תרל"ט לפ"ק. בהרים קול שופר יכתב לחיים בספר כבוד ידידי הרב המאה"ג חו"ב בחדרי תורה משנתו לו סדורה מו"ה מאיר גלאז ני' אבד"ק ראהטין

אחד"ש ע"ד המעשה אשר לא יעשה שאירע בק' שבליעל אחד זרק גט לאשתו בע"כ והלך ונשא אשה אחרת הנה דעת קצת דחדרגמ"ה ז"ל דב' נשים ל"ה רק עד סוף