ברכת רצ"ה נד

בהך שאורך השיטה כדי לכתוב למשפחותיכם ג' פעמים דהיינו שלשים אותיות ושלא תהי' קצרה מזה שנרא' כאגרת וגם לא ארוכה יותר שלא יהיו עיניו משוטטות. בשם הר"ת ור"י ז"ל דזה דוקא בכתיב' דקה אבל בגסה הכל לפי הנוי וגם לא שייך עיניו משוטטות בכתיב' גסה וכתבו דהרמב"ם ז"ל לא מחלק בהכי ורק דבכ"מ צריך להיות האורך ג' פעמים למשפחותיכם מאותו הכתב עיין בדבריהם ז"ל. ואני תמה דהרי בשירת האזינו אורך השיטה עם האויר שיעור ט' אותיות באמצע הוא תיכף בשיטה הראשונ' אחד וארבעים ואף אם נאמר דכיון שנפסק באמצע באויר לא שייך עיניו משוטטות מ"מ הרי בשירת הים שיטה הראשונ' השלימה יש בה ארבעים אותיות ולהיפך מצינו פחות בס"ת שכת' הרמב"ם ז"ל לעצמו בכל דף נ"א שיטין ורכ"ו דפים שעולה מספר השיטין אחד עשר אלף וחמש מאות ועשרים וששה ויעלה מספר אותיות התור' כולה ד"ש אלף ועוד לא יותר מכ"ז אותיות לשיטה דוק וחשוב. וצ"ע כעת אצלי. כזאת ראיתי להשיב לכת"ה ואשאר ידידו. סימן יט

ע"ד הגט הניתן בע"כ מאת נח בן יהודה לאשתו רוזא רבקה ובהגט יש כמה פסולים ועתה בעלה רוצה להחזירה ואך הוא כהן ופרטי השאלה יובנו מתוך התשוב' וזה החלי בעזה"י אשר מאתו ית' אשאלה כ"כ עזרה לבל אכשל בדבר הלכה. ותחלה נבאר אם הגט הזה בטל מה"ת או אינו רק פסול. הנה מ"ש שרה רבקה ומחק שם שרה ותלה בין השיטין שם רוזא אינו לכל היותר רק פסול דרבנן אחר שמסר לה הגט בפני עידי מסירה. גם מה שכתב שם אביה אורע ולא אורי פשיטא דאינו רק פסול דרבנן דגם בשינה שם אביו אינו פסול רק מחשש לעז ויש רצת מכשירין עיין בעל העיטור ז"ל וביחוד בשינוי שם אבי האשה דיש להקל יותר משום דאשה נקראת על שם בעלה ולא ע"ש אביה עיין ג"פ ז"ל. גם משום זה שנתברר דהסופר חתם עצמו וגם את העד השני אשר בן משה אינו רק פסול דרבנן כשנמסר בעדי מסירה לדידן דקיי"ל דע"מ כרתי כר"א דאף דמודה ר"א במזויף מתוכו. מ"מ אינו בטל בשביל זה מה"ת וכמ"ש הרמב"ם והקדמונים ז"ל. ומה שלא נכתב ודן כו' הנה לדעת הרמב"ם ז"ל אין זה מעכב וגם לדעת רבים מהקדמונים ז"ל החולקים עליו עיין ר"ן ז"ל שילהי גיטין ל"ה רק אבעי' דל"א ול"ה רק ספק מגורשת ע"ע. אך מה שיש לדון הוא מה שהעיד משה בן יעקב אהרן אחי חורגו של המגרש שאחי חורגו נח המגרש צוה עליו שילך לק' פרעמישלא לבקש שמה איש אחד שיכתוב לו גט כזה. והוא א"כ אומר אמרו ובזה דעת הרי"ף והרא"ש ז"ל דאינו גט כלל מה"ת ולפ"ז אם נחליט דכל שאינו גט מה"ת ומותרת לכהן תוכל לחזור אליו ולקמן נדבר עוד מזה. אולם גם לדעתם ז"ל יש לעורר עדיין אחר שאין לנו ע"ז רק ע"א הנ"ל ואף שגם הסופר יהושע בן דוד העיד שהוא לא ראה את המגרש ורק שזה האיש משה צוה ואמר לו בשם אחיו חורגו לכתוב גט מ"מ הר"ז הסופר א"י אם המגרש א"ל שהוא יבקש סופר שיכתוב לו או שהוא עשאו לזה הסופר שליח שלא בפניו. ובזה האופן האחרון דעת הר"ן ז"ל והרא"ה ז"ל דאין כלל בכלל אומר אמרו ואך הרמב"ן ודעמי' ז"ל ס"ל דגם בכה"ג הוי אומר אמרו דאינו כותב לשמה ועיין כ"ז בדברי הקדמוני' ז"ל. והנה לכאור' עלה על לבי לחלק דדוקא באמרו לו שנים שיכתוב שהבעל מינה אותו לשליח שלא בפניו ס"ל להר"ן והרא"ה ז"ל דכשר ומשום דכיון ששומע מפי שני עדים שנאמנים לכל דבר כותב לשמה אבל בע"א גם בכה"ג כ"ע מודו דל"ח לשמה דכיון שאינו שומע רק מפי ע"א לא סמיך עליו כ"כ ואינו כותב לשמה. ולפ"ז עלה על לבי להוסיף ולומר דאף לדעת החולקים על הרי"ף והרא"ש ז"ל דבאומר אמרו ל"ה רק ספק מגורשת ז"א רק באמרו לו שנים דבזה י"ל ולהסתפק שכתב לשמה משא"כ בנאמר לו מפי ע"א דבזה י"ל דודאי ל"ח לשמה. אולם אחרי בינותי אין זה נכון. דבאמת ע"א נאמן באיסורים ולא חשדינן לי' למשקר וא"כ אף דבדשב"ע קיי"ל דאין דשב"ע פחות משנים ז"א רק מטעם גזה"כ. ובזה אמרתי לישב בחידושי שיטת רש"י ז"ל בשבת דף קמ"ה דעד מיתה אינו נאמן רק מדרבנן ואף דאין כח ביד חכמים לעקור דבר מה"ת בקו"ע אפקיענהו רבנן לקידושין מיני'. ולכאורה יקשה לפ"ז דא"כ אמאי כשבא בעלה אח"כ תצא מזה ומזה. ואמרתי דאחר דלא האמינו חז"ל רק בצירוף דייקא ומינסבא משום חומר שהחמרת עליה בסופה לא הפקיעו הקידושין רק באופן כשלא יתוודע שלא תהיה באיסור א"א אבל כשיוודע שבעלה חי לא הפקיעו הקידושין דאל"כ לא יהי' חומר בסופה ולא תידוק. והא דלא חיישינן שמא יתוודע אח"כ והי' א"כ עלי' איסור א"א היינו דבאמת אנן ל"ח בע"א שמשקר בדבר איסור דמה"ט נאמן באיסורין ורק דבדשב"ע גזה"כ היא דבעינן שנים. והיינו כשאנו רוצין לדון בדשב"ע אבל אחר שהפקיעו חז"ל הקידושין ורק שאתה אומר דניחוש שמא יתוודע שבעלה חי דבזה לא הפקיעו הקידושין לזה ל"ח כיון דבאמת ל"ח שמשקר העד. ומעתה כ"כ הכא לענין הסופר אין לחלק בין נאמר לו מפי שנים לנאמר מאחד לענין לשמה דגם ע"א ל"ח שמשקר וכנ"ל והבן כי קצרתי. ועלה ע"ד לומר עוד דכיון דהעד אחי חורגו הוא ג"כ אחד מהעדי מסירה שפיר נאמן לומר שהוא בטל והי' חספא שנכתב ע"י אומר אמרו וכדקיי"ל בעד אומר תנאי דלמעקר סהדותא קאתי. אולם אחר העיון גם ז"א דכיון דאינו נאמן רק דעוקר עדותו הרי מ"מ כיון שהבעל אומר שמסרו בפני ב' עדי מסירה גם אם היו מכחישים אותו לגמרי הי' אסור בה מטעם שאחד"א. והנה א"נ כדעת הסוברים דענין פסולי והכשרי כהונה ל"ח דבשב"ע שפיר נאמן ע"א בנ"ד שאנו דנין אם מותר להחזירה והעד מעיד לפ"ז דהגט בטל ומותר להחזירה ואף שהוחזקה קודם העדתו בגרושה לפנינו הנה כבר נודע דעת רבים מהקדמונים ז"ל דכל דל"ה דבש"ע ע"א נאמן אף באיתחזק איסורא וביחוד כ"כ בהגהמ"מ ז"ל דלא מקרי איתחזיק איסורא רק היכי שגם לפי דעתו העד הי' עד עתה בחזקת איסור אבל היכי שלפי עדותו ל"ה בחזקת איסור דבטעותה חזקנו ל"ח איתחזיק וע"א נאמן עיין בדבריו ז"ל: גם א"נ ויבואר בדברינו להלן דהיכי דהעדות נוגע גם לדשב"ע אינו נאמן כלל והכא העדות דהגט בטל נוגע לדשב"ע דאף דבל"ז הגט פסול או דהוי ספק מגורשת משום דלא כ' ודן לדעת הסוברי' הכי מ"מ נ"מ בעדותו לענין שאם אחד יבא ויקדשנה לא יחולו הקידושין שפיר נאמן בנ"ד דאחר שהוא אחד מעדי המסירה ועקר סהדותי' אין נ"מ לדשב"ע ורק לענין אם מותר להחזירה מטעם שאחד"א. אמנם באמת גוף הדבר דפסולי כהונה ל"ח דשב"ע לאו ד"ה היא דלדעת התוס' רי"ד ודעמי' ז"ל גם זה חשוב דשב"ע ואין ע"א נאמן וכבר האריכו בזה האחרונים ז"ל

והנה שמעתי בשם הגאון מליסא ז"ל שאמר דהיכי דאינו רק משום שאחד"א ל"ח דבשב"ע אולם אני לעצמי אמינא דהשומע שמע וטעה ולא אמר הגאון ז"ל כן רק לפי הטעם של המהר"י באסאן ז"ל דענין שאחד"א הוא מטעם נדר דלפ"ז צדקו הדברים דל"ח דשב"ע משא"כ לפי טעמם של רוב הפוסקים ז"ל דמטעם דאדם נאמן ע"ע קאתינן עלה פשיטא דאין לחלק בהכי דהרי נאמן בהודאתו כמאה עדים לגבי עצמו דהוי דשב"ע וזה ברור אצלי. ולפ"ז בנ"ד אם ל"ה רק הודאת הבעל שמסרו לה בע"מ דאין לדון