ברכת רצ"ה סב

או דהוא מלהקת הסוברים דל"מ שום ביטול לגופו של גט. ומ"ש בסיום דבריו ז"ל ול"מ ביטול דקודם הכתיבה אלא א"כ ביטל אחר הכתיבה. לאו היינו לפ"ז אחר כל גמר הכתיבה ורק בתחלת הכתיבה ומטעם ביטול שליחות הכתיבה דעיקר החילוק שכתב הוא רק שלא הי' ציווי אחר הביטול וכמובן ודו"ק. ואחר אשר התבוננתי לבאר טעמו של הרמב"ם ז"ל בפשיטות דכמו דאמרינן כשמסר מודעא דודאי הוא מוכרח להגט דאל"ה למה מסר מודעא אי לא ניחא ליה לא יגרש כמו כן אמרינן הכי בביטל הגט מקודם דודאי אנוס הוא דאל"כ למה הי' צריך להביטול ואף דאין מזה עוד הוכחה שהוא אונס המבטל הגט מ"מ כיון שיש סיבה למה שצוה לעשות הגט שוב לא שייך לומר שביטל דבריו הראשונים ובאמת שזה טעם ברור ומתקבל על הלב. ויראה דמ"ש הרשב"ם ז"ל דבלי אונס ל"מ הביטול היינו שנתברר לנו שלא היו שום אונס כלל וכיון דליכא שום סיבה למה שצוה אח"כ שפיר אמרי' דגמר לגרשה וביטל דבריו הראשונים ולדעתי בכה"ג גם הרמב"ם ז"ל יודה ואין כאן מחלוקת בזה והרי זה נכון. ועפ"י הדברים האלה והחזיון הזה יש מקום אתי לומר דלהרשב"ם ז"ל באמת המודעא בעצמה ל"ח עדיין ביטול וכנ"ל בשם המפורשים ז"ל דאין זה רק גלוי דעת דלאו מילתא היא בגיטין ורק דכיון דמהמודעא יש עכ"פ הוכחה שהוא אנוס קצת ובכה"ג שפיר הי' מועיל הביטול שמקודם וכנ"ל דכיון שיש סיבה ל"ש לומר שאח"כ ביטל דבריו הראשונים שפיר נאמן לומר שהוא אנוס אונס גמור המבטל הגט שהרי הי' בידו עתה לבטל הגט דמועיל בכה"ג. ועפי"ז יומתק עוד יותר דברי הרשב"ם ז"ל במה שכתב בתחלת דבריו דמודע לסהדי שהוא אנוס ולפיכך דעו שאני מבטלו בפניכם והיינו דבזה מהני הביטול והגט בטל אף אם נתברר לפנינו שלא היה אונס גמור המבטל הגט וכנ"ל וממילא בסתמא גם בלא ביטול נאמן בדבריו שמסר ואמר שהוא אנוס אונס המבטל דא"כ הי' מבטל הגט בפי' וכנ"ל ושפיר פריך מודעא דמאי וכמובן ודו"ק כי גם זה נכון וניתן להאמר בכוונת הרשב"ם ז"ל אולם בדברי הרמב"ם ז"ל קשה להעמיס כזה דאין זכר בדבריו מענין נאמנות הבעל ועכצ"ל לדעתו דהמודעא בעצמה היא הביטול וכמ"ש בראשונה והבן כי קצרתי. והנה מראשית ההשקפ' עלה על לבי לומר נ"מ בין שני הפירושים אלו שכתבתי היכי שבהמסירת מודעא לא אמר שהוא אנוס אונס גמור וגם לא ביטל הגט בפירוש דלהפן האחרון דהמודעא עצמה לא חשוב ביטול ורק דמטעם נאמנותו קאתינן עלה שפיר הוי גיטא דהרי גם הוא לא אמר שיש לו אונס גמור המבטל אולם אי נימא דהמודעא עצמה חשוב כביטול הגט בטל. אולם אחרי בינותי זה ליתא דלא אמרינן דהמודעא בעצמה הוא הביטול רק היכי שאמר שהוא אנוס אונס גמור שלפי דבריו הוא אונס המבטל אבל לא היכא שמסר רק שהוא אנוס קצת דמזה אינו מובן עוד שאין רצונו בשום פנים בהגט ושהוא א"כ מבטלו. ואף אם תאמר דמ"מ יש מזה שהודיע כזאת להעדים גילוי דעת פשיטא מ"מ דלא עדיף יותר משאר ג"ד דלאו מילתא היא בגיטין לדידן דקיי"ל כאביי ויש לומר דזה גרע עוד יותר וגם לרבא לאו מילתא היא דלא הוי אומדנא דמוכח כלל דל"מ גם לרבא וכאשר בררתי כ"ז במקום אחר ואכמ"ל

אחר ברורן של כל הדברים האלו נבוא לנדון השאלה שלפנינו הנה אחרי שמסר מודעא ל"ה העדים צריכים להכיר באונסו כלל ואף שלא ביטל הגט בפירוש הגט בטל דהמודעא בעצמה היא הביטול וכנ"ל בביאור דעת הרמב"ם והרשב"ם ז"ל. וזה גרע עוד יותר שהמודעא הי' באמצע הכתיבה של"ה ציווי אח"כ וכנ"ל ואף שאח"כ ביטל קודם הנתינה עוד הפעם כל המודעות וכל הגורם פסול להגט ל"מ על מה שנכתב בפסול דביטול אינו מועיל למפרע רק מכאן ולהבא וכאשר בררתי ואין לסמוך על מה שפסל עידי המודעא וכדומה בשעת נתינה דמלבד שרבו החולקים בזה על הרשב"א ז"ל הנה גם הוא ז"ל לא אמר רק דכיון שפסל העדים הוא מבטל בלב שלם מה דלא שייך בנ"ד דהביטול בשעת נתינה אף אם הי' בלב שלם לא מעלה ולא מוריד לענין מה שכבר נכתב בפסול וכנ"ל ופיסול העדים שקודם הכתיבה ג"כ לא מהני על מה שנעשה אח"כ כיון שלא הי' אז ביטול ע"ז וכנ"ל וגם אם הי' מבטל המודעות וכדומה שיעשה אח"כ אינו מועיל דע"י מעשה מסירת המודעא שאח"כ ביטל דבריו הראשונים וכמ"ש הרשב"ם ז"ל לענין ביטול הגט מקודם היכי שלא הי' אנוס כלל וכאשר בררתי למעלה דהיכא דליכא שום סיבה למה שעשה אח"כ גם הרמב"ם ז"ל מודה דביטל דבריו הראשונים עמש"ל ובלא זה אמינא דל"מ פיסול עדים לענין מה שיעידו על דבר שנעשה אח"כ דפשיטא דאם יעמוד אדם ויאמר אני פוסל כל עדים שיעידו עלי דאין בדבריו כלום ורק דהיכי שאמר ומעיד על עצמו כך וכך אמרינן דאין העדים נאמנים נגדו דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ובאמת לא אבין מדוע הצריך רבינו הרשב"א ז"ל שיפסול העדים שיעידו שלא כדבריו בפי' ואכמ"ל] והודאה לא שייך רק על העבר ולא על העתיד וכ"ז פשוט וברור ואין איפוא מקום להקל משום כ"ז גם אם לא היו העדים מכירים כלל באונסו וכ"ש בנ"ד שהעידו שידעו באונסו אלא שלא נחקרו מה היה האונס שהכירו וכמובן. ולכאורה עלה על לבי לצדד ולומר דצריך להבין באמת דאמאי המסירת מודעא עצמה יחשב ביטול דמ"מ הרי לא ביטל בפירוש ואין זה רק ג"ד דקיי"ל דלאו מילתא היא בגיטין. אמנם י"ל הטעם דל"מ ג"ד בגיטא הוא משום דאין כח במחשבה לבטל מעשה או אף דיבור שהוא לגבי מחשבה כמו מעשה לגבי דיבור וא"כ י"ל דהא דאמרינן דג"ד לאו מילתא היא אינו רק היכי שהג"ד בא אח"כ לעקור המעשה או הדיבור שמקודם וכמו הך עובדא דגידל בר רעילאי דאיפליגי בי' אביי ורבא בגיטין שם שכבר מסר הגט לשליח והג"ד הוא לעקור ולבטל מעשה השליחות ובזה ס"ל לאביי ולדידן דקיי"ל כוותי' דאין כח בג"ד ומחשבה לבטל השליחות אף דל"ה רק דיבור דדיבור לגבי מחשבה חשוב כמו מעשה לגבי דיבור וכנ"ל אבל היכי שהג"ד היה מקודם וכהך דמודעא שהוי ג"ד מקודם שמבטל השליחות הסופר שפיר מהני גם לדידן. ומעתה י"ל דכ"ז כשהמסירת מודעא הי' מקודם אבל היכא שמסר מודעא באמצע הכתיבה וכנ"ד שהג"ד הוא לבטל השליחות שכבר נעשה שליח והג"ד הוא לבטל מעשה השליחות ל"מ דזה דמי להך דגידל בר רעילאי דפסקינן דלא מילתא היא ואף להסוברים דמהני ביטול לגופו של גט מ"מ לא מהני הג"ד כיון שכבר נכתב קצתו ואף שלדעתם ז"ל ל"ח מסירת מודעא גמר מעשה עד הנתינה מ"מ לא גרע זה מדיבור השליחות דל"מ הג"ד לבטלו כן עלה על לבי. אולם אחרי העיון אין לדון משום זה להקל דמלבד די"ל דהא דחשבינן המודעא ביטול הוא עדיף מג"ד דכיון שמודע לסהדי שהוא אנוס ומוכרח ע"י אונס גמור לעשות הגט חשוב ביטול ממש וכמו אי אפשי בו דר"פ השולח. כבר פרשתי דברי הרשב"ם ז"ל בפן הב' שכתבתי דאף א"נ דהמודעא בעצמה לא חשוב ביטול מ"מ מהני המודעא אף שאין העדים מכירים באונסו דנאמן בדבריו שהוא אנוס אונס גמור המבטל כיון דיכול הי' לבטל הגט בפירוש וכנ"ל ואין מקום א"כ לדון וכ"ש לסמוך ע"ז ודו"ק ועלה על לבי לצדד ולומר עוד לפמש"ל דלשני הפירושים הנ"ל היכי שהבעל בעצמו לא אמר להעדים שהוא אנוס אונס גמור המבטל ל"מ דמטעם נאמנות פשיטא דאין לדון וגם מטעם ביטול אין לדון דכיון שלא אמר ענין המבטל לא חשוב ג"ד כלל וגם אין לומר דהו"ל מסירת מודעא כמו אי אפשי בו