ברכת רצ"ה ח

י ימי "ס בדין הוא דבקיום

והנה היש קע שא ע מש דאמר ר"ל עדים החתומים על השטר כמי שנחקר' עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצריך קיום כו' וצריך באמת להבין דמה ענין הך דר"ל לזה דר"ל לא אמר רק דאינן יכולים העדים להיות חוזרים ומגידים דכיון שחתמו על השטר חשוב כאילו העידו בב"ד וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד עיין ש"ס דכתובות דף י"ח והכא על זה גופא אנו דנין אם חתמו או שהוא מזויף וא"ת דמה"ת לא חיישינן לזיופא הנה זה מצד הסברא אבל לא שייך להך דר"ל. והנראה דכוונת הש"ס הוא כך דבאמת זהו מצד הסברא דמדינא לא חיישינן לזיופא דלא חציף אינש לזייף ורק דאי לאו הך דר"ל לא מהני זה דלא עדיף מעדים מפי עדים דל"מ דהאומדנא לא חשיב יותר מעדים ואי לא הוי משעת החתימה כאילו נחקרה עדותן בב"ד הו"ל כאילו עתה יש אומדנא דהעדים אמרו כך דלא עדיף מעד מפי עד ורק דכיון דאמר ר"ל דהו"ל כאילו נחקרה עדותן בב"ד שפיר האומדנא מעידה שכבר נגבו שני עדים אלו בב"ד ומהני כאילו שני עדים מעידים כן דלא חשיב עד מפי עד וכמבואר

ומעתה יתבאר דברי הירושלמי כמין חומר דבעי להוכיח דבעדות אשה מהני האומדנא דלא חציף אינש לזייף ולא אמרי' דכיון דהכא לא שייך לומר דהוי כמי שנחקרה עדותן בב"ד דאין זה שטר מדעת מתחייב רק מדעת העדים דמה"ט קרי לי' הירושלמי מפי כתבם דשטר גמור לא חשיב מפי כתבם לדעת כמעט כל הקדמונים ז"ל וא"כ נהי דבעדות אשה הקילו במפי כתבם מ"מ כיון שאינו מקוים לא מהני האומדנא דלא חציף לזייף וכנ"ל וע"ז הביא הך דהקילו גם בעד מפי עד וכיון דעד מפי עד מהני בזה ממילא מהני האומדנא המעידה שהעדים אמרו כן דרק בעדות ממון לא הי' מועיל אי לא הי' אומרים דהחתומים בהשטר הוי כנחקרה עדותן בב"ד דהאומדנא לא חשיב יותר מעדים דלא מהני דהו"ל עד מפי טד משא"כ בעדות אשה דגם בעד מפי עד הקילו וכנ"ל ודו"ק

והנה לכאורה עלה על לבי דיש לחלק בין היכי שיש שני עדים על הכתב ובין היכי דליכא רק ע"א ומשום דעיקר הטעם דעד א' מהימן הוא משום דהוי מלתא דעבידא לגלויי ואע"ג דבש"ס איתא ג"כ הטעם דדייקא מ"מ כבר כתבתי בחידושי די"ל דעיקר סברת דדייקא היא לחזק הטעם דהוי מלתא דעבידא לגלויי דהי' מקום לומר דלא חשיב עבידא לגלויי כ"כ דאולי סבר דגם אי חי הוא לא יוודע הדבר ולא יתגלה ששקר אמר ורק דכיון דאשה דייקא ירא יותר שאחר הדיוק יתוודע הדבר ואיבעית הש"ס בע"א ביבמה היא אי בעינן לחשבו מלתא דעבידא לגלויי דוקא סברת דייקא רבה או דדי בדייקא זוטא עיי' בתוס' שם והבאתי ראי' מהא דקיי"ל בעד אומר מת ועד אומר לא מת דאם בא זה שאמר לא מת אחר שהתירוה אין בדבריו כלום ואי נימא דהך דדייקא ומינסבא הוא טעם בפ"ע א"כ ההיתר ע"י העד הוא נגמר עם נשואיה לאחר למה א"כ כשבא העד המכחיש אחר שנתקבל עדות המתיר מותרת להנשא הרי עדיין לא נגמר ההיתר וע"כ דסברת דייקא הוא לחזק שיחשב עבידא לגלויי ביותר ונגמר א"כ ההיתר תיכף עם עדותו וכמובן. וצ"ל לפ"ז דגם בעד מפי עד חשוב מלדע"לג ודלא כמ"ש קצת האחרונים ז"ל וטעם הדבר נ"ל דלא יוכל אישתמיט ולומר שהמגיד הראשון כוזב לו שהכל יאמרו שזה שאמר מת בודאי הוי אמר אמת דהוי מלתא דעבידא לגלויי דלא משקר אינש ובודאי שזה אמר שקר שסמך שיוכל להשמט כנ"ל. ועיי' בתשו' הרשב"א ז"ל שכתב בע"א ביבמה שגם עד מפי עד מהני אף דבזה בודאי בעינן לטעמא דמלדע"לג וכמבואר בש"ס שם ומעתה דבע"א בכתב לא שייך מדע"לג שיוכל להשמט ולומר שאין זה כתב ידו והירושלמי מיירי בשני עדים אבל בע"א צריך קיום דוקא שזה חת"י דיהי' עבידא לגלויי וכנ"ל. ולפ"ז בנ"ד אין להתיר בלי קיום כיון דחת"י השלשה אנ"ח ניכר שהוא כתוב מאחד דדומין כל החתימות ואם כי לדעתי אין להחמיר ולומר דכיון דחזינן שיש כאן זיוף לכ"ע יש לחוש שהכל מזויף דיש לומר והדעת נותן שגם החת"י דאנ"ח לא נעשה לזיוף ורק שאינם יכולין לכתוב ואמרו לאחד שיכתוב אגרת ויחתום שמותם שהמה המצוים לכתוב זאת ורק שלא ביאר הכותב זה להדיא כדרך כותבי אגרות בשם אחרים והעד שלא הי' לכוונת זיוף שכתב כל החתימות והכתב בלי שום שינוי בין אחד לחבירו שהכל רואין שאין זה הח"י השלשה בעצמן אבל מ"מ להיפך אין לדון חתימתם לשלשה ערים ולא נשאר רק חת"י דסופר ובעי קיום דוקא וכנ"ל כן עלה על לבי בראשית ההשקפה. אולם אחר ההתבוננות ראיתי דז"א דעכצ"ל לפי הנ"ל דאי לא הוי מדעל"ג אין החשש בע"א דשמא משקר לקלקלה דא"כ למה אנו צריכין לסברת דייקא דממ"נ למאי ניחוש דאם יתגלה אח"כ שבעלה חי הוא יתברר ששקר העיד העד ואין אדם משקר בדבר שיתגלה אח"כ ואם תאמר דסובר שבעלה ירחיק נדוד ולא יתגלה שקרותו א"כ לא הועיל כלום בקלקולו ומה לו לשקר ורק דעיקר מה שאנו חוששין בע"א ע"כ הוא רק דשמא לא דקדק יפה ואומר בדדמי ועיין בפוסקים בשם הגאונים ז"ל שכתבו דגם בממון הא דלא מהני עד אחד אינו משום דחיישינן שזה שכרו להעיד שקר ורק דחיישינן לבדדמי ובמלתא דעבידי לגלויא לא חיישינן לזה דודאי דקדק יפה ומעתה לא שייך לומר דלא חשוב מדעל"ג בעד אחד חתום בכתב רק כשא"י מי זה העד החתום דזה שפיר י"ל דל"ח עב"לג דקשה לחקור ולידע מי זה הוא העד החתום דהרבה יוסף בן שמעון איכא בעלמא אבל בידוע מי הוא החתום וכנ"ד חתימת הרב דשם שפיר חשוב על"ג דכיון דזה ל"ח שכוונתו לקלקלה ורק לבדדמי חיישינן בע"א א"כ אין חשש ששינה בכוונה קצת חת"י שיוכל אח"כ לומר שאין זה חתימתו וא"כ הרי על"ג כיון שיתברר אח"כ שזה חת"י אחד שלא שינה וכנ"ל ודו"ק:

ובגוף הדבר שכתבתי דהך דדייקא הוא רק לחזק שעי"ז חשוב יותר מדעל"ג דבלי הך דדייקא אין העד ירא כ"כ שיתפוס בדבריו שסובר דגם אם חי הוא לא יתברר בודאי וכנ"ל. אחר הישוב ראיתי דיש לגמגם טובא דאם כה נאמר יקשה דאיך הימנוהו לעכו"ם מסל"ת דאחר דכבר בררנו דעיקר החשש בעד אחד משום די"ל דאומר בדדמי ורק דבמדעל"ג רמי אנפשי' לדקדק הרבה א"כ גם במסל"ת נהי דנימא דגם במספר מעשה לתומו ל"ח לבדדמי במדעל"ג מ"מ הרי לפי הנ"ל אנו אומרים דלא נסתלק החשש דבדדמי רק כשהוא יותר עתיד להגלות ודאי ע"י דיוק דידה וא"כ במסל"ת בעכו"ם דעיקר ההיתר משום דלא ידע שיש תועלת בדבריו להיתר אשה פשיטא א"כ דל"ש לומר שירא שיתגלה ביותר ע"י הדיוק דידה חזר איפוא החשש דבדדמי למקומה וכמובן א"ו דהך דדייקא ומינסבא הוא טעם לעצמו שמחמת הוכחה זו סמכינן ביותר [וצ"ל דלכך בעד אומר לא מת אחר שהתירוה ע"י העד לא מהני דכיון דא"צ עוד לעדות חשוב כנגמר ההיתר] אך מ"מ אין ראי' ולא מצינו בשום מקום דיועיל הך דדייקא לבד אף היכי דל"ה מדעל"ג כלל די"ל דמחמת שני הטעמים בצירוף יחד קאתינן והיכא דלא הוי מדעל"ג וכגון שבא מכתב ממרחקים שמת זה וחתום בו עד שאינו ידוע לנו דל"ה על"ג וכנ"ל לא מהני דלא סמכינן על סברת דייקא לבד. ועפ"ז אמינא ליישב דברי הכ"מ ז"ל שכתב דלכך השמיטו הרי"ף והרמב"ן ז"ל אבעי' אי חמותה