ברכת רצ"ה נה

אחר חדרגמ"ה ז"ל דמשועבד לה מטעם הודאת בע"ד כו' ורק מטעם נדר שפיר ע"א נאמן אמנם אחרי דגם האשה מודית לזה דיש לדון מטעם הודאת בע"ד בדשב"ע וכמובן אין ע"א נאמן. והנה מעדות הסופר יהושע בן דוד נראה בעליל שכתב הגט שלא לשמה שאמר שבא אליו אחיו חורגו של המגרש שיכתוב פעשקיוועל ובכיון עשה השינויים הנ"ל בגט אולם גם אם השערתי נכונה מה שצריך עוד להתברר ממנו שיאמר בפי' שכתב שלא לשמה וכמובן הנה הא הוא רק ע"א דאינו נאמן בדשב"ע ואף לדעת הסוברי' דפסולי כהונה ל"ח דשב"ע מ"מ הרי עדותו דהגט בטל מה"ת הוא גם לדשב"ע שאם יקדשנה אחר לא יתפסו הקידושין וכנ"ל ואף א"נ דמ"מ נהי דאינו נאמן לענין הנוגע לדשב"ע מהני עכ"פ לענין שאינו דבשב"ע מה שאין דעתי מסכמת באמת אחר דהכל היא עדות אחת והא בהא תליא הנה אף א"נ דהיכא שעדות העד הוא נוגע לדשב"ע ולענין שאר איסורין דע"א נאמן מהני עדותו לענין האיסור שאינו דשב"ע פסולה לכהונ' בנ"ד אף א"נ דזה ל"ח דבשב"ע דכיון דלגבי דשב"ע דהיא ענין אישות ל"מ עדותן ואין הגט בטל לגמרי ממילא פסולה לכהונה דאין לך ריח הגט יותר מזה אחר שאין הגט בטל ודאי ואם יקדשנה אחר תהי' צריכ' מהשני גט וז"ב. אמנם יש לדון כשיברר הסופר עדותו שלא כתב לשמה להצטרף עדותן ששניהם מעידין על הגט שהוא בטל הסופר שלא כ' לשמה ואחי חורגו משה שאמר אמור לסופר כו' והבעל לא עשאו שליח להסופר שלא בפניו דהוי אומר אמרו לכ"ע והגט בטל לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל וכיון דאיתא ב' עדים מצטרפין גם בדשב"ע וכמבואר בפוסקים ז"ל. האמנם כי דעת הר"ן דבקידושין ל"מ עדות מיוחדת דבקידושין פתיך בי' ד"נ שאם נתקדש' הבא עלי' במיתה ולדעתו ז"ל ה"ה א"כ לענין עדות שהגט בטל והיא א"א ל"מ צירוף אולם באמת רבו החולקים עליו ז"ל בזה וכמעט יחידאי הוא הר"ן ז"ל בזה ועיין כ"ז בפוסקים ז"ל הראשונים ואף גם האחרונים ז"ל גם אנכי הבאתי ראיות הרבה דבשביל שיוכל להתגלגל שיבא לידי ד"נ ל"ח עדותן עדות ד"נ ואכמ"ל

ואך ראי' אחת אציג מהא דקאמרינן בש"ס דקידושין דף ס"ה דבעינן ב' עדים בקידושין משום דילפינן דבר דבר מממון וא"נ דבכה"ג חשוב ד"נ פשיטא דצריך שנים ודו"ק. ועדיין יש לעורר דרגמ"ה ז"ל פשט מכמורת חרמו גם על הסופר והעדים וי"ל דהיכי דהגט אינו גט ליכא חרם דחספא בעלמא הוא וא"כ הוי הסופר שאומר דלא כתב לשמה נוגע בעדותו זה שלא יהא נקרא עבריין שעבר על חדרגמ"ה ז"ל ואף א"נ לפ"ז דגם כשהוא פסול לא עבר אחדרגמ"ה ז"ל וגם אם כתב לשמה א"כ לא עבר דהגט הזה יש בו פסולי' רבים לפנינו מ"מ כיון דבנ"ד דהמגרש הוא כהן אם ל"ה רק פסול הועילו מעשיו דע"כ צריכ' לקבל גט דנאסר' עליו ועבר א"כ אחדרגמ"ה ז"ל משא"כ אם הי' שלא לשמה דהגט בטל מה"ת והוי א"כ נוגע אולם כבר העלה המהרי"ט ז"ל והחזיקו בדעתו האחרונים ז"ל דל"ח נוגע רק בשביל נגיעת ממון דחשוב כבע"ד לא זולת ולכאור' עלה על לבי לומר לפ"ז דבגט בטל ליכא חדרגמ"ה ז"ל די"ל דבגט בע"כ הגט בטל מטעם דאי עבד ל"מ דעבר אחרם דהוא דברי קבלה ועיין בפוסקים ז"ל דגם באיסור דרבנן אמרינן אי עביד ל"מ דעי"ז יתוקן האיסור לפ"ז אולם באמת כבר כתבו רבותינו בעלי התוס' ז"ל בתמור' דף ה' דבגירושין ל"ש אי עביד לא מהני דגירושין איתקש למיתה עיי"ש]: אמנם כל המו"מ הזה הוא רק לשיטת הרי"ף והרא"ש ז"ל דבאומר אמרו ל"ה גט כלל מה"ת אולם רבים מגדולי המורים ז"ל חלקו עליהם בזה וס"ל דל"ה רק ספק מגורשת עיין ב"י ז"ל שמונה והולך דעת החולקי' אלו ז"ל הר"י והרמב"ם הר"ן והמרדכי ובעה"ת סמ"ג וסמ"ק והרמ"ה והכלבו ז"ל ומי ירום ראש להקל נגד כל הני רבוותא להתירה לכהונ' ומלבד זה גם לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל דבאומר אמרו הגט בטל מה"ת יש לעורר דאין ההיתר לכהונה ברור כ"כ דבאמת הך כללא דכייל הרמב"ם ז"ל דכ"מ שהגט בטל מה"ת כשרה לכהונ' חוץ מחוץ לפלוני דהגט בטל ומ"מ פסולה לכהונ' לאו ד"ה הוא עיין רש"י ז"ל גיטין דף כ"ה בהך דזעירי אמר כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון שכתב וז"ל חוץ מן האחרון דלחומרא אמרינן יש ברירה ופסולה לכהונ' אבל אינך כולהו אפי' ריח הגט אין בהם ול"ד למגורשת מאישה ולא התירה לכל אדם דההיא לההיא מילתא מיהא לשמו ולשמה נכתב עכ"ל מדבריו נראה בעליל דדוקא בהנך דלא נכתב לשמן ל"ח ריח הגט הא בשאר פסולי תור' דנכתב לשמן והפסול ממק"א שפיר דמי להך דגרוש' מאישה דפסולה לכהונ' וכבר הרגישו בזה האחרונים ז"ל והנה כבר הבאתי מחלוקת הקדמונים ז"ל דלדעת הרמב"ן ודעמי' ז"ל כל שלא שמע מפי המגרש ל"ח לשמה ולדעתם ז"ל א"נ דזה ביטול מה"ת לא נפסלה גם מהכהונ' גם לשיטת רש"י ז"ל אולם לדעת החולקים ז"ל דזה חשוב לשמה ורק דאומר אמרו היינו מדעתכם ומשום דאין כאן שליחות דמילי לא מימסרי לשליח אף לדעת הרי"ף והרא"ש ז"ל דבטל מה"ת נפסלה מ"מ מהכהונ' לפ"ז דהביטול הזה הוא מצד אחר וכנ"ל

והנה בענין אי בעינן שליחות בכתיבה נחלקו הקדמוני' דדעת הטור ודעמי' וכ"נ דעת הרמב"ם ז"ל דוכתב אבעל קאי והסופר כותב בשליחות הבעל דשלוחו של אדם כמותו אמנם התוס' ועוד רבים מהקדמונים ז"ל ס"ל דל"ב כלל שליחות בכתיבה דוכתב אסופר קאי והא דבעינן שיצוה הבעל לכתוב הוא משום דבלי צווי הבעל ל"ח לשמה ולפי הנ"ל היכי דנתבטל השליחות כגון בהך דמילי לדעת הסוברים דהא דבעינן שליחות הוא מטעם לסמה כשרה לכהונה אולם א"נ דמטעם דאין כאן שליחות הגט בטל פסולה מ"מ לכהונה כיון דהביטול הוא מצד אחר: ולכאורה עלה על לבי דזה בעצמו פלוגתת הרמב"ן והחולקים ז"ל במינה בעצמו להסופר ורק שאמר להם אמרו לו דלהחולקים ז"ל צ"ל דס"ל דבעינן שליחות בכתיבה ולכך פסול אומר אמרו מדעתכם דכיון דמילי לא ממסרי לשליח ליכא שליחות דמטעם לשמה אין לפסול גם בכה"ג כיון דהי' מ"מ ציווי הבעל ורק דאין כאן שליחות ואף שלא שמע הציווי מפי הבעל חשוב לשמה לדעתם ז"ל דמה"ט מכשרי במינה בעצמו להסופר שלא בפניו. אמנם לדעת הרמב"ן ז"ל י"ל דבאמת ל"ב שליחות בכתיבה ואומר אמרו פסול משום דל"ח לשמה כיון שלא שמע מפי הבעל. אמנם אחרי בינותי ראיתי דא"א לומר כן דהרי הר"ן ז"ל הוא מהחולקים על הרמב"ן ז"ל בהך דמינה בעצמו שליח להסופר שלא בפניו והוא ז"ל בעצמו מלהקת הסוברים דל"ב שליחות כלל בכתיבה. ובאמת צריך להתבונן הטעם דפסול באומר אמרו מדעתכם לדעתו ז"ל דמה בכך דמילי לא מימסרי לשליח הרי ל"ב שליחות כלל והרי הי' ציווי הבעל והוי שפיר לשמה דלדעתו ז"ל אין חילוק לענין לשמה בין שמע הציווי מפי הבעל ובין צוה עליו שלא בפניו וזה דבר שראוי לעורר עליו. ורציתי לישב זה עם מ"ש התוס' ז"ל בסוגיא דאומר אמרו שם דאף דלר"מ אפי' מצאו באשפה וחתמו ונתנו לה כשר הכא פסול דכיון דעשאן שליח גלי דעתי' דקפיד שיכתוב בשליחות דוקא וכיון דמילי לא מימסרי לשליח ואין כאן שליחות ל"מ עיין בדבריהם ז"ל. אולם באמת ז"א דהתוס' ז"ל לא כתבו כן רק לר"מ דל"ה צריך לצוות על הכתיבה כלל וכיון שאמר אמרו לסופר חזינן שקפיד בשליחות משא"כ לדידן דע"כ הי' צריך לצוות על הכתיבה מהכ"ת נימא דמקפיד שיהי' בשליחות דוקא וז"ב

ועלה על לבי לומר דס"ל להר"ן ז"ל דאף דכתיבה ל"ב שליחות מצד עצמו מ"מ משום לשמה בעי