ברכת רצ"ה עד

ששמש בעונת הוסת בין תראה בין לא תראה אבל מ"מ אם עבר ושמש במזיד וראה נדון כמזיד ובר כרת הוא וכתב דזה דמי לשתי חתיכות אחת חלב ואחת שומן ופשע ואכל אחת מהנה דאם עלה בידו שומן לא עשה איסור מפורש ודק כמו נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה ואם עלה בידו חלב עביד איסורא רבה ונדון כמזיד עכת"ד בקיצור ולדעתי אין דמיונו עולה יפה דהתם בהך דשתי חתיכות הכניס עצמו לספק איסור כרת נגד חוק התורה משא"כ בהך דווסתות לא עשה שום איסור תורה דמה"ת אין לו לחוש דשמא יבא אורח בזמנו ומותר הי' בה מה"ת [ובחי' בארתי טעם פלגותתן אי ווסתות דאורייתא או דרבנן דלא פליגי במציאות דשכיחא טובא בנשים שמשנים ווסתן ורק דעיקר פלוגתייהו דמאן דס"ל דווסתות מה"ת ס"ל דאורח בזמנו בא ואלו המשנים ווסתן הוא לאיזה סבה פנימיות או חיצוניות והמה איפוא אשר יעבטו אורחותם וכיון שזה היא שינוי אין לו לסמוך מה"ת ע"ז שתשנה תפקידה אף דשכיח הרבה אבל מאן דאמר ווסתות דרבנן ס"ל דכיון דתלינן שהרבה לא ישמרו אורחת דרכם לא הוי חזקה כלל מה"ת ורק מדרבנן חששו למיעוט המצוי כזה דאורח בזמנו בא ודו"ק כי זה נכון לדעתי]. ומה שהביא ראי' מהא דאמרינן בשבועות דף י"ח במשמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי דאם לא הי' סמוך לוסתה פטור מקרבן דאנוס הוא ובסמוך לווסתה חייב ולא חשוב אנוס ואף אי ווסתות דרבנן ג"כ אין ראי' לזה לדעתי דחיוב קרבן היא על השוגג דג"כ חשוב אונס ורק דכיון דלא הי' אנוס גמור דהו"ל למידק חייב בקרבן על מיעוט זהירותו ורק דאונס גמור פטרתו תורה דמאי הוי לי' למיעבד ובסמוך לוסתה לא חשוב אונס גמור דאיבעיא לי' לאמתוני ואף דמ"מ חשוב אונס מה"ת דלא חייבתו תורה לחוש לזה מ"מ כיון דל"ה אונס גמור חייב בקרבן דדמי לשוגג משא"כ לענין חיוב עונש במזיד פשיטא דאין לחייבו רק בשעשאו בשאט נפש ולא היכי שלא הי' לו לחוש מהדין דעכ"פ אונס במקצת מיהו הוי וגדולה מזו מצאנו בנשאת עפ"י שני עדים ואח"כ בא בעלה דחייבת בקרבן משום דהי' לה להמתין ולמידק קודם שנשאת אף דפשיטא דלענין עונש אין לחייבה בשום פנים בכה"ג דע"פ שנים יקום דבר ואין חיוב עלי' לחוש לא מה"ת ולא מדרבנן אולי שקר העידו וע"כ דשאני חיוב קרבן דחייב על השוגג ולכך כל שהיה באפשרי שלא יבא לידי זה אף שאינו מהדין חייב בקרבן משא"כ לענין חיוב עונש דמזיד וזה ברור מאוד

ועפ"ז עלה לכאורה על לבי לישב מה שנתקשיתי בחי' בהא דקאמרינן בש"ס דשבועות שם דאם פירש באבר חי חייב קרבן על הפרישה דיציאתו הנאה לו כביאתו והרי אנן קיי"ל באשת ישראל שנאנסה דאף אם אמרה להם הניחו לו כו' מותרת לבעלה דיצרה אלבשה וא"כ אמאי יהי' חייב כלל על הפרישה הא אנוס הוא דיצרו תקפו ולפי הנ"ל י"ל דהך דיצרו אנסי' אינו אונס גמור ורק דדמי לשוגג דמותרת לבעלה ומ"מ חייב בקרבן כיון דמ"מ לא חשוב אונס גמור וכנ"ל אמנם באמת זה אינו דאין לחייבו בקרבן בכה"ג רק היכי שאינו אונס גמור על שגגתו אבל היכי שגוף המעשה חשוב אונס עכ"פ ואף במזיד א"כ פטור דחשוב עכ"פ אונס שלא יחשב מזיד וכהך דיצרו אלבשיה בסוף ביאה וכנ"ל מהך דמותרת לבעלה ליכא חיוב קרבן בשוגג כיון שאין זדונו בהכרת דחשוב כשוגג עכ"פ והדרא קושיא לדוכתי' והנה עלה בדעתי לומר עוד לחלק בין שוגג דנדה להך דמזיד בהך דהניחו לו דאשה דבמזיד חזינן דיצרה תקפה ותלינן א"כ דיצרה תקפה כ"כ עד שהיא בגדר אונס משא"כ בהך דמשמש עם הטהורה דפירש בשוגג ולא חזינן א"כ דיצרו תקפו לעשות איסור לא תלינן באונס היצר ופשיטא דלא שייך לומר דכיון דאם הי' מזיד הי' פטור דהוי תלינן דיצרו תקפו ליכא בשגגתו חטאת דזה ליתא דמ"מ כיון דאילו הוי ידעינן שאינו בגדר אונס הי' חייב במזיד וא"כ בשוגג דלא תלינן שפיר חייב חטאת בשגם דלענין כרת קמי שמיא גלי' וזה פשוט וברור ומזה יש להביא עזר למה שכתבתי והעליתי בחידושי דאף דבעינן לענין חטאת שיהי' שב מידיעתו וכל שאינו שב מידיעתו אינו מביא קרבן על שגגתו מ"מ אינו פטור רק כשידעינן בודאי שאינו שב מידיעתו אבל היכי שאינו ידוע לנו שאינו שב מידיעתו מביא קרבן והבאתי קצת ראי' לזה מהך דמומר לאכול חלב ומביא קרבן על הדם בחולין דף ה' ע"ב דפירשו התוס' שם בשם ר"ת ז"ל דהיינו שהוא מומר לכל התורה חוץ מדם ואפ"ה קרינן לי' שב מידיעתו אף דפשיטא דנהי דלא הוי מומר לדם מ"מ חשוד מיהו הוי ועיין כ"ז בדברי הקדמונים ז"ל דאל"כ לא הי' חייב קרבן על הפרישה כיון דיוכל להיות שלא הי' שב מידיעתו דהי' יצרו תקפו ואולי יש לומר דכיון דחזינא שלא גמר ביאתו ופירש תיכף ממנה ורק ששגג בדין הפרישה יש ראי' שלא תקפו יצרו לעבור במזיד. אולם עדיין יקשה מ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' איסורי ביאה הי"א בהך דאמרה לו נטמאתי דאם פירש בקישוי חייב כרת כמו שבעל נדה דכיון דהוא מזיד שפיר יש לומר דיצרו אלבשי' וכנ"ל. ולכאורה עלה על לבי לחלק בין נדה לאשת איש דנדה אין יצרו תקפו כ"כ כיון דיש היתר לאח"ז וכדקיי"ל מה"ט דמותר להתייחד עם אשתו נדה אולם עדיין יקשה דברי הרמב"ם ז"ל שם שכתב להדיא דה"ה בשאר עריות ואשר ע"כ אמינא דדוקא בהך דאשת ישראל שנאנסה ורק שנתרצה לבסוף תלינן דיצרה אלבשה כיון דאנו רואין שבתחלה צווחה ורק שעתה נתרצה בסופה ונשתנה דעתה בזמן מיעוט כזה משא"כ בהך דמשמש עם הטהורה שהי' רצון מתחלה ורק שהי' בשוגג לא תלינן כלל שיצרו תקפו כ"כ שיהי' בגדר אונס דלא שכיח כלל ואין לנו שום ראי' לזה והבן. אחרי כתבי זאת הוגד לי שבגוף הקושי' הנ"ל הרגיש הגאון בעל הפלאה ז"ל והנלע"ד כתבתי: **(מלחמות אריה מ"ש מו"ח ז"ל לישב דדוקא היכי שהיתה אנוסה מקודם ואח"כ נתרצה אמרינן הך סברא דיצר אלבשה משא"כ בש"ס דשבועות דלא הי' שום אונס מתחילה ל"ש לומר יצר אלבשה כיון שאין לנו הוכחה לזה ראיתי שבספר הפלאה מתרץ ג"כ הכי ע"ש אבל לכאורה אשתמיטתי' להו במחכ"ת מ"ש התוס' בשבועות בדוכתא בד"ה אי בת"ח וז"ל אע"פ שהוא מזיד על הפרישה מ"מ על הכניסה חשבינן לי' שב מידיעתו דאימא יצר אלבשה כדאמרינן בכתובות בפרק נערה ע"ש אלמא בהדי' דהתם נמי אמרינן יצר אלבשה וגם מזה נדחה מה שרצה מו"ח ז"ל לחלק בין שאר עריות לנדה משום דנדה יש לה היתר לאחר זמן אך לכאורה יש לתמוה על דברי התוס' דהא הגמרא קרי' לי' מזיד ואיך כתבו דאמרינן יצר אלבשה דא"כ הוי אנוס ולא מזיד וגם קשה דאמאי חייב קרבן הא הוי אנוס ונראה לפע"ד דהתוס' אינו מפרש הך סוגיא דכתובות כפי' רש"י ז"ל אלא כפירוש אחר שהביא שם השט"מ דהא דקאמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישינן שמא תחלתה באונס וסופה ברצון אין הפי' כמ"ש רש"י ז"ל דסופה היינו גמר ביאה אלא תחילתה קאי על תחילת התפיסה וסופה קאי על סוף תפיסה וחיישינן שמא גם בתחילת הביאה הוי רצון ורבא מיירי היכי שנתרצה בפירוש בסוף ביאה כמו שאמר אפילו אם היא אומרת הניחו לו כו' היינו אע"פ דחזינן שנתרצית בסוף ביאה מ"מ לא חיישינן שמא גם בתחילת ביאה הי' רצון ולא הי' אונס גמור)**