ברכת רצ"ה מט

סי' טו ב"ה רישא יום ג' ך"ה תשרי תרל"ה לפ"ק. לכבוד הרבנים המופלגים בד"צ דק' גארליץ נ"י

בערב חג הסוכות העבר עלינו לטובה הגיעני מכתבם שנית בדבר המשפט אשר ערערו קצת מדברי הב"ש ז"ל שהבאתי בעצמי שהרי הוא ז"ל כתב שם דבתנאי ממון י"ל דגם אם הקפיד יכול לומר אח"כ הריני כאילו התקבלתי ולא שמו על לב לעיין בדברי שרמזתי בקיצור ע"ד די לחכימא וזה"ל וא"כ כשהקדים כשרא' המום וכ"ש כשהודיע למוכר שיקחהו בחזר' דכבר נתבטל המקח ל"מ מחילה עיין בב"ש ותבין וכוונתי הי' בזה דאף אי נימא דבתנאי ממון גם בשמע והקפיד מהני מחילה זה שיש לדבר עוד כמבואר אצלי במק"א מ"מ היכא דכבר ביטל המקח פשיטא דלא מהני הגע עצמך דא"ת דגם בכה"ג מהני א"כ בקידש אשה ע"מ שתתן לו מאתים זוז ולא נתנה לו ונתבטלו הקידושין תהי' מ"מ אסורה להנשא לעולם דשמא יאמר אח"כ שהוא מוחל התנאי וזה דבר שלא עלה על לב אדם מעולם וז"פ. ובל"ז כבר כתבתי והעירותי בדברי הקודמין דבאמת אין זה בירור גמור שכיון שנשתמש נתכוין שיהי' שלו ורק שמחליש כח האומדנא שאינו מתרצ' בהמום שלא יהי' מוכח טובא עכ"פ מזה ל"ש אחר שכבר הקפיד וביטל המקח וכ"ז ברור לדינא וכל שאינו דן כן לא ידע בד"מ בין ימינו לשמאלו ואני תמה על הרוצים לפסוק ולדון דגם בכה"ג א"י לחזור בו דאף שלא הי' להם לב להבין טעמי ונימוקי איך עלה ע"ד לחלוק על גדול המורים הריטב"א ז"ל שכת' להדיא דכל שנשתמש אחרי שהודיע ל"א שוב דכיון שנשתמש מחל ואחריו החזיק גדול האחרונים הגר"א ז"ל בלי שום חולק. זו"ז מה שהביאו כ"ת בשם הרב הגאון דק' סאקילאב שכת' דמכיר' ל"ח נשתמש במקח ליתא לדעתי דעיקר הטעם דאמרינן דכיון דנשתמש מחיל הוא משום דאם רצונו הי' לבטל המקח איך עשה שלא כהוגן להשתמש בדבר שאינו שלו וזה הטעם בעצמו שייך במכרו אחר שנודע לו המום וראיותיו השתים שהעתיקו כבודם בשמו אינם ראיות דמתשובות המהרשד"ם ז"ל סי' קמ"ז פשיטא דאין ראי' דאיהו ז"ל מיירי שנודע לו המום אחרי שמכרו. וגם מהך דמוכר פרה ונודע לו שהיא טריפה ומוכרו הלוקח לעכו"ם המובא בסי' רל"ד אין ראי' דהתם בבשר שמתקלקל אין הוכח' שנתכוין שיהי' שלו דגם אם הי' בדעתו לבטל המקח הי' צריך למוכרו מטעם השבת אבידה לבעלים וכמבואר בש"ס ופוסקים ז"ל גבי נפקד וזה ברור וכ"ז להתלמד במק"א אולם בנ"ד אין נ"מ דאחר שהודיעו למוכר וא"ל שיקחהו בחזרה ל"א דכיון דנשתמש מחיל וכנ"ל בשם הריטב"א ואחריו הגר"א ז"ל וכאשר בארתי טעמם ונימוקם ומאפס הפנאי אקצר: סי' טז ב"ה דישא יום ד' ך"ג כסליו תרל"ה לפ"ק: אשיב ואומר שלום לכבוד הרב וכו' מוה' אליעזר רויזין ני' מ"ץ דק' ראזויאדוב

מכתבו ה' עם שאלתו שאלת חכם לנכון השיגה ידי במועדו ולרוב טרדותי אשר סבבוני אז לא יכולתי להשיב לכ"ת על אתר כמבוקשו ואחר עד עתה תוכן השאלה בשו"ב שנתן כתב בחת"י שלא יקבל שכר שחיט' יותר מהנקצב לו ובהכתב הנ"ל נכתב בת"כ בפו"מ אבל באמת לא נתן ת"כ כלל רק שכך נוסח הכתב ולקח יותר ולפ"ד השוחט נתפשר אח"כ ומחלו לו אנשי הקהל' הכתב הנ"ל ונתנו לו רשות ליקח יותר ועתה יש עוררין שעבר על ת"כ וחוששין על שחיטתו מכאן ולהלא' עכת"ד השאל'. וכ"ת האריך בכחא דהתירא ורצונו לדעת חוות דעתי בזה. והנני למבוקשו ואבוא היום להשיב לכ"ת ואת אשר עם לבבי אשיח' כיד ה' הטוב' עלי וזה החלי בעזה"י

הנה בענין שבוע' בכתב כבר הלכו בו נמושות אי הוי שבועה זה בכה זה בכה והדעת נוטה כדברי האוסרין דמלבטא בשפתים לא ממעטינן רק גמר בלבו דבאמת בכ"מ אמרינן דדברים שבלב לא הוי דברים ורק דבחומר שבועה הוי ס"ד דמהני גם בגמר בלבו לבד וזה לבדו יש למעט מקרא דלבטא בשפתים משא"כ בכתב דמועיל בכ"מ לקיים כל דבר עוד יותר מאמיר' בע"פ וזה לדעתי עיקר הטעם דכל האומר אמן אחרי שבוע' כאילו הוציא שבועה מפיו דמי דאף שלא הוציא מפיו שום ענין ולשון השבוע' מ"מ אחרי שגילה בפיו ענין קבלת השבוע' שהשביעוהו תו יצא מכלל דברים שבלב דכל שדברים שבלבו גלוים לנו לא חשיבי דברים שבלב וכמ"ש הרשב"א ז"ל בביאור ענין מודעא עיין עליו וכיון שכן כשכתב השבוע' בכתב אין לך גילוי לנו יותר מזה להוציא מכלל דברים שבלב וכנ"ל: והנה אם נחליט כנ"ל דשבועה בכתב הוי שבועה נרא' לי דלאו דוקא כשכתב והנני מקבל עלי בשבוע' אלא אף שכת' וקבלתי עלי לשון עבר לא אמרינן דלא הוי רק הודא' על העבר שיתבאר חילוקי דינו בדברינו להלן ורק דחשוב קבלת שבוע' בהווה וכמ"ש הקדמונים ז"ל דשטרי דידן שטרי קנין הם אף שכתוב בהן מכרתי לך לשון עבר דמצינו לשון זה על ההווה וה"ה א"כ לענין שבוע' לא גרע עכ"פ מידות ויש לי הרהורי דברים בזה אם אמר שכוונתו הי' להודא' אם הוא בכלל דפירושן להקל ונ"מ גם לדידן דפסקינן דלכ"ע דנינן כע"ה דצריך התרה בכה"ג וכמבואר בש"ס דנדרים דף כ' דמ"מ אין בכה"ג חומר שבוע' כ"כ וכמבואר וגם הא דלא אמרינן בשטרי דידן יד בעהש"ט על התחתונ' ואולי הי' כוונתו על העבר לראיה ולא לקנין אולם לא צרפתים עוד במצרף הדעת והבחינה ולכן קצרתי

והיכי שהכתב נכתב ע"י אחר בשבוע' והוא חתם עליו בחת"י ג"כ הוי שבוע' לדעתי שבחתימתו קיבל ע"ע השבוע' ודמי להשביעו אחר והוא אמר אמן או הן ושאר לשון קבלה דכמוציא שבועה מפיו דמי. האומנם כי בש"ס וברמב"ם ז"ל לא נמצא מושבע מפי אחרים רק שאמר לו משביעך אני וכו' ולא באמר לפניו לשון השבוע' שישבע והוא אמר אמן וכדומ'. אולם נרא' דלאו דוקא כשהשביעו ורק דגם בכה"ג הוי שבוע' כיון שאמרו לפניו השבוע' והוא קיבלה. ואון לזה מצאתי בט"ז ז"ל חו"מ סי' פ"ז דבתבע לשותפים והאחד נשבע שאינו חייב לו והאחרים אמרו אמן הוי שבוע' להם הרי דאף שזה נשבע לעצמו כשזה ענה אמן הוי כמוציא השבוע' מפיו וכנ"ל. ועיין בתשו' הרשב"א ז"ל הובא ביתה יוסף אהע"ז סי' צ"ו שדן באלמנ' שנשתתק' ובאה לגבות כתובת' ומכירים ברמיזותיה שלא נטל' כלום משל בעלה ואחר שביאר דפקחית היא לכל דבריה כתב וז"ל ומ"מ כיון שצריכ' שבוע' ואינה מדברת איך תשבע שאפי' בדקנוה כו' והשביעוה מפי אחרים שמא לא נתכונה בהרכנת הראש לאמת אלא להפכו כו' עי"ש מדבריו אלה. נראה שדעתו ז"ל דשבועה בכתב ג"כ הוי שבועה ולא בעי ביטוי שפתים דוקא דאל"כ למה הוצרך לומר דע"י ההרכנה לא נדע אם נחכונה לאמת ולקבל השבוע' דגם אם היינו מבינים כוונת' בבירור הרי איכא ביטוי שפתים ולא עדיפא הרכנה מכתב דל"מ בשבועה א"ו דס"ל דבכתב באמת הוי שבוע' וכנ"ל [וצ"ל דבעובדא דידי' לא היתה יודעת לכתוב דע"י הכתב היינו יודעין כוונתה בבירור] אמנם אחר העיון וההתבוננות אין מדברי רשב"א ז"ל אלו ראיה והנכון שדעתו ז"ל נוטה דאף לדעת הסוברים דשבועה בכתב לא הוי שבועה מ"מ יראה דז"א רק לענין עיקר השבוע' דאמר קרא ודקדק לבטא בשפתים דוקא משא"כ לענין הקבל' ע"י אמן וכדומ'