ברכת רצ"ה עז

איוועשט בא' בתחילתו דבכה"ג כותבין תנועת החיר"ק בתחילת התיבה ואם שם העיר בלשונם איוועשטי כאשר נראה מהאדרעסי אשר רשם במכתבו יש לכתוב איוועשט דמתקריא איוועשטי ואם הוא בספק ג"כ יש לכתוב כן

והכל לפי המבטא מה שלא אדע ואך מ"ש מע"כ להוסיף שיהי' לו רשות לעשות שליח אחר במקומו אישתמיט לי' במח"כ דלדעת גדולי המורים ז"ל אין שליח קבלה יכול לעשות שליח ואף כשנתנה לו בפירוש רשות דהוי לי' מילי דלא מימסרי לשליח ושאני שליח הולכה דמוסר לו הגט וכמבואר כ"ז בפוסקים ז"ל עיין עליהם. אולם כ"ז להתלמד במק"א אמנם בנדון שלפנינו מצד אחר יש לגמגם בעשיית ש"ק דאחרי שהבעל הוא עתים שוטה ועתים חלים יש לחוש. דשמא היה שוטה בעת שעשתה הש"ק ול"מ משום דכל מידי דלא מצי עביד השתא לא מצי עביד שליח וכדאמרינן בש"ס דנזיר דף י"ב בשלח שליח לקדש לו אשה סתם דל"מ לקדש הנך דבעת עשיית השליח היו נסובין לגברין דכיון דל"ה בידו לקדש אשה זו אז ל"מ משוי שליח ועלה על לבי לכאורה לומר ולחלק דשאני שליח קידושין דצריך למסור להשליח כח הקידושין וכיון של"ה לו הכח אז בקידושי אשה זו לא מצי מסר לשליח משא"כ ש"ק דגט דאין להאשה שום ענין כח בגירושין ועיקר ענין השליחות הוא דבעינן ונתן בידה וצריך שתעשה אותו שליח שיהא ידו כידה וזו היתה מצי עביד אף כשהבעל הי' שוטה ול"ה בידו לגרש אחרי שאין בשליחות זה מסירת כח גירושין. אולם לדינא אף שהדעת והסברא נוטה לומר כן קשה להקל בחומר איסור א"א ע"פ סברת הלב ביחוד אחרי בינותי מצאתי ובארתי להב"ש ז"ל בסימן קמ"א ס"ק מ' שכתב בכעין נ"ד שתוכל לעשות ש"ק בעת חלימותו מדבריו ז"ל נראה בעליל דס"ל דבעת שטותו ל"מ לעשות שליח משום דאיהי ל"ע לקבל הגט השתא וכנ"ל: **(מלחמות אריה לפע"ד נראה די"ל דאפילו להסוברים דמידי דלא מצי עביד השתא לא מצי משווי שליח. זה אינו אלא שמה דלא מצי עביד השתא החסרון הוא מצידו וכ"ש מצד שניהם. כמו דמצינו בסוגיא דנזיר הנ"ל שאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה והיא היתה בשעת מעשה א"א ואח"כ נתגרשה. וא"כ בשעה שעשאו שליח לא הי' בה קדושין מצד שניהם. דאיסור א"א חל על שניהם אבל בנידן דידן שאין עכשיו המניעה מצד המשלח רק מצד השני שפיר מצי עביד שליח. אף בדבר דלא מצי עביד מצד השני כמו בנ"ד שהבעל הוא כעת אינו שפוי בדעת ואין בידו לגרש דכיון שמצידו הי' מצי עביד וכוחו לא נגרע כלל יכול למסור הכח הלזה להשליח שיהי' בידו לעשות המעשה לכשיסתלק המניעה מצד השני ומלבד שזה נכון מצד הסברא אמרתי להביא ראי' לזה מקדושין י"ט ע"א דבעי התם ר"ל מהו שמיעד אדם לבנו קטן בנו אמר רחמנא בנו כל דהו או דילמא בנו דומיא דידי' כו' והנה פשט הסוגיא משמע דאם נימא דבעינן שיהא בנו גדול סגי שיהא גדול בשעת הייעוד אבל בשעת מכירה לא איכפת לן אפילו אם הי' קטן ואפי' לפי מה שמפלפל שם בספר הפלאה דאפשר דבעינן שיהא גדול בשעת מכירה זה אינו אלא לרבנן דס"ל מעות הראשונים לקדושין נתנו והוי כמקדש מעכשיו ולאחר זמן ע"ש. אבל לר' יוסי בר"י דס"ל מעות הראשונים לאו לקדושין ניתנו פשיטא דלא בעינן שיהא הבן גדול בשעת מכירה. ואח"כ איתא התם אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קדושיך מדר"י בר"י לאו אמר ר"י בר"י מעות הראשונים לאו לקדושין ניתנו וכי משייר בה ש"פ מקודשת וכתב שם הרא"ש ז"ל אע"ג דקטן וקטנה לאו בני שליחות נינהו לטובתה לזכות נעשית שליח כדפרישת לעיל ע"ש מבואר בדבריו דמתורת שליחות קא אתי עלה היינו שהבת היא שלוחו של האב וכמ"ש שם לעיל מזה דכשמכר האב את בתו נעשה כאומר לה אם ירצה הרב לייעדך קבלי את קדושיך ע"ש ולכאורה יש להקשות איך מהני הייעוד לבנו שהי' קטן בשעת מכירה אע"ג דבשעת הייעוד הוא גדול הא בשעת מכירה האב לא מצי עביד כיון שהבן הי' קטן ולא הי' בר קדושין ולא מצי משווי שליח, ופשיטא דלא עדיפא שליחות הבת משאר שליח דעלמא שהוא בר שליח. אבל לפמ"ש לחלק דמה שאין המניעה מצידו רק מצד השני אינו מגרע כח השליחות שלו שפיר ניחא. דהכא נמי המניעה מצד המקדש שהוא קטן להכי שפיר האב משווי שליח ודו"ק. אבל כבר נודע מ"ש הרב המגיה מל"מ בפ"ו מה' גרושין הלכה ג' דכשהאשה נשתטית אין הבעל מצי למנות שליח להולכה על הגט משום דהוי מידי דלא מצי עביד השתא וכבר הביאו האחרונים וגם הנו"ב מהד"ק סי' ג' חושש לדבריו ע"ש וע"כ דסביר' להו דגם בכה"ג שאין המניעה עכשיו מצידו רק מצד השני ג"כ מקרי דלא מצי עביד השתא. ולפ"ז הדרא הקושיא הנ"ל לדוכתא. דאיך מהני היעוד לבנו אם הי' קטן בשעת מכירה אבל לפמ"ש מו"ח ז"ל דשליח לקבלה מצית האשה למעבד אף בשעה שהבעל אינו שפוי בדעת מחמת דליכא בזה ענין מסירת כח הגט רק ונתן לידה בעינן שפיר י"ל הכא דהרא"ש יסבור כשיטת התוס' בקדושין ה' פ"א ד"ה דיעוד הוי נמי בע"כ של האמה וכתבו והא דאמרינן אשר לא ייעדה מלמד שצריך לייעדה לא שצריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיע לה ע"ש וברייתא זו אמרינן שם דאתיא אליבא דר"י בר"י. א"כ מוכח דס"ל דגם לר"י בר"י נמי היעוד הוי אפי' בע"כ. וכיון דהוי בע"כ של האב והבת הוי כמו גט דאין להאב ולבתו שוב כח קדושין רק קבלת מחילת השעבוד או השטר או ביאה כמ"ש הריטב"א ע"ש. לכן בכה"ג שפיר מצי האב לשווי' שליח על היעוד. והבן אבל אין לדחות ראייתי זאת ולומר דשאני קטן דאתי לכלל הויה דהא מהאי טעמא דעת הר"י ברזילי דקטן משווי שליח לקדש לכשיגדיל כמו שהאריך בזה המל"מ בפ' ד' מה' אישות והנו"ב סי' כ"ב ס"ב ע"ש דאם נימא כן בהך עובדא שלפנינו שהוא עתים חלים ועתים שוטה נמי הא אתי לכלל הויה ולא עוד אלא אפי' שוטה גמורה נראה לדעתי דחשוב אתי לכלל הויה כיון שאפשר שתתרפא מאליה. כמו דאמרינן בסנהדרין מ"ז ע"א גבי הפריש קרבן ונשחטה וחזר ונשתפה כו' וצריכא כו' אבל הא כיון דממילא קא דחי אימא כישן דמי וע"ש בתוס' דהפי' הוא דממילא משתפי ע"ש וראי' ברורה לזה דהא כל עיקר מקור של המלמ"ל מש"ס דגיטין פ"ה ע"א דבעי' התם חוץ מקדושי קטן מהו וקאמר תניתוה קטנה מתגרשת בקדושי אביה אמאי הא בעינן ויצאה והיתה אלא אתיא לכלל הויה כו' ע"ש והא מתניתין מפורשת היא בגיטין נ"ה ע"א העיד ר' יוחנן בן גודגדא על החרשת שהשיאה אביה שהיא יוצאת בגט. וג"כ קשה הא בעינן ויצאה והיתה כמו דפריך הש"ס גבי קטנה וצריך לשנויי ג"כ דאתיא לכלל הויה. אלמא דחרשת וכמו כן שוטה חשיבה אתיא לכלל הויה וזהו ראיה ברורה ועצומה ודו"ק

)** ואני מוסיף לפ"ז לומר עוד דאף אם יתברר אח"כ דבאותו זמן שעשתה הש"ק הי' הבעל חלים יש לעורר אי מהני דהנה בש"ס דב"ק דף ע' בהך דהביא ג' כתי עדים על כל שנה משני החזקה דפליגי ר"ע ורבנן דלר"ע ל"מ משום דבר ולא חצי דבר וקאמר דלרבנן הך דלא חצי דבר אתיא למיעוטא שנים אומרים אחד בגבה ושנים אומרים אחד בכריסה ופירשו התוס' דהחילוק בין הך דשערות לעידי חזקה הוא דהתם ראו כל מה שיכולים