ברכת רצ"ה מח

אוהל וגם אם הי' הרשב"א ז"ל חולק בבירור אין לחשבו ספק פלוגתא דרבוותא דיחיד הוא נגד כל הפוסקים הקדמונים ז"ל בזה בשגם כתבתי די"ל דגם הרשב"א ז"ל אינו חולק בזה וגם בררתי דגם דעת הרר"י ז"ל שהבאתי איננו שעד להתיר בנ"ד עמש"ל קצרתי והנלפע"ד כתבתי: סימן יג ב"ה רישא יום א' ט"ז אלול מאסף לחדשי השנה תרל"ד לפ"ק. לכבוד ידידי הרב המופלג ותיק וחסיד מוה' יצחק אייזיק נ"י

מכתבו ה' עם ח"ת לנכון השיגה ידי במועדו ולא ידעתי מדוע נתקשה מע"ל בדברי האו"ה ז"ל דסברתו ודעתו הוא דהך דאיידי דטרוד למפלט לא בלע לאו היינו דאינו בולע ודאי ורק דאפשר דלא בלע דאי לאו דטרוד למפלט בולע ודאי. ובטרוד למפלט הוי ספיקא אי בעי ומחמרינן בדאורייתא ומקילין בדרבנן דספק דרבנן לקולא ולפ"ז דברי מ"ז רשכ"י זצ"ל ברורים ונכונים. גם קושיתו דנוקי אחזק' נכונה דזה ל"ח כספיקא דדינא ורק שאנו מסופקים אם עתה בלע וכנ"ל דהך דאיידי כו' רק ספיקא משוי לה וז"פ. ובגוף הקושיא דמה פריך מהך דדג טמא כו' דהרי ציר דגים טמאים אינו רק מדרבנן אמינא דהנה התוס' ז"ל הקשו דלמה צריך קרא דהטמאים הא ילפינן טעם כעיקר ממשרת או מגיעולי נכרים וכו' ותירצו דעיקר קרא צריך לצירה וצ"ל דהא דמייתי רבא קרא דהטמאים היינו דס"ל דע"י מליחה אינו יוצא רק הציר ולא הטעם דהיינו הרוטב ואף דאמרי' מליח הרי הוא כרותח מ"מ לא הוי כרותח ממש להפליט ולהבליע שמנונית ורוטב או דנימא דלזה בעינן מליחה כעין דבעי לאורחא ובסתם מליחה אינו יוצא רק דם וציר וכן מבואר מהא דקאמר התם אי מדשמואל ה"א ה"מ דם ובדם הוי אמרינן כבולעו כך פולטו ועיין פירש"י ותוס' ז"ל וא"כ אף לרבא דס"ל דהוי כרותח גם לגבי ציר מ"מ לא הוי רותח להוציא שמנונית ורוטב. והנה התוס' ז"ל לעיל דף קי"א ד"ה ולמה אינו כרותח כתבו דאף למ"ד מליח ל"ה כרותח מ"מ בדגים דרפו קרמייהו הוי כרותח ומעת' י"ל דס"ל להש"ס דבדגים הוי כרותח ממש גם לענין שמוציא הטעם והרוטב ושפיר פריך לרבא מהך דדגים דג"כ הוי דאורייתא ודו"ק ויש לי עוד בכ"ז הרהורי דברים הרבה אולם אין הזמן מסכים עמדי לצרפם בכור הבחינה והמעט שכתבתי הוא למען לא יהי' מכתבי זה ריק מד"ת. והנני חותם בברכ' מושל בעוז עולם יכתבהו לחיים ולשלום ביום הרת עולם עם כל הכתוב לחיים בירושלים כי ירושלים נקרא עיר חפצי בה שהחפץ בה והוא החפץ וכן החיים וכענין מלך חפץ בחיים שבהחיים הוא החפץ שיש לו טעם והוא חלוק בזה מהרצון: סי' יד לבהצ"ד דק' גארליץ והשאל' יובן מהתשוב'. יום ו' עש"ק כ"ב אלול תרל"ד פ"ק רישא

אין הזמן מסכים עמדי לבוא בארוכ' ורק בגוף הדין מבואר בס' מחנה אפרים ז"ל בהלכות מכיר' דיני אונא' סי' ה' בשם הריטב"א ז"ל דאם נמצא מום במקח והכיר אונאתו והודיעו למוכר ואח"כ נשתמש בו לא אמרינן דמחיל עיי"ש ותיתי לי כו' עוד טרם ראיתי דבריו ז"ל קיימתי' מסברא דנפשאי. והסברתי הדבר דהנה הא דמהני מחיל' ולא אמרינן דכיון דהמכר נתבטל ל"מ רק כשיקנ' מחדש הוא דמום במקח לא הוי רק כתנאי שאינו קונה רק דבר שלם מכל מום ואף שלא התנה בפירוש מטעם אומדנא דמוכח טובא חשבינן כאילו התנה תנאי גמור בכל משפטיו ולכן מהני שפיר מחיל' כמו בתנאי מפורש דיכול למחול התנאי והמעש' קיים גם בביטולו של תנאי וכמבואר בפוסקים ז"ל וא"כ כשהקפיד כשראה המום וכ"ש כשהודיע למוכר שיקחהו בחזר' דכבר נתבטל המקח לא מהני מחילתו עיין בב"ש סי' ל"ח ס"ק נ"ז ותבין את אשר לפניך עייש"ה ואין לומר דכיון שנשתמש בהמקח נתכוין לקנותו מחדש וקנה כשהוא ברשותו דזה אינו דבאמת אין זה ברור שכיון שנשתמש נתכוין שיהי' שלו ורק שמחליש כח האומדנא שלא חשיב מוכח טובא עוד וזה לא שייך רק קודם ביטול המקח וכמובן. כן אמרתי ודנתי מעצמי ואחרי ראיתי ומצאתי כן בשם גדול המורים הריטב"א ז"ל נתתי שמחה בלבי ונתתי שבח לאל שהנחני בדרך אמת: וע"ד טענת הלוקח השני שרוצ' ליקח מהסחור' השני' שקנה אח"כ ביוקר מהמקח הראשון להשלים המקח הראשון שקנה בזול ונתבטל מחמת המום הנה אם הקנין הראשון הי' מכירת סחורה זו אין טענתו טענה ואך אם הי' על דרך חיוב שהתחייב עצמו להעמיד לו כך וכך נפטא פשיטא דאחר שהסחור' שהעמיד לו בראשונ' הי' בו מום צריך וחייב המוכר להעמיד לו אחרים תחתיהם במקח הראשון. אמנם זה אינו רק כשנעש' בקנין ואל"ה אם נתן לו דמים במזומן ג"כ אינו קנין וחיוב רק למי שפרע ואם נתן לו רק טראטי על המעות הדבר במחלוקת שנויה אי איכא מי שפרע עיין במחנה אפרים ז"ל ה' מכיר' וקנין מעות סי' ה' שהאריך קצת בזה עיין עליו. כזאת ראיתי להשיב לכבודם חוות דעתי וה' הטוב יצילנו משגיאות: **(מלחמות אריה והרשב"א דמאה נשים כחד דמיין כן כל פסולי עדות חשובים כחד ואין דבר שבערוה פחות משנים וכל זמן שלא נתברר עשאתה הכתוב כודאי סוטה. אבל אי יש שני עדים כשרים הלא נאמנים לכל התור' כולה כן המה נאמנים להעיד שלא נגעו בה והיא מותרת לבעל'. ולפ"ז שפיר ניחא הא דקיי"ל בכל הש"ס דספק טומא' בר"ה טהור ואינו טמא רק ברה"י דומיא דסוטה דהוי רק ברה"י כ"ז נראה לפע"ד נכון וברור ודו"ק

ועתה נבוא למה שתירץ בעל מנחת חינוך ז"ל דסוט' לא משכחת כלל שיהי' ר"ה דאע"פ שיש מאה אנשים לא אפשר להם לידע על בורי' אם נטמא' מחמת שהמקום הוא סתור וא"א להם לראות כמכחול בשפופרת רק כדרך המנאפים לבד ואע"ג שרש"י ז"ל כתב דאין דרך להסתכל כל כך משמע מזה דעכ"פ יש אפשרות לראות מהש"ס לא משמע הכי ולהכי תמיד יש ספק אם נטמא' ולכך חשוב ספק טומא' ברה"י זת"ד והאריך הרבה בזה ע"ש ואני אומר שותא דמרן לא ידענא ובמחכ"ת שגג מאוד בזה דהאיך יפרנס הפלוגתא אם הערא' זו נשיקה או הכ"ע. דמאי נ"מ בזה כיון דא"א להעדים לראות כל כך. ואיך אמרינן בסנהדרין דף ע"ג משעת הערא' דפגמ' איפטור לה מקטלא דהאיך יוכל זה הבא להציל בנפשו לראות אם כבר הערה בה אי לא וגם איך משכחת לה מה דקיי"ל דקדושי ביאה בעינן גמר ביאה ולא סגי בהערא' לחודה עיין אבה"ע סי' ל"ג דמניין לה עדים לידע דבר זה הלא לא אפשר שיראו כל כך וכי מפי הבעל והאש' אנו חיים להתיר א"א לעלמא. אלא ע"כ דהעדים יכולים לראות רק הא דסגי בעריות כדרך המנאפים הוא משום שאין דרך להסתכל כל כך אבל אם אירע שהסתכלו יכולים לראות כמכחול בשפופרת ולהבחין גם בין נשיקה להכ"פ ובין הערא' לגמר ביאה וזה ברור:)**