ברכת רצ"ה נא

שבוע' מפיו ואף איסורא ליכא לדעת הרי"ף ודעימ' ז"ל והכא הוי כמתפיס בשבוע' שאנו אומרים שכוונתו בהודאתו שיהא כאילו נתן ת"כ דהוא מסוג שבוע' אולם אחרי העיון מלבד דרבים חולקים וס"ל דגם במתפיס בשבוע' דנהי דליכא קרבן ומלקות איסורא מיהא איכא וכ"פ להלכה בשו"ע יו"ד סי' רל"ט כבר העלה השעה"מ ז"ל בפ"ט מה' אישות דלפי טעם זה עכצ"ל כמ"ש הרשב"א ז"ל לחלק בין מתפיס לנדרי קנס שאמר שיהי' פתו פת כותי ושאחד"א לטעם זה לא התפיסה היא רק כאומר שיהי' כך וכך דאל"כ בכל האיסורין דאמרי' שאחד"א יקשה דהרי הוא מתפיס בדבר האסור עיין בדבריו ה' ז"ל והבן כי קצרתי ולטעם דהוי הודאת בע"ד פשיטא דאסור לעבור לכ"ע שהודאתו הוי כמאה עדים לגבי עצמו שנתן ת"כ בפו"מ ואם עבר עבר על ת"כ דלענין הודאה פשיטא דאין בין בע"פ לכת"י ואין להכשיר השוחט א"כ בכה"ג רק אי נימא לסמוך על דעת החולקים על הרמב"ם ז"ל וס"ל דרק במומר לאותו דבר צריך בדיקת סכין ובצירוף דעת קצת הקדמונים ז"ל דת"כ לא הוי כשבועה מה שאין דעתי נוחה ומסכמת לזה דדעת הסוברין דת"כ ל"ה שבוע' בטלים במיעוטם נגד הרוב רוב בנין ומנין ומי ירום ראש איפוא להקל נגד דעת רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל מדעת עצמו אחר שבש"ע לא הכריע וביחוד כשנוטל שכר מהכשירות גם לדעת החולקין אלו ז"ל אסור לאכול משחיטתו היכי שהוא חשוד על השבועה דשבועה הוי חמור נגד נבילה דכל העולם נזדעזע על לא תשא ואף בת"כ דקיל משבוע' ג"כ אין להקל גם לדעתם בשוחט דידן שהוא שו"ב דיש לחוש שיקיל בדברים דקילי בהבדיק' וכמובן ואין זה ענין למ"ש המהרי"ק ז"ל בע"א שאומר על השוחט ששחט שלא כהוגן והוא הכחישו דאף העד בעצמו מותר לאכול משחיטתו דהתם הטעם דכיון דלא נפסל בב"ד אף לפ"ד העד שחיטתו כשרה משא"כ הכא אחר דשאחד"א כשעבר נפסל בב"ד וכמובן

אמנם אם נתברר שלא נתן באמת ת"כ ורק מטעם שוי' אנפשי' חד"א בהודאתו קאתינן עלה יש לדון דאין לפוסלו משום זה דזה לא נחשב איסור וקיל אצל הבריות עיין בחו"מ סי' ל"ד לענין פסולי עדות עיי"ש ולכאור' לפי הטעם דשאחד"א משום נדרי איסור נגעו בה לא שייך לדון כן ואמנם באמת רבו החולקים על טעם זה וכמבואר בפוסקים ז"ל ויש לצרף לזה בגוונא דנ"ד דעת הסוברים דשבועה בכתב ל"ה שבועה וביחוד דעת הר"י הלוי ז"ל דבכתב אין לחייבו בדיני אדם ורק שדינו מסור לשמים וכאשר בררתי טעמו ונימוקו דאם לא גמר בלבו ל"מ השבוע' בכתב ואם לא גמר בלבו שהודאה זו יהי' קבלת שבועה ל"ה שבוע' בכתב ואין בידינו לפוסלו ומלבד זה י"ל גם בזה דלא משמע להו לאינשי ודו"ק בכ"ז. ויש לעיין לפי טעם רוב הפוסקים ז"ל בהך בענין שאחד"א דהוא רק משום הודאת בע"ד בכה"ג שהם מודים בהיפוך שמעולם לא נתן ת"כ אי יכול השוחט להתיר לעצמו הת"כ שלא מדעתם אף שהי' לטובת חבירו דלענין הטובה הרי מודים בהיפוך והוי כתרי הודאות הסותרות אהדדי דהוא המוחזק בעצמו ליקח שכר שירצה ולענין שיחשב עד"ר כשנשבע לקהל עיין מהרי"ק ז"ל שורש קפ"ב וגם בל"ז גם אם הודאתו הוא שנתן ת"כ בפירוש עד"ר הנה נודע דעת הקדמונים ז"ל דאם כבר עבר חשוב דבר מצוה ויש לו התרה גם עד"ר] והדבר צריך עוד תלמוד אצלי. ובדבר מה שאומר השוחט שהקהל מחלו ונתנו לו רשות ליקח יותר אם האמת כדבריו אין כאן בית מיחוש לדעתי ואף דבנודר לחברו כל שלא אמר בפי' שתלוי בדעתו צריך התרה עיין בסי' רכ"ח מ"מ הכא מפאת אחר הותר לו הת"כ דבכ"מ אזלינן אחר הכוונה והכא לא אמר רק שלא יקח שכר יותר מהקצוב וכשיעשו הקהל קצבה אחרת יותר רשאי ליקח יותר כפי הקצבה שקצבו מחדש דעיקר כוונתו הי' רק שלא יקח מעצמו שלא ברשות יותר מהקצוב מהקהל וזה ברור לדעתי. הנה בררתי ת"ל כל פרטי הענינים וכ"ת ידון לפי תוכן הענין והנלע"ד כתבתי. סימן יז ב"ה רישא יום ו' עש"ק כ"ז תמוז תרל"ה לפ"ק: אשיב ואומר שלום לכבוד הרבנים המופלגים יקרי רוח מו"ה יוסף עלינבערג וכ"מ שרגא פייבל קארפ יושבי על מדין ומב"צ בק' לבוב יע"א

אחדש"כ מכתבם היקר עם שאלתם שאלת חכם שלשום הגיעני ואבא היום להביע חוות דעתי כיד ה' הטובה עלי. תוכן השאלה. אשה נשאת לאיש בחצי אב דאשתקד ובחנוכה ילדה ולד עודנו חי וכאשר שאלו את האשה אמרה כי מאבי בעלה נתעברה שבא עלי' בימי חג הפסח העבר ומאז נתעברה ומעת לדתה זה ח' חדשים היא דרה עם בעלה אצל חותנה ובעת באו האב והבן והאשה לפני כ"ת אמרה שגם אחר הנשואין פתה אותה חותנה ובא עלי' וחותנה מכחישה בכל גם הבעל אינו מאמינה שזינתה אחר הנשואין וגם על קודם הנשואין אינו מאמין שמאביו נתעברה עכת"ד השאל' וזה החלי בעזה"י ואבא על סדר דברי כ"ת ראשון ראשון. בראשונה יצאו לומר דלכך השמיטו הטור והש"ע מפותת אביו ולא כתבו רק דאנוסת אביו מותרת משום דבמפותת אביו אם אביו חי אסור לישא אותה דאולי ע"י שהאב רגיל אצל בנו יבא לידי איסור וכמו דחששו כן גבי חמותו ובמחכ"ת אישתמיט להו גמרא מפורשת יבמות ס"פ כיצד דבזכרים ל"ח להכי אי משום דאינו רגיל כ"כ האב אצל בנו כמו האם אצל בתה אי משום דגברי דאסרו שכיבתן אהדדי קפדי אהדדי ורחיק האי מיני'. עוד כתבו כ"ת להביא סעד לדעת הש"ג ז"ל דאם הקורבה רגילה לבוא אצל אשתו כופין לגרש מלשון הש"ס יבמות דף צ"ה דהאי דעביד איסורא בחמתי' דא"ל אי לאו דאמר שמואל אין הלכה כר"י אסריתה עלך לאנתתך איסורא דעלם דקדק ואמר דעלם דבחיי חמותו גם לדידן נאסרה אף שכבר כנסה וכדעת הש"ג ז"ל. לדעתי אף אם נדקדק כן י"ל דהכוונה היא דלר"י לעולם אסור באשתו אף לאחר מיתת החמות דקיל איסורא וכדקיי"ל בחמותו לאחר מיתת אשתו דאינו בשרפה ולדעת רבים מהקדמונים ז"ל גם כרת ליכא ורק איסורא בעלמא ואין מכאן ראי' להש"ג ז"ל ומפשטא דסוגיא שם אדרבה נראה דלא אסר לאשתו עליו ורק נגדי' עיי"ש. גם מה שהוסיפו לומר עפ"י דבריהם דאם נבעלה לחותנה קודם שנשאה הבן מחויב לגרשה לפ"ז מצד עצמו ליתא דכבר כתבו האחרונים ז"ל דגם לדעת הש"ג ז"ל אין חוששין בכנסה מאיסור פנוי' לאיסור ערוה עיין בדבריהם מה שמתרצים בזה דלא יקשה מהך דסעיף י"ג שם ובעברי בין בתרי ענינים אלו ראיתי לעורר לדעת הש"ג ז"ל דאמאי אסור לכנוס לכתחלה בת מפותתו הרי כיון דשכיבתן אסרתן אהדדי קפדי אהדדי ולא חיישינן וכדאמרינן בס"פ כיצד שם

גם מה שרצו לומר לפ"ד דבכה"ג נאסרה אשתו לבנו דאף שהבעל אינו מאמין לדברי' ע"ז נאמנת דלא שייך עיניה נתנה באחר דנשי לאו דיני גמירי לדעת שתאסר בכה"ג כבר החליטו הפוסקים ז"ל דבכ"מ אמרינן ענ"ב בטוענת נתיחדתי ונאנסתי דלפי דברי' לא אסרה עצמה ורק דאנן אמרינן דאם כן היא אסורה די"ל דמערמת לומר כן ובאמת ענ"ב: אולם עכ"ז פשיטא דאסורה לדור יחד עם האב ואם אסרו שלא יכנוס בכה"ג לכתחלה כ"ש שיש לאסור שידורו יחד ובזה אין לחלק בין גברי לנשי