ברכת רצ"ה סא

דג"ד בגט לאו מילתא הוא עיין בדבריהם ז"ל אולם לדעתי א"א לומר כן דהנה פשיטא דגם לדעת המפורשים ז"ל אלו היכי שמסר מודעת אונס על הגט והעדים מכירים באונסו דהגט בטל דלא יהא עדיף ממכירה דמהני מודעא כזו ואף לפי הס"ד דלא מהני מודעא במכר מ"מ פשיטא דבגט מהני דאונס לבד מבטל הגט וא"כ איך נפרנס קושית הש"ס מודעא דמאי אי דגיטא ומתנתא גלוי מילתא בעלמא היא דאמאי לא מוקי לה לענין גט היכא שלא ביטל בפירוש דל"מ מתורת ביטול כיון דלא הוי רק ג"ד ולכך צריך שיהיו העדים מכירים באונסו וזה תימה לדעתם ז"ל עוד יש לעורר דא"נ דמודעא דגט היינו רק שאמר שמבטל הגט ואין לו אונס כלל אם כן אמאי כתבינן המודעא דהרי עיקר הטעם שמועיל אף דהוי מפי כתבם הוא משום דתקנו שיועיל כדי להציל הנאנס וכמ"ש התוס' ז"ל וזה לא שייך לענין עדות שביטל הגט: ואשר ע"כ אמינא דגם הרמב"ם ז"ל מפרש ענין מסירת מודעא דגט כפשטא דהיינו מודעא דאונס שאומר לעדים שאנוס הוא ורק שס"ל דלכך לא בעינן שיכירו העדים האונס דזה עצמו שאומר שהוא אנוס הו"ל ביטול להגט. ומפרש הא דאמרינן גלוי מילתא בעלמא שהוא ג"ד גמור שמבטל הגט ואף דקיי"ל ג"ד בגיטא לאו מילתא היא מ"מ זה מהני ויבואר בדברינו להלן וכוונתו במה שכתב דיכול לבטלו מקודם שיכתוב הגט וזו היא מסירת מודעא על הגט דמה"ט מהני המ"מ בגט אף שאין מכירין באונסו וא"ש הכל וכמובן. ועכצ"ל דמ"ש הרשב"ם ז"ל בב"ב שם בתחילת דבריו אהך דגט ומתנה דכיון דמודע לסהדי דהא גיטא כו' אנוס אני ולא ברצון נפשי עשיתי לפיכך דעו שאני מבטל לפניכם כו' הרי הגט והמתנה בטלין לאו בדוקא נקט ורק שהמודעא של האונס עצמו הוא הביטול ורק דכיון שדרך לומר הביטול בפי' נקט הכי דא"נ דצריך שיהי' הביטול בפי' יקשה כנ"ל דמאי פריך מודעא דמאי דהרי משכחת לה בלא ביטל בפירוש וכנ"ל. ויען שכל דברי הרשב"ם ז"ל צריכין ביאור אמרתי לבארם כיד ה' הטוב' עלי. והנה מתחלה אעלה במספר מה שיש לדקדק בדבריו ז"ל. א דאחר שפירש דודאי הוא כדבריו שהוא אנוס דאל"כ למה מוסר מודעא הרי בידו שלא לגרש למה הוצרך לבא מתורת ביטול הגט. ב דמה יועיל לדעתו הביטול הרי לדעתו ל"מ ביטול מקודם דבשעת מעשה גמר בלבו לעשות גט גמור וכמ"ש ז"ל בסוף דבריו. ג הרגישו האחרונים ז"ל דלפירושו דהוא נאמן בדבריו שהוא אנוס למה מהני בגט ביטול המודעא דנהי דהמודעא בטילה מ"מ הא נשאר האונס במקומו ובגט האונס לבד מבטל הגט דהוי גט מעושה

ואשר אחזה בזה להתבונן דהנה בש"ס דנדרים דף כ"ג בהך דעומד בר"ה ואומר כל נדר שאני עתיד לידור יהי' בטל דאמרי' זכור בשעת הנדר עקרי' לתנאי' וקיים לנדרי' כתב הר"ן ז"ל דל"ד להא דאמרינן לעיל לא שמע לי' ולא אתי בהדי' דאינו תנאי בטל דעוש' על דעת הראשונ' דהתם י"ל שאעפ"י שיודע שאין בנדרו ממש נודר לזרז חברו מה דלא שייך הכא. מדבריו ז"ל למדנו דדוקא היכא דליכא עילה וסיבה אמרינן דביטל דבריו הראשונים אולם היכי שיש סיבה שבשבילו עוש' אא"כ אף שלפי דבריו הראשונים אין ממש בעשייתו לא אמרי' בשביל זה ביטל הראשון. ומעת' אמינא כ"כ הכא דלא שייך סברת הרשב"ם ז"ל דל"מ הביטול שמקודם דאח"כ גמר בלבו לעשותו גט גמור רק היכי שעשה הכל מרצונו הטוב אבל כשהוא אנוס אף שאינו אונס גמור המבטל הגט מ"מ חשוב סיבה ועילה לעשייתו האחרונ' דלא אמרינן בכה"ג דביטל דבריו הראשונים וכנ"ל בהך דנדר כשיש לו בנדר לזרוזי דחבריה וזה שדקדק הרשב"ם ז"ל במתק לשונו דכיון דלא נאנס אנן סהדי דגמר בלבו כו' והבליע בנעימה כל מה שכתבתי והנה באמת מהא דאי ניחא לי' למה מסר מודעא אין עוד ראי' שהוא אנוס גמור אונס שמבטל הגט דיש לומר דהוא קצת אנוס ולכך מסר המודעא וכאשר הרגישו בזה המפורשים ז"ל עיין ש"מ שם ורק דכיון דחזינן מזה שמסר מודעא דעכ"פ אנוס הוא קצת שפיר הגט בטל מתורת ביטול דעכ"פ זה הוי עילה וסיבה למה שעשה אח"כ דל"א בכה"ג דגמר וביטל דבריו הראשונים וכנ"ל והבן כי בזה יתבארו דברי הרשב"ם ז"ל כמין חומר וניחא ג"כ הא דמהני ביטול המודעא ודו"ק בכ"ז. וצ"ל לפי זה דאף שמזה דמסר מודעא אין הוכחה רק שהוא אנוס קצת מ"מ מהני אמירתו לענין זה שיועיל העדות מפי כתבם כדי להציל הנאנס ודו"ק: ועתה נבוא לבאר דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל שהבאתי בפתח דברינו דמהני הביטול מקודם. דלכאור' סברת הרשב"ם ז"ל סברא אלימתא היא דכיון שאח"כ צוה לעשות הגט חזינן שביטל בשעת מעשה דבריו הראשונים וגמר לגרשה וכנ"ל. ועלה על לבי דהנה כבר נודע דעתו ה' ז"ל דמהני ביטול לגופו של גט ואם ביטלו בפי' או שהי' הגט בידו ואמר גט זה בטל אינו מגרש בו לעולם והרי הוא כחרס הנשבר. וראיתי להאחרונים ז"ל שרצו למזוג בפושרים ולהעמיס בדעתו ז"ל דמטעם ביטול שליחות הסופר קאתי עלה אלא שנדחקו בזה א"נ דרבינו ז"ל הוא מכת הסוברים דלא בעינן שליח כלל בכתיבה אולם לדעתי אי משום הא לא איריא דאף אי לא בעינן שליחות בכתיבה מ"מ בעינן ציווי הבעל דאי לאו הכי לא חשוב לשמה. וכמבואר בדברי הקדמונים ז"ל אלו ואין הכוונה כדעת האחרוני' ז"ל אלו דמשום שלא צוה לו הבעל אינו כותב לשמה דגם היכי שסובר שעדיין יש ציוויו של הבעל ל"ח לשמה דענין לשמה הוא תלוי בהבעל ורק כשהסופר כותב עפ"י ציווי הבעל הוא כותב לדעתו וחשוב לשמה וכל שהבעל דעת אחרת אתו אף שהסופר לא ידע מזה ל"ח לשמה. אמנם באמת גוף הדבר א"א להאמר כלל לדעתי דבשלמא לענין גוף הגט נוכל לומר דל"ח גמר מעשה עד שנתנו ליד האשה אבל ענין שליחות הסופר פשיטא דנגמר עם גמר הכתיבה דמה"ט קיי"ל דא"י לכתוב אחר דעשה שליחותו ועיין בפוסקים ז"ל דאם עשאו להסופר שליח לכתוב ולא הזכיר דבר מהנתינה גם אם נאבד או נפסל אח"כ א"י לכתוב אחר דכבר עשה שליחותו ולא אתי א"כ דיבור ומבטל מעשה דכבר נגמר מעשה השליחות ובל"ז כיון שאין הסופר צריך לעשות עוד מאומה פשיטא דל"ש ביטול לשליחותו דביטול לא שייך רק להבא אבל לא למפרע. ואם כי זה פשוט וברור בעצמותו אמינא להביא סעד לזה מהא דכתב הרמב"ם ז"ל דלא יניחוהו להבעל לילך לחוץ משעת הכתיבה עד שעת הנתינה ואי נימא דביטול מועיל למפרע הרי בידינו שיבטל קודם הנתינה המודעות וכל שגורם פסול להגט קודם הנתינה וישאר הגט בתוקפו א"ו דל"מ ביטול רק להבא וכבר נשלם בפסול אלא ודאי דכ"ז ליתא ורק דלדעת הרמב"ם ודעמי' ז"ל הביטול הוא לגופו של גט שיהי' כחרס וז"ב אצלי. וכיון שכן אמינא דזהו טעמו של רבינו הגדול ז"ל דמהני ביטול מקודם ול"א דכיון שצוה אח"כ לעשות הגט ביטל דבריו הראשונים דס"ל לחלק דזה ל"ש רק לענין ביטול שליחות הסופר דהציווי היא בפי' היפך מהביטול שאמר מקודם דאמר מתחלה שמבטל השליחות ועתה מצוה להם להיות שלוחין משא"כ בביטול גופו של גט אין הדיבור האחרון היפוך הביטול שמקודם שיכול להיות שליח ורק שיתבטל הגט ועיין רמב"ם ז"ל שמפרש האבעיא דכתבו ותנו לשליח דבתנו לשליח י"ל דגם חספא יהיב ליה וחזינן א"כ דשייך שליחות גם בכה"ג וכיון שכן אין ראי' מזה שביטל דבריו הראשונים. והרשב"ם ז"ל י"ל דלא ס"ל לחלק בהכי