ברכת רצ"ה ו

והביא ראי' מסוגיא דפתח פתוח דקאמר מ"ד מיקם הוא דלא קים לי' וקשה דמ"מ הרי שויא אנפשי' חד"א מספק א"ו דבספק ל"ש שאחד"א. ואין זו ראיה דהתם אי לא קים לי' והו"ל כאומר שמדומה לו שמצא פתח פתוח גם לדבריו מותרת לו אחרי שהיא טוענת ברי שבתולה היתה וגם איכא חזקת כשרות דידה וז"פ. ולדעת כ"ת לא אדע איך יפרנס הסוגיא שם דאסרינן אותה לו היכי דליכא רק ספק אחד כגון באשת כהן או בפחותה מבת ג' מטעם דשאח"ד וכמבואר שם

אמנם עכ"ז אין מהתם ראי' דגם בספק אמרינן שאחד"א דהנה בש"מ ז"ל הקשה דאמאי מהני ס"ס הרי קיי"ל דכל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י ספיקו טמא ותירץ דה"מ היכא שהוחזק טומאה משא"כ הכא דלא הוחזק כלל טומאה וביאור הדבר לדעתי דאף דבהך דכל ספיקות כו' נקט ספק טומאה ספק טהרה ואת"ל טומאה ספק נגע זה אינו רק היכי שרק ספק אחד הוא אם היה טומאה דספק אחד במקומו עומד משא"כ היכי ששני הספיקות המה בהחזקת טומאה דכיון דס"ס בכ"מ הוי ודאי אין כאן טומאה ולא חשוב ס"ס ברה"י. ומעתה היכי דליכא רק ספק אחד שפיר חשוב כודאי דכל ספק טומאה ברה"י עשאתו התורה כודאי ואין ראי' א"כ מזה בשאר ספק דאמרינן בי' שאחד"א ודוק. אולם גם בלי ראי' מצד הסברא אין מקום לחלק בין ודאי לספק לענין שאחד"א דכיון דמ"מ איכא איסורא שפיר נאמן לגבי עצמו מטעם שאחד"א וכמובן

אולם בנ"ד אף דשאחד"א מ"מ כיון שעתה חוזר בו מדבריו הראשונים ונותן אמתלא שפיר נאמן כמו באמרה, א"א אני ונותנת אמתלא. אך הצ"צ ודעמי' ז"ל גמגמו שאין זה אמתלא טובה כיון דאביה פיזר לו נדן דאולי משום זה אומר עתה שהוולד ממנו. וראיתי לכ"ת שיצא לומר דכיון שמודה עתה שהוולד ממנו אם תתעבר יהי' מחויב מהדין למסמס לי' ביעי וחלב. ולדעתי ז"א דאם אין הולד ממנו והוא גם היא יודעין זה לא יתן לה. ואשה בושה לבוא לב"ד ואם ביורשי בעל הראשון אמרינן הכי דבאמת מחויבים ליתן על ביעי וחלב כ"ש שי"ל שבושה לתבוע מבעל' מה שיודעת שאינו מגיע ממנו וז"פ וברור

אך מה שיש לדון לדעתי. דמלבד דדברי הצ"צ ז"ל בזה אינם ברורים כל כך די"ל דלא בעינן רק שתהי' האמתלא טובה מצד עצמותה משא"כ בכה"ג שהאמתלא בעצמות' טובה וחזקה ורק שאנו באים לחוש מצד אחר שאולי שקר בימינו והאמת כדבריו הראשונים ורק שחוזר ומגיד מחמת חימוד ממון ומאין לנו להחמיר משום זה וגם דאת"ל כן יקשה דלמה מועיל האמתלא בהך דאמרה אשת איש אני דשמא עיניה נתנה בזה שנתקדש' דמ"ל חמדת ממון ומ"ל חימוד עריות דנפש האדם חומדתן. הנה אמינא די"ל דבזה לא בעי אמתלא כלל. ואפרש שיחתי דהנה עיקר הך דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי בממון נאמר וכבר בררתי במקום אחר דלא שייך אדם נאמן על עצמו רק היכי שטען טענה שהוא לחובתו אבל היכי שעיקר טענתו הי' לזכותו לא אמרינן כשבא אח"כ עי"ז חוב שהודאתו כמאה עדים דהרי במקום שמכחיש עדים העדים נפסלים להעיד לו עוד וכדאמרי' בש"ס דכתובות דף מ"ד אורועי סהדי עיין בש"מ שם ובתו' ז"ל ד"ה איכא ביניהו ולא מצינו שאם אחד תובע לחברו והוא כופר והמלוה הביא עדים שהעדים האלו יהיו פסולים לעולם להעיד להלוה כיון שלדבריו שקר העידו וע"כ דכל שטען לזכותו לא חשיבי דבריו כמאה עדים אף לגבי עצמו וכנ"ל והא דקיי"ל דבטען לא לויתי ובאו עדים שלוה ופרע דחייב משום דהאומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי אף שטענתו הוא לפטור את עצמו היינו משום דאם לוה ופרע הי' לו לפטור עצמו בטענת פרעתי

ובזה אמינא לישב מה שנתקשיתי בהא דקיי"ל דאם השטר אינו מקוים נאמן לטעון פרעתי במגו דמזויף דהרי אם יטעון מזויף לדעת רבים דהו"ל כטוען לא לויתי לא יוכל עוד אחר שיקיימנו לטעון פרעתי ולהשביע לבעל השטר וא"כ המגו גרוע דעתה שיהי' בידו להשביעו גם אחר שיתקיים יוכל להיות שיתפשר עמו כשלא ירצה לשבע. ולפי הנ"ל ניחא דמ"מ שפיר נאמן דאם תאמר שאינו נאמן לטעון פרעתי כשיטעון מזויף שפיר יהי' בידו להשביעו אח"כ שלא פרעו דאחרי שלא הי' בידו לפטור א"ע בטענת פרעון טענת מזויף הי' לזכותו יל"ש לומר דהו"ל הודאת בע"ד על הפרעון וא"כ שפיר נאמן במגו. ורק דעתה דפסקינן שנאמן לומר פרעתי כשטען מזויף ונתקיים שפיר הו"ל לדעת הפוסקים אלו הודאת בע"ד שלא פרעו מדלא טען מקודם פרעתי והבן זה ולפ"ז יש לומר גם כן לענין שויא אנפשי' חד"א דג"כ מצד הודאת בע"ד קאתינן עלה דלא שייך היכי שטענתו הי' כדי לפטור א"ע וכנ"ד שהטענ' דלאו מיניה היא פוטרתו מחיוב מזונות הולד וכנ"ל דכל כה"ג ל"ח הודאת בע"ד. ועפ"ז אמינא לישב פירש"י ז"ל בהך דר"א דאמר פ"פ מצאתי נאמן לאסרה עליו דלהפסידה כתובתה אינו נאמן שנדחקו המפורשים ז"ל דמנ"ל לרש"י ז"ל לומר כן ולפי הנ"ל ניחא דרש"י ז"ל לשיטתי' אזיל שפירש לקמן דאי כתובה דאורייתא לא הי' נאמן להפסידה כתובתה והיינו דהך חזקה דא"א טורח בסעודה כלא הוי חזקה ברורה ורק **(מלחמות אריה ארוסה דבזה אין לומר שמא יחפה ויחזירנה הא בארוסה אין לבו גס בה. למה לנו לחוש שיחזירנה. ונראה לפענ"ד דבאמת תירוץ הראשון של התוס' ג"כ תמוה מאד דאיך אמרינן דתקנו זמן שמא יחפה על בניה ממזרים הא בלא"ה קי"ל דא"א בבעלה תולה ועיין באהע"ז סי' ד' בב"ש דאפילו יש עדים שזינתה תולה בבעלה משום דרוב בעילות הלך אחר הבעל. וכבר נתקשה בזה בספר פ"י ונדחק מאד ליישב ע"ש. אבל לדעתי י"ל דכוונת התוס' לשני התירוצים ביחד דתירוץ הראשון הוא בגט ארוסה דהא קי"ל דארוסה אינה תולה בארוס א"כ יחפה משום בניה ממזרים. ותירוץ השני היא בנשואה שלבו גס בה ויחפה כדי שיחזירנה דהא לבו גס בה. ומ"מ ראיית מו"ח ז"ל היא ראיה נכונה דאמאי פריך התם לר"ל דאית ליה משום פירי ארוסה מי אית לה פירי הא י"ל דבארוסה איכא הטעם שיחפה משום בניה ממזרים אלא מזה ראיה דאשה מזנה מתהפכת. ודו"ק

ודרך אגב הנני להעיר בזה מה שהקשה לי חכם אחד על מ"ש הש"מ ריש כתובות ליישב הקושיא דהתם תקנו חז"ל שאשה נשאת ליום הרביעי משום טענת בתולים. ובגיטין אמרינן דס"ל לר"ל דזנות לא שכיח ותירץ הש"מ דזנות דנשואה לא שכיח מחמת דבעלה משמרה אבל דארוסה שכיח. והקשה החכם הנ"ל דא"כ מאי פריך לר"ל ארוסה מי אית לה פירי אימא בארוסה מודה ר"ל דהטעם שמא יחפה על בת אחותו דהא זנות דארוסה שכיח. ולכאורה יפה הקשה. והשבתי לו דאפשר לומר דהא דכתב הש"מ דזנות דארוסה שכיח היינו מקמי דתקנו חז"ל שתהא בתולה נשאת ליום הרביעי דלא מירתת כלל שמא ימצא הבעל כשישאנה פתחה פתוח דאין חשש בזה שלא תאסור עליו וכפירוש התוס' או כפירוש רש"י שיתקרר דעתו. אבל לבתר דתקנו חז"ל שתהא בתולה נשאת ליום הרביעי גם זנות דארוסה לא שכיח שהרי משמרת א"ע מחמת שיודעת שיתברר הדבר כשימצא הבעל פתח פתוח ותאסרה עליו. ודו"ק:)**