ברכת רצ"ה נ

דעל זה לא נאמר לבטא בשפתים שזה נלמוד מאמרה האשה אמן אמן ועיין רמב"ן ז"ל על התורה על הפסוק ויאמר אני חותנך וגו' שפירש שהי' ע"י אגרת הרי דיצדק לשון אמירה גם על הכתב ואף אי נימא דאמיר' הוא נאמר רק על אמיר' בפה עיין תוס' ז"ל גיטין דף ע"א ד"ה והא יכול כו' בתירוצם הא' **(מלחמות אריה הנה זה לשון התוס' שם ד"ה והא יכול לדבר מתוך הכתב כו' אע"ג דממעט ביבמות ק"ד חרש וחרשת מחליצה לפי שאינו באומר ואמרה אמירה ודאי לא הוי אלא בפה ועוד דהתם יליף מוענתה וענו דהוי בפה כמו בלוים עכ"ל ועיין בנו"ב מהד"ק חלק א' סי' ס"ו שכתב אי כתיבה כאמירה תליא בשני תרוצים של התוס' הנ"ל ע"ש שמעינן מדבריו שדעתו שהתוס' בתרוצם השני סוברים דכתיב' כדיבור ולהכי איצטרכו לומר דמהך קרא דוענתה ממעטינן כת בה. וכן נראה מדברי מו"ח ז"ל ולפע"ד קשה לומר כן דקודם כתבו בלשון ודאי דאמירה אינו אלא בפה ואח"כ באותו דיבור חזרו מזה. וגם גוף תרוצם קשה לי להבין דכיון דלשון הגדה נופל על הכתיבה למה פשיטא להם דאמירה ודאי אינו אלא בפה. הלא הגדה ואמירה שוין בקרא ובפסוק אחד נאמרו כה תאמר לבית יעקב ותגד כו'. ונראה לפע"ד לפרש דברי התו' בסגנון אחר דאין כונת התוס' לחלק בין לשון הגדה לאמיר' רק החילוק הוא לחלק בין פעולה לשליה דכאן כתיב אם לא יגיד וממעטינן פרט לאלם שאינו יכול להגיד. והש"ס פריך הכי נהי דכתיבה לא הוי הגדה מעליותא מ"מ אינו נופל בלשון שלילה שאינו יכול להגיד אם נימא דכתיבה מהני בגט וכן ולפי הס"ד דעדות מהני ע"י כתב וא"כ ע"כ חשוב קצת הגדה. ועכ"פ אינו בכלל אינו יכול להגיד כיון דיכול להגיד קצת ע"י הכתב וחילוק זה בין פעולה לשלילה מצינו בכמה מקומות ודוגמא לזה כתב הגאון מליסא ז"ל בספר חו"ד בדיני ס"ס לענין ספק דאורייתא ע"ש] ולהכי משני מפיהם ולא מפי כתבם וכיון דלא מהני בעדות ל"ש ק"ש על מה שלא הגיד ולהכי כתבו התוס' דאמירה ודאי לא הוי אלא בפה וכונתם היכי דכתיב בתורה דבעינן אמירה בפועל אין לחשוב כתיבה לאמירה. אך באמת מסיק הש"ס שם דקריאה אינו אלא למצוה אבל בדעבד קריאה לא מעכבה. רק הא דאלם ואלמת פסול לחליצה מסקינן ביבמות שם משום דר"ז דאמר כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בי' וכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בי'. וכן פסק הרמב"ם ז"ל והטור בסי' קס"ט להלכה ע"ש. ולהכי תרוצם הראשון אינו מעלה ארוכה לקושייתם. דניהו דלדינא לכתחלה אינו יוצא המצוה בכתיבה מ"מ לענין דיעבד הא ממעטינן כל שאינו ראוי לקריאה קריאה מעכבת בי'. והוי בדרך שלילה. וכל שיכול לדבר מתוך הכתב לא מקרי אינו ראוי לקריאה. ולהכי כתבו התוס' דכיון דילפינן דבעינן לשון הקודש דוקא מקרא דוענתה גלי רחמנא דבעינן דוקא בפה ולהכי כל שאינו יכול להגיד בפה חשוב אינו ראוי כלל ודו"ק. ולפ"ז גם לפי תירוץ השני של התוס' נמי ס"ל דהיכי דבעינן אמירה בפועל כתיבה לאו כדיבור דמי ולא כמ"ש הנו"ב ומו"ח ז"ל דתליא בשני תרוצים של התוס'. אחרי כתבי זאת נתתי עיני בהרשב"א ז"ל בחידושיו שהביא שתרצו בתוס' דשאני בין הגדה לאמירה ויפה אמר דכתיב ובעל כנפים יגיד דבר. עכ"ל וכונתו נ"ל שהכותב נקרא בעל כנפים מחמת שכותב עם העט הבא מהכנף. ע"כ חלילה לי לפרש דברי התוס' נגד מאורנו הרשב"א ז"ל. אך עכ"ז הדברים מצד עצמן נכונים לפע"ד בישוב קושי' התוס' ועוד יש לי בזה הרבה דברים ואכמ"ל:)** מ"מ י"ל דלאו בדוקא הוא ול"ד לעיקר השבוע' דדקדק קרא וכת' לבטא בשפתים דכל היכי דלא חזינן דדקדק הכתוב י"ל דלאו בדווקא הוא דמה"ט קיי"ל דלאו דוקא שאמר אמן דגם באמר הן או שאר דבר שמורה על הקבל' מהני אף דבקרא נאמר אמן ולכך הוצרך הרשב"א ז"ל לבוא מטעם דבהרכנ' אין אנו יודעין בבירור אם כוונתו לאמת ולקבל' ודו"ק

ולפ"ז היכא שקראו לפניו הכתב והשבוע' והוא בא עה"ח בח"י הוי שבועה לכ"ע דהשבועה הי' בפה ורק הקבל' הי' בכתב דמהני לכולי עלמא וכנ"ל. חולם בל"ז כבר כתבתי דעתי דעיקר דשבועה בכתב ג"כ הוי שבוע' דאין לנו למעט רק גמר בלבו מטעם דהוי דברים שבלב משא"כ כשדברים שבלבו גלוים לנו ע"י כתבו דיוצא מכלל דברים שבלב וכמש"ל ועפ"ז אמינא לבאר דברי הר"י הלוי ז"ל בתשו' הובא במהרשד"ם ז"ל חלק יו"ד סי' פ' שכתב וז"ל אם כתב בכ"י שבועה אתן לזה הכת"י חייב לקיים מה שנשבע אף שלא הוציא שבועה בפיו ואם לא קיים דינו מסור לשמים אבל אין לחייבו בידי אדם הואיל שלא הוציא שבוע' בפיו והנה החילוק בין בידי אדם לבידי שמים באמת צריך ביאור למעיין ולפי הנ"ל אמינא לדעתו ז"ל דס"ל דדוקא גבי שבוע' בפיו ל"מ גם אם אומר שלא גמר בלבו דדברי' שבלב לא הוי דברים לבטל מה שאמר בפיו בפירוש להיפך דאין מחשבה מבטל דיבור משא"כ כשלא הוציא שם שבוע' מפיו ורק כתב בכת"י דעיקר הטעם דהוי שבועה הוא רק משום שגמר בלבו וגילה זה בכת"י שכן הי' בלבו וכנ"ל כל שבאמת לא גמר בלבו אין עליו חיוב שבוע' דזה שכתב בכת"י לא הוי שבוע' מפאת זה לבד ואין לחייבו א"כ בידי אדם שאין יודעין מה הי' בלבו ורק דינו מסור לשמים שאם באמת גמר בלבו כשעובר עבר על שבועתו ודו"ק היטב בכל זה. אמנם כ"ז לענין שבוע' אבל בת"כ צדקו דברי כ"ת דלא מהני בכתב דת"כ הוא ענין כריתות ברית או משום דכתיב בקבל' אלה להפר ברית והנה נותן ידו אי משום דקבעוהו הדורות לברית עיין במרדכי ז"ל פ"ג דשבועות ואינו כריתות ברית רק כשתקע כפו לחברו בפועל ולא מהני מה שכתב כן בכת"י אף שבפועל מסרו לידו דלא נקבע זה לברית וזה ברור לדעתי

וכ"ז כתבתי להתלמד במק"א אבל בנ"ד אין נ"מ בזה אחר שנכתב וקבלתי על זה בת"כ בפו"מ שאין סובל שמקבל עליו עתה בכתבו ורק שהיא הודאה שנתן ת"כ בפו"מ ואין זה ענין למש"ל ורק שיש בו חילוקי דינים אחרים דאם נותן אמתלא על הודאתו בין בשבוע' בין בת"כ יכול לחזור ולומר שלא נשבע ולא נתן ת"כ אולם בלי אמתלא א"י לחזור מהודאתו ואף אם יתברר שלא הי' כן אסור לעבור מטעם דשויא אנפשי' חתיכא דאיסורא בהודאתו שנתן ת"כ בפו"מ ועיין יו"ד סי' רל"ב ומקור הדברים בב"י בשם הרשב"א ז"ל דהיכי דכבר עבר לא מהני אמתלא עייש"ה והנה נודע מה שנחלקו רבני קשישאי בענין שאחד"א אי מטעם נדרי איסור או מטעם דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי ובנ"ד א"כ אי מטעם נדרי איסור קאתינן עלה אחרי שהודאתו הוא בכתב הדבר תלוי בפלוגתא הנ"ל אי שבוע' ונדר בכתב הוי כמו בע"פ ובנדר בכתב י"ל יותר דהוי נדר גמור מבשבוע' דבנדר לא דקדק הכתוב כל כך כמו בשבוע' דכתיב לבטא בשפתים ורק דכתיב ככל היוצא מפיו יעשה וי"ל דלאו בדוקא היא וכמ"ש לענין הקבל' בכתב ויש לדבר בזה אולם יען אין זה נוגע לענין השאחד"א דנ"ד שהוא מסוג שבוע' לפי טעם זה שיהי' כאילו ת"כ בפו"מ שהיא שבוע' בשגם לדעתי העיקר דגם שבוע' בכתב הוי שבועה קצרתי ולא באתי רק לעורר לב המעיין בכל מה שיש לדבר בזה

ולכאורה עלה על לבי לומר דלפי טעם זה לא שייך בנ"ד שאחד"א דמתפיס בשבועה לאו כמוציא