ברכת רצ"ה נז

הכתובה הי' לנו לומר דמותר לו לישא אשה אחרת עלי' גם בלי התרה ממא' רבנים דבכה"ג ליתא לשני הטעמים שבשבילם גזר וכמובן. אולם באמת לא אמרינן גם לדעת המחמירים שרגמ"ה גזר בפי' גם בכה"ג שמהדין לגרשה שיקשה לדבריהם ז"ל דבזה ליכא טעם לגזור ורק שלדעתם רגמ"ה ז"ל סתמא גזר וא"כ אף שנתבטל הטעם שבשבילו גזר כל דבר שבמנין ל"מ גם בנתבטל הטעם וכמבואר בש"ס דביצה דף ה' ובאמת כי לפי דעת התוס' ז"ל שכתבו לתרץ הא דאמרינן בפ"ב דע"ז דר"י ורבא שלחו דורונות לעכו"ם ביום האד ואמרו דקים להו דלא פלחו לעכו"ם דלא שייך בזה דבר שבמנין כו' כיון דחששא דאזיל ומודה לא שייך רק באותן דפלחו לע"ז והר"ן ז"ל ביאר דבריהם ז"ל דכי אמרינן דצריך מנין אחר להתירו אף בבטל הטעם ה"מ היכי שהי' בהם טעם בתחלה ורק שעכשיו נתבטל אבל באותן שלא היה בהם טעם האיסור מעולם שרי יש מקום לומר דבפרוצות כיון דליכא הטעם א"צ להתירו. אולם מלבד דהר"ן ז"ל חולק בזה וכתב שזו קולא יתירה דאפשר לומר דקים להו לרבנן שלא נאסר לשאת ולתת עם עכו"ם דלא פלחו אבל בסתם אין לנו הנה גם לדעת התוס' ז"ל זה אינו רק היכא שמעולם לא הי' איסור ע"ז משא"כ בנדון שאנו דנין עלי' דמקודם שקלקלה מעשיה הי' אסור לישא עלי' אחרת גם עתה שנתבטל הטעם צריך התרה דזה שפיר דמי להך דסיני דמני' ילפי' דצריך התרה גם בביטול הטעם שאחר שנסתלק' השכינה בטלה קדושת ההר וצ"ל לפ"ז לכאור' דהוי קים להו לר"י ורבא דהני מעולם לא פלחי. אולם יש לחלק בין איסור הנמשך לאיסור התלוי בזמן וכגון בהך דע"ז שלא נאסר רק ביום האד דוקא ולא בנתים וא"כ בכל יום האד מתחיל האיסור מחדש וכיון שעתה לא פלח לא חשוב אצלו איסור מתחיל' [ויש לי בזה הרהורי דברים לומר דכיון דלא נאסר רק יום האד כשלא פלח לא מקרי אצלו אד שהרי לא אסרו מתחיל' יום אחר ואכמ"ל] ועיין בט"ז יו"ד סי' קט"ו שהביא בשם הסמ"ק ז"ל דהיכי דיש יותר מטעם אחד בעינן בכל מקום מנין אחר להתירו דחיישינן שיאמרו שהוא משום ביטול טעם השני שאינו העיקרי ויבואו להתיר בנתבטל הטעם ההיא בלבד וכיון שכן בנ"ד שיש ב' טעמים לא מהני מה שנתבטלו גם שניהם וצריך התרה וכנ"ל ודו"ק

והנה הרמ"א ז"ל בסי' ק"מ כתב דבמומרת וכ"כ באשה שנאסרת על בעלה יוכל לזכות לה גט ויש חולקים והמחמירים הוא המהרי"ק ז"ל שחשש לדעת הרי"ף ז"ל שכתב בהך דתן שחרור זה לעבדי דאף דתן כזכי דמי היינו רק לענין חזרה אבל מ"מ גיטא לא הוי עד דמטי לידי' וכדתנן תן גט זה לאשתי ושחרור זה לעבדי לא יתנו לאחר מיתה ועיין באחרונים ז"ל שהעלו דאין להחמיר בזה דהרי"ף ז"ל יחידאי הוא בדבר זה וגם סברתו קשה להבין וכאשר תמהו בזה התוס' ז"ל בגיטין דף ט' על רש"י ז"ל ורש"י ז"ל בעצמו חזר בו וכתב שם דף י"ג דל"ג תן במשנה שם רק תנו עייש"ה וכנרא' שגם הרמ"א ז"ל לא חשש להחמיר רק לגבי דידה משום חומר איסור א"א משא"כ לגבי דידי' לענין חדרגמ"ה ז"ל ועיין בדבריו ז"ל סי' א' וביחוד בגוף הדבר אני תמה מנ"ל לומר דהרי"ף ז"ל דעתו לפסוק כן מה בזכי אחרי שלא נמצא לו זה רק בתן דאף אי תן כזכי מ"מ י"ל דלא הוי כזכי ממש שלא יצטרך כלל שיבוא לידו ועיין ברמב"ם ז"ל פ"ה מהל' עבדים שפסק כן להדיא דבזכי לא בעינן כלל שיבא ליד העבד ורק בתן לא מהני רק לענין דלא יהי' יכול לחזור אבל מ"מ גיטא לא הוי עד דמטי לידי' ואם מת לא יתנו לאחר מיתה ומהכ"ת לעשות פלוגתא חדש' בין הרי"ף והרמב"ם ז"ל אחרי שגם להרי"ף לא נמצא כן רק בתנו ובזה יתיישב מה שהקשו על הרי"ף מהא דאיבעי' לן בשלהי יבמות במזכה גט לאשתו במקום יבם אי הוי זכות הרי דאי הוי זכות הגירושין חלו מעכשיו ומה שדחק מהרי"ק ליישב דגם התם לענין חזרה קמבע"ל מלבד דלישנא דהש"ס שם לא משמע הכי אי אפשר לומר כן כלל לדעת הסוברים התוס' והרא"ש ודעמם ז"ל דבכל גט אף במעכשיו אם מתי אין הגט חל רק סמוך למיתה דהיינו מחיים אף בנתן לידה ממש ומעתה לפי מה שבארתי בחי' דדוקא בגט על תנאי דאם מתי קמבעי' לו במקום יבם אי זכות הוא לה משא"כ היכא שנותן גט בסתם דאף אם לא ניחוש לרחמא לי' ליבם לא הוי זכות בבירור בשעת שמזכ' לה הגט דחיישי' דשמא לא ימות כלל והארכתי הרבה בזה ואין כאן מקום הביאור וא"כ אין שהות שיהי' נ"מ לענין חזרה ורק לענין אי מגורשת קודם שבא לידה וכמובן ולפי הנ"ל ניחא דבזכי היכי דחשוב זכות כגון בשחרור או בגט אי נימא דבמקום יבם זכות הוא לה גם הרי"ף ז"ל יודה דלא בעינן כלל שיבא לידה ורק בתנו ס"ל לחלק דלא מהני רק לענין חזרה וכנ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל ואף אם ניתן מקום לדקדוקו של המהרי"ק ז"ל דמדהסמיך הרי"ף ז"ל והביא כאן הך אבעי' דהמזכה גט לאשתו במקום יבם אי הוי זכות דדעתו כ"כ גבי גט והיינו בגונא דליכא למימר דילמא רחמא לי' וכגון ביבם מומר או לדידן דאין מיבמין לדעת קצת דהוי ודאי זכות ובחנם נתחבטו בזה האחרונים ז"ל] יש לפרש דהיינו ג"כ רק לענין תנו ולא בזכי ולא הביא האיבעי' רק דמשכחת לה שיהא גם בגט זכות להאשה ודו"ק בזה

עוד אמרתי לבאר דברי הרי"ף ז"ל באופן אחר ובזה יסתלק תמיהתם של רבותינו בעלי התוס' ז"ל דכיון דאינו יכול לחזור בו ע"כ שחל הגט מעכשיו משבא ליד הזוכה והוא לפמ"ש בחידושי ואח"כ מצאתי להאחרונים ז"ל שהרגישו בזה. בהא דקיי"ל דגט שחרור בעי שיהי' כתוב לשמו דכיון דבגט שחרור כתוב הרי את קנוי לעצמך א"כ נהי דל"ח שטר שחרור מ"מ יקנה עצמו מתורת שטר דמה לי הוא מה לי אחר שאם כתב לו עבדי קנוי לך נקנה בשטר זה ויועיל א"כ עכ"פ לענין שלא יהא יכול עוד להשתעבד בו לדידן דס"ל דלא בעינן עבד איש ולשמואל דס"ל בגיטין דף מ' דבעינן עבד איש וכל שנפקע שעבודו יצא לגמרי לחירות גם לענין איסורא שיהי' מותר לישא בת חורין. ואמרתי דלכך לא מהני מתורת שטר דאין לו לעבד יד לזכות בשטרו דיד עבד כיד רבו דמי דדוקא לענין שטר שחרור דל"ב זכי' בהשטר רק שיתן לו לידו שייך לומר גיטו וידו באים כאחד שעם ביאתו לידו הוא משוחרר משא"כ לענין קני' מתורת שטר דבעינן שיזכ' מקודם בהשטר והרי לית לי' יד לזכות ולפ"ז בשחררו ע"י אחר אף אי לא הוי לשמו נהי דשטר שחרור לא הוי מ"מ קנה עצמו מתורת שטר. והנה התוס' ז"ל הקשו בגיטין דף י"ג אהא דאמרי' בש"ס שם דלר"מ חשוב שחרור חוב לעבדו משום שמפסידו משפח' כנענית ואף שמתירו בבת חורין עבדא בהפקירא ניחא ליה זילא ליה כו' דהרי בש"ס דכתובות דף י"א קאמרינן דודאי עבדא בהפקירא ניחא לי' והא רבנן פליגי עלי' דר"מ וסברי דזכות הוא לו דלית להו הך דהפקירא ניחא לי'. ותירצו דבאמת גם רבנן מודו דניחא לי' בהפקירא ורק דס"ל דגדול בעיניו זכות של הוצאתו משיעבוד לחירות מזכות הפקירא. עיין בדבריהם ז"ל ומעתה אמינא דדברי הרי"ף ז"ל רק לגבי שחרור אמורים ומשום דכיון דמזכ' לו ע"י אחר יש בגט שחרור שני עניינים מתורת גט שחרור וגם לענין שיקנ' עצמו מתורת שטר וכנ"ל וכיון דמתורת שטר ל"מ לדידן רק לענין סילוק השיעבוד שפיר אמרינן דלא ניחא לי' שיקנה לו השטר שחרור רק בתורת שטר דזה הוא לו זכות גמור שנסתלק השעבוד ומ"מ מותר בשפח' דלענין איסור לא מהני זה לדידן ואף דאסור בב"ח עבדא בהפקירא ניחא לי' משא"כ לענין שיקנה מתורת גט שחרור זה גם לרבנן חוב הוא לעבד דאחרי שכבר נסתלק שיעבוד האדון על ידי שזכה