ברכת רצ"ה פ

במחוז ווילנא וגם המה נודדים ממקום למקום עוד רחוק הרבה ממקום מגורם האם אחיהם הקטן מהם שהוא מתגורר בקירוב מקום יוכל לקיים מצות חליצה כדת וזה החלי בעזה"י תמן תנינן בש"ס דיבמות דף ל"ט מצוה בגדול לייבם לא רצה מהלכין על כל האחין תלה בקטן עד שיגדיל או בגדול עד שיבוא ממדה"י אין שומעין לו והרמב"ם ז"ל פ"ב מה' יבום וחליצה כתב וכן אם הי' גדול במדינה אחרת אין אחיו הקטן יכול לומר כו' המתינו לו עד שיבוא דעתו מבוארת דס"ל דמדה"י דקתני במתני' לאו בדוקא הוא וכן מבואר בטור ז"ל שהעתיק הי' הגדול במדינה אחרת אין הקטן יכול לומר המתינו לו עד שיבא. אולם התה"ד ז"ל בסי' ל"ה כתב לענין להמתין עם קידוש הלבנה דדוקא נקט מדה"י שיש לומר ולחוש שלא יבוא ותעבור המצוה לא משהינן אבל ממדינה למדינה דקרוב הדבר שיבא משהינן כוונתו נראה דס"ל דבשביל שיקיים המצוה מהמובחר משהינן ורק היכי שיש לחוש שיהי' השיהוי בחנם ולא יקוים המצוה מהמובחר ג"כ לא משהינן וממדינה למדינה שקרוב שיבוא משהינן וכבר החליטו כל הפוסקים ז"ל דגם ממדינה למדינה אין ממתינים על הגדול ורק שהב"ח ז"ל המתיק לנו הדבר וכתב דבעינן דוקא שיהי' כעין ג' ארצות לנשואין יהודה ועבר הירדן והגליל שחלוקים בלשונם וביאור כוונתו יראה דדעתו לפסוק כהתה"ד ז"ל שיש חילוק בין זמן קרוב הרבה לרחוק דברחוק יש לחוש שלא יקוים המצוה מהמובחר דמי יודע מה יולד יום דמה"ט אין ממתינין על הקטן עד שיגדיל ובמדינה רחוקה כזו שאין השיירות מצויות דמה"ט אמרינן בהו שלש ארצות לחזקה וגם דלמדינה רחוקה שהיא חלוקה בלשונה אין דרך לנסוע רק ע"י הכרח עסקיו ויוכל להיות שימשך ביאתו ומי יודע מה יולד יום ואשר ע"כ לא משהינן וכנ"ל וגם בזה רבו כמו רבו החולקים דס"ל דבכ"מ ממדינה למדינה לא משהינן ואנכי אמינא להביא ראי' דאין להשהות המצוה בשביל שיהי' אח"כ מצוה מהמובחר דהרי כל שיש אח קטן לפנינו שראוי לחליצה אין כופין להגדול לקיים המצוה מהמובחר וכדמוכח בש"ס לא רצה הגדול לא לייבם ולא לחלוץ מהלכין על כל האחין וגם למ"ד דחלוצת גדול עדיפא גם מיבום הקטן רק באמר המתינו לקטן עד שיגדיל אין שומעין לו אבל כשהקטן ראוי אין כופין הגדול הרי דבשביל שיקוים המצוה מהמובחר לא כייפינן ובשביל שלא להשהות המצוה כייפינן חזינן דשיהוי המצוה גרע יותר ממה שלא תהי' מהמובחר וא"כ פשיטא דאין להשהות המצוה בשביל שתהי' כתקנה דשיהוי מצוה גרע וכנ"ל ובנ"ד עוד עדיף יותר דהוי מדינה רחוקה וגם חלוקה בלשונה דבמדינת ליטא הלשון משונה ממדינתינו ומדינת וואלין דאף שאין הלשון לשון אחר לגמרי חשוב חלוקה בלשונה דגם יהודה והגליל חשבינן חלוקה בלשונם אף שבכל א"י היו מדברים בלה"ק ורק דכיון שהגליל הי' להם מבטא אחרת וכדאמרי' גלילאה דלא דייק בלישנא חשוב חלוקה בלשון וה"ה א"כ מדינת ליטא וגם לדעת הב"ח ז"ל המחמיר אין ממתינין אולם א"צ לזה דהעיקר דבכ"מ ממדינה למדינה אין משהינן וכאשר בררתי דשהוי מצוה גרע מעשי' שלא כתקנה וכנ"ל ואף אם נאמר דמדה"י דנקט במשנתינו בדוקא הוא כשיטת התה"ד י"ל דהיינו דהיכי שקרוב שיבוא הגדול לא כייפינן לי' להקטן כיון דלעומת חסרון השהיי' יש שנעשה המצוה כתקנה אבל לכתחילה אין להשהות המצוה בשביל זה שאחר כך תקוים מהמובחר וכנ"ל וכאשר נצעוד אמנם צעד להלאה עדיין יש לדבר בזה דבמשנה תנן עד שיבוא הגדול ממדה"י דהיינו שהלך מזה ודעתו לחזור וכן נקטו הדין הרמב"ם והטור ז"ל שאין משהין עד שיבוא ההולך אולם כשהגדול קבע דירתו במקום אחר ואין דעתו לשוב לביתו הנה מזה לא מיירי וי"ל לכאור' דבכה"ג אין חלוק בין מקום רחוק הרבה לקרוב לכל הדיעות ויש לומר אדרבה להיפוך דבכה"ג כיון דקיי"ל דהיבמה צריכה לילך למקום היבם אין לדון כלל שתעשה המצוה ע"י הקטן דתלך היבמה למקום היבם הגדול שיחלוץ לה ולא מבעי' אי נימא דזמן מיעוט משהינן דהליכת היבמה למקום היבם אף למקום רחוק לא ימשך הרבה וזמן מיעוט משהינן בשביל לעשות המצוה כתקנה אלא אף אם נאמר כנ"ל דאין להשהות כלל דשהוי גרע מעשיית המצוה שלא כתקונה הרי היתה היבמה יכולה לילך למקום היבם בתוך חדשי ההבחנה ולא הוי שיהוי כלל וכי בשביל פשיעתה לא נעשה המצוה כהלכתה ומשנתינו שאני שהיבם הלך מפה ולא קבע דירתו במקום אחר דבכה"ג אין היבמה צריכה לילך אחריו גם בשיודעת היכן הוא דלא מקרי זקני עירו רק מקום דירתו וכמבואר כ"ז בפוסקים ז"ל. אולם לדינא יראה באמת דהיכא שהגדול דר במקום רחוק ויש אח צעיר ממנו בקירוב מקום אין היבמה צריכה לילך למקום הגדול כלל דבשביל שתהי' המצוה מהמובחר אינה מחויבת לכתת רגלי' למרחקים. דהרי קיי"ל דהידור מצוה הוא עד שליש בדמים דוקא ולא יותר וכ"ש שאין מחויב לטרוח טירחא יתירה ולכתת רגל למקום רחוק ואף אם נבוא לומר דל"ד נדון זה להך דהידור מצוה דהתם אין ההידור רק משום זה אלי ואנוהו דהוא רק מדרבנן לדעת רוב הפוסקים ז"ל ע"ש משא"כ הך דמצוה בגדול לייבם שהוא מה"ת הנה גם בקיום מצות עשה עצמה קיי"ל דאינו צריך לפזר כל הונו והמבזבז אל יבזבז יותר מחומש ועיין כ"ז בפוסקים וההוצאה הרבה בצירוף כתיתת רגלים למרחקים וביחוד לאשה רכה וענוגה להא דמיא וכ"ש שהך מצוה דמצוה בגדול לייבם אף שהוא מה"ת קיל הוא מ"מ ממ"ע דבמ"ע כופין ובשביל זה אין כופין וכמש"ל וכיון שאינה צריכה בכה"ג לילך למקום דירתו של הגדול יוכל הקטן לחלוץ לה וכנ"ל אמנם יראה דאף דבכה"ג הקטן יוכל לחלוץ לה מ"מ א"י לכופו דיאמר מה לי בזה שהיבמה אינה רוצית לילך למקום הגדול שעלי' עיקר המצוה כן נ"ל. וכ"ז להתלמד במק"א אולם בנ"ד אין נ"מ אחרי שהאחים הגדולים נודרים המה בארץ שגם אם היבמה היתה הולכת למקומם הרחוק קרוב שלא היתה מוצאת אותם והו"ל שהוי מצוה דכופין ודו"ק בכ"ז ועיין באחרונים ז"ל שהביאו בשם השייש הטהור מהר"ש ז"ל שכתב דאף שאם הגדול במדינה רחוקה הקטן ממנו חולץ מ"מ אחרי תיקון התקנה בחליצה לחלוק עם החולץ צריך להודיע להגדול והקשו דהא גם בזמן הש"ס לענין יבום שיש לו זכי' בנחלת אחיו הקטן חולץ אולם לדעתי אין מזה ראי' לסתור דבש"ס י"ל דמיירי בשא"י מקום הגדול ובשביל זה שמגרעין זכותו אין להשהות המצוה [ויש לי הרהורי דברים בענין ניחא לי' לאינש למיעבד מצוה בממוני' ואכמ"ל] ובעובדא דהשייש טהור י"ל דהי' ידוע מקומו וא"כ י"ל או דס"ל דבשביל שיהוי מועטת לא דחינן מצוה מהמובחר או גם א"נ כנ"ל דאין להשהות המצוה כלל מ"מ הרי היא בידה להודיעו בתוך חדשי ההבחנ' ולא הי' שיהוי כלל ואין להפסיד איפוא זכותו של הגדול בשביל פשיעתה והר"ז נכון ואף דהא דחליצת גדול עדיפא ספיקא הוי ורק דלחומרא מצרכינן לילך אצל הגדול ולענין זכותו הוי א"כ רק ספק ממונא ולקולא וכיון דמ"מ צריך לילך אצל הגדול הו"ל הפסד ודאי ואף דבטבח שהטריף מספק קיי"ל דפטור אף שההפסד ודאי כבר בארתי במק"א דה"ט דאם הבהמה כשרה בעצם זה שמ"מ אסרה עליו לא חשוב רק גורם דבשוגג פטור אבל במזיד באמת חייב מד"א ומה גם בד"ש ואסור לעשות עכ"פ לכתחילה והבן זה כי קצרתי ולפ"ז בנדון שלפנינו אם יש איזה זכות ע"י התקנה ויראו שכדאי לשני הגדול שיבוא לחלוץ למקומה ולא תהי' ההוצאה יתירה על השבח דהיא אינה מחויבת לילך אחריו וכנ"ל יש להודיע שהגדול ילך למקום דירתו ואם לא ירצה לבוא או שלא ישיגו המכתב אין להשהות