ברכת רצ"ה עה

ובגוף דברי האחרונים ז"ל הנ"ל להקל בספיקא ברואה מחמת תשמיש כיון דלא הוי רק מדרבנן דווסתות דרבנן אמינא לפי מ"ש בחידושי דלא שייך לדון מטעם ספק דרבנן להקל היכי שהאיסור דרבנן הוא שלא יבא לידי איסור תורה והספק הוא בגוף הדבר לא בהחשש דרבנן דכיון דספיקא דאורייתא לחומרא מה"ת עדיין החששא דרבנן במקומה עומדת שלא יעבור על איסור תורה ואין זה דומה להך כללא דספק דרבנן להקל ורק שיש לדון אי גזרו וחששו גם לספק תורה או רק לודאי ובזה אין לדמות הגזירות והחששות דרבנן זה לזה דבחששא רחוקה י"ל שלא החמירו כ"כ לחשוש גם לספק תורה משא"כ בחשש קרוב וכמובן ואמרתי להביא ראי' ברורה לזה מפלוגתייהו דרבי ורבנן אי גזרו על שבות בין השמשות וכי לא ידעינן דספיקא דרבנן לקולא וכיון דביה"ש ספיקא הוי והשבותין מדרבנן ספיקא דרבנן לקולא ובמה פליגי אלא ודאי דכל כה"ג לא שייך לדון משום ספק דרבנן להקל וכיון דעיקר גזירת השבותין הוא שלא יבא לעבור על איסור תורה שלא יעלה באילן שמא יתלוש וכדומה א"כ כיון דלענין האיסור תורה אזלינן בביה"ש לחומרא מה"ת ובאשם תלוי קאי עדיין טעם הגזירה במקומה עומדת ופלוגתייהו דרבי ורבנן היא רק אי גזרו חז"ל גם משום חשש ספק איסור תורה או דלא חששו רק לודאי והארכתי הרבה בזה ואכמ"ל. ומעתה בהך דרואה מ"ת יש לחלק הענינים דהיכי דהספק בגוף הראי' בעצמותה ולא בהחששא דחששו חז"ל שתראה להבא מטעם וסת וכגון היכי שיש לה מכה במקור שאינה יודעת אם מוציאה דם והספק הוא א"כ אם התשמיש גורם הזלת דם מן המקור או מהמכה לא שייך לדון מטעם ספיקא דרבנן לקולא דעיקר החשש דחששו חז"ל הוא שמא תראה בשעת תשמיש ויעבור על איסור נדה וכיון דאם תראה יעבור גם בכה"ג על איסור תורה דספיקא דאורייתא לחומרא הדרא גזירת וחששת חז"ל לדוכתי' וכנ"ל וכבר כתבתי דאין לדמות חששות חז"ל זה לזה ואין לדון א"כ להתיר בזה גם לרבי דלא גזרו על שבות ביה"ש וכנ"ל. אמנם היכי דהספק היא גם בגוף החשש שחששו חז"ל וכגון היכי שיש ספק אם לתלות בדם בתולים דהספק הזה הוא גם בעיקר החששא שחששו לוסת דאם היא מחמת בתולים יוכל היות שלא תראה כלל עוד שיכלו בתוליה שפיר יש לומר דכיון דעיקר החשש היא מטעם וסת וכיון דווסתות דרבנן ומה"ת אין לחוש כלל לשמא תראה ספק דרבנן להקל והבן כי זה נכון בעזה"י. ויש לי ת"ל בכל הדברים הנאמרים הרהורי דברים הרבה אולם לא עת האסף פה לאפס הפנאי

ובעברי בין בתרי ענינים אלו אמרתי לעורר לדעת הרמ"א ז"ל וגדולי האחרונים ז"ל המחזיקים בשיטתו דלדעת הרשב"א ז"ל לא בעינן כלל שיהי' ידוע שמכתה מוציאה דם. וביחוד היכי שידוע שיש דם בהמכה ורק שאינה יודעת אם מוציאה דם כמעט כולם פה אחד הסכימו דלדעת הרשב"א תולה במכתה והרי הרשב"א ז"ל בעצמו בתשוב' הובא ביתה יוסף סי' קצ"ג כתב לתרץ הא דקיי"ל בבועל את הבתולה דבועל בעילת מצוה ופורש אף דאין לך מכה יותר ממכת בתולים דשאני התם דאיכא למיחש להטי' וכדשמואל דאמר יכולני כו' דמה בכך מ"מ הרי ידוע שיש כאן דם והספק הוא רק אם הוציאה דם דאולי הטה דגם כן תולה לדעת הרשב"א ז"ל לדעתם ז"ל ועד כה לא מצאתי בשום אחד מהמחברים ז"ל שיעורר בזה וזה פלא בעיני. זו"ז בגוף השאלה כבר הגדתי לכת"ה דעתי ולא אדע מדוע יקשה כ"כ בעיני מעכ"ת בדיקת הנוב"י ז"ל דוה זמן נעשה פה באשה רואית דם עם מי רגליה בדיקת המהר"ם הנזכר בש"ע ע"י המילדת בלי שום דוחק וקשוי: **(מלחמות אריה אלא אמרינן יצר אלבשה ומתחילה הי' אנוסה ואח"כ יצר אלבשה ונשתנה דעתה ונעשה רצון לבסוף ולכן אמר הגמרא הלשון ופליגא דרבא ולא רבא אמר ע"ש [ונראה לי דדעת השיטה הלזו דע"י גמר ביאה אפילו אם הי' רצון לכ"ע אינה נאסרת לבעלה דכמו דפשיטא שעל סוף ביאה אינם חייבין בעריות לא מיתה ולא מלקות ולא קרבן ור' אליעזר הוא דס"ל דחייב על כל כח וכח אבל אנן לא קיי"ל כוותי' ורק ביאות מחלקות כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ' ג' מה' א"ב ע"ש ואפי' אם שהה ודש הרבה והתרו בי' כמה התראות בנתיים אינו חייב אלא אחת ולדעתי נראה ברור דאם לא התרו בי' בתחילת ביאה דהיינו בשעת הכנסת האבר רק אח"כ כשכבר הי' בתוכה אינו חייב כלום דהשההי' ל"ח מעשה תדע דעכצ"ל כן דהא בסוגיא דשבועות הנ"ל מחייבינן אותו על הפרישה מיד שהי' לי' לפרוש באבר מת ופירש באבר חי דהיינו שהי' צריך להמתין עד שימות האבר אלמא בהדי' דמה שמשהה האבר חי בתוכה לאו כלום הוא דאל"ה מאי נ"מ אם האבר חי הי' נשאר בתוכה או אם פירש באבר חי כמו כן גם האשה אינה נאסרת לבעלה ע"י סוף ביאה לכן פירשו בעלי השיטה הנ"ל לאבוה לשמואל דחיישינן שמא תחילת ביאה הי' ברצון ודו"ק] ומעתה שפיר ניחא התוס' בשבועות שהקשו כיון שהוא מזיד על הפרישה אמאי חייב על הכניסה הא לאו הוי שב מידיעתו דמסתמא לא נשתנה דעתו מתחילת ביאה לסוף ביאה וע"ז תרצו דשמא יצר אלבשה והיינו דשמא נשתנה דעתו ע"י היצר דאלבשה ואע"פ שעל הפרישה הוא מזיד מ"מ הי' שב מידיעתו בתחילתו כמו דקאמר רבא בכתובות דאין ראי' מסוף ביאה אתחילת ביאה ובזה שפיר פריך הגמרא אפרישה מזיד הוא והכל עולה על נכון ולפ"ז אין סתירה מדברי התוס' למ"ש הפלאה ומו"ח ז"ל דאינהו כתבו דבריהם לפי' רש"י ז"ל ובזה שפיר י"ל לחלק בין אונס לשוגג דלשיטת התוס' ל"ק קשה כלל מסוגיא דשבועות אסוגיא דכתובות ואין אנו צריכים לתרוצם ודו"ק. והנה בגוף הקושיא של הפלאה ומו"ח ז"ל בשבועות דאמאי חייב קרבן אפרישה נימא דיצר אלבשה הי' נראה לפע"ד דיש לומר דהך טעמא דיצר אלבשה לא אמרינן אלא לענין להתירה לבעלה אבל לפטור מעונש כרת או מקרבן לא מהני האי טעמא כלל ומשום דהא אמרינן בב"ב מ"ז ע"ב דאונסא דנפשי' ל"ח אונס וכן אמרינן התם דתלוה וזבין זביני' זבינא משום דאמרינן אגב אונסא גמר ומקני ע"ש אלמא דאף שהרצון נעשה ע"י סיבת האונס ל"ח אונס לבטל המקח וא"כ יש לעורר למה אמרינן הכא בכתובות דמחמת יצר אלבשה חשיבה אנוסה וכבר העירותי מזה בספרי מצפה ארי' סי' מ"א ע"ש אבל מה שנראה לפע"ד כעת די"ל ולחלק בין דינא דאונס דאשה שנאנסה לענין שלא לאסרה על בעלה לשאר עניני אונס דכל התורה כולה דהתם פטרינן מקרא דלנערה לא תעשה דבר וכתיב צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה. א"כ כתיב האונס בקרא ובעינן אונס גמור אבל כל שנתרצה אף שנתהווה ע"י סיבת האונס לא הוי רק אונס דנפשי' ולא חשוב אונס גמור ולהכי לא מהני בכל התורה כולה אבל כאן כתיב והיא לא נתפשה בעינן שלא הי' אונס כלל וכל דהוי תפיסה י"ל יצר אלבשה אע"פ דלא חשוב אונס מ"מ רצון נמי לא מקרי והיא לא נאסרה יהי' ע"י רצון גמור וזה החילוק הוא נכון מאוד וכעין זה כתבתי למעלה בהגהה סי' ט"ז ע"ש אמנם כ"ז כתבתי רק לעורר את המעיין כי בתוס' ב"ק מ"א ובשט"מ שם משמע דאין חילוק בין לאסרה לבעלה לשאר ענינים בהך סברא דיצר אלבשה ע"ש:)**