ברכת רצ"ה מא

שני עדים ונמצא אחד מהם קרוב דינו כמקדש בעד אחד ועיין בח"מ וב"ש ז"ל דהא דלא אמרי' דכל העדות בטל מטעם נמצא אחד קרוב או פסול דמיירי היכי דלא נתבטל מטעם נמצא קרוב או פסול כגון שלא ידע הכשר בפיסולו דלדעת הרי"ף ז"ל לא נתבטל העדות מהכשר או כשלא נצטרפו בב"ד לדעת הרא"ש ז"ל דלענין שיתבטל עדות הכשר תרתי בעינן צירוף בשעת ראי' וגם בהגדתם בב"ד ובקידושין יש להחמיר בכל אופנים אלו והב"ש ז"ל הוסיף עוד דלדעת הרא"ש ז"ל גם כשנצטרפו בהך דקידושין בין בשעת ראי' בין בהגדה בב"ד לא נתבטל עדות הכשר דכיון דמיירי בשניהם מודים א"צ העדות רק בשעת הקידושין ואז לא נתבטל עוד עדות הכשר עיין בדבריו ז"ל. ואנכי מוסיף לומר עוד דאף לדעת החולקין ז"ל דהצירוף בשעת ראי' לבד מבטל העדות אין לבטל בהך דקידושין עדות הכשר עפמ"ש בחידושי לישב מה דיפלא באמת בהך דלאסהודי או למיחזי אתיתו דפירשו כמעט כל המפורשים ז"ל דשואלים את הפסולים דהרי עדות פסולים לא מעלה ולא מוריד והוא לפי מ"ש הגאון בעל קצה"ח ז"ל בסימן ל"ו ס"ק ד' דגם היכי דבשעת ראי' כשר הי' ורק דבשעת הגדה בב"ד הי' פסול הו"ל נמצא קרוב או פסול דאף דצירוף בשעת הגדה לבד אינו מזיק ומשום דדוקא כשנחלקו בשעת ראי' ל"ה צירוף מה שנצטרפו בהגדה אבל היכי שנצטרפו גם בשעת ראי' ורק שאז כשר הי' הצירוף דבשעת הגדה חשוב צירוף כיון דמ"מ לא נחלקה עדותן מקודם עיין בדבריו הנחמדים ז"ל שהביא ראיה ברורה לזה ולפ"ז אמרתי דאף א"נ דצירוף בשעת ראיה לבד מבטל העדות מ"מ יש נ"מ אם נצטרפו גם בשעת הגדה בב"ד בסתמא שלא כוונו בשעת ראיה לא למיחזי ולא לאסהודי דאם נצטרפו גם בשעת הגדה העדות בטל כיון דמ"מ לא נחלקו מהכשרים בשעת ראי' אמנם אם לא נצטרפו בהגדה ורק שאתה דן משום הצירוף בראי' ל"ח צירוף כיון דמ"מ לא כוונו לאסהודי ולפ"ז י"ל כ"כ חילוק בספק שאין אנו יודעין כוונתם דהיכי דלא נצטרפו בהגדה דסתמא לא חשוב צירוף צריך לברר שהיה צירוף שנתכוונו לאסהודי אולם היכי שנצטרפו בהגדה דגם סתמא חשוב צירוף צריך שיתברר מהיפוך שנחלקו בשעת ראי' שכוונו רק למיחזי ולא לאסהודי ולפ"ז שפיר שואלין להפסולין שנצטרפו בשעת ראיה אי למיחזי אי לאסהודי אתיתו דלמיחזי נאמנים דבלי דבריהם היינו מכשירים עדות הכשרי' וכנ"ל וגם לאסהודי נאמנים כיון דיש בידם לצרף בהגדה דאז בלי דבריהם הי' העדות בטל ולדעת הסוברי' דבעינן צירוף בראי' וגם בהגדה י"ל בהיפוך דלאסהודי א"צ לדבריהם ולמחזי נאמנים במגו של"ה מצטרפין בהגדה [אולם צ"ל לפ"ז לדעת הפוסקי' ז"ל אלו דשואלין להו קודם הגדתם דאל"ה הוי מגו למפרע וכמובן] ולפ"ז בהך דעדי קידושין דעיקר מה שאנו דנין הוא על שעת הראי' וההגדה בב"ד לא מעלה ולא מוריד דעל הנאמנות אין לדון כיון ששניהם מודים שפיר לא חשוב נמצא קרוב או פסול דאינם נאמני' לומר לאסהודי כיון שאין להם מגו דאין נ"מ בההגדה ובהצירוף בב"ד והבן זה:

ויש מקום אתי בראש לומר עוד דהנה בהא דס"ל לר"פ דמקדש בע"א חוששין לקדושין צריך להבין דממ"נ אי ס"ל הך גז"ש דדבר דבר מממון יהי' צריך ב' ואי לא גם בלי עדים יהי' קידושין ובאמת כי רש"י ז"ל הרגיש בזה וכתב דע"א כיון דגם לשבועה קם חשוב ג"כ בערוה להתקיים קידושין בפניו אולם גם זה אינו מובן דהרי דבר דבר מממון ילפינן והרי מ"מ אינו קם לממון ורציתי לומר דכוונת רבינו ז"ל דכיון שאנו קיי"ל דמחויב שבועה עפ"י ע"א ואי"ל משלם חזינן דע"א יוכל לחייבו ממון ורק דאמרה תורה דאם נשבע נגד העד יכול להכחישו ולכך חשוב ג"כ להתקיים הקידושין. אמנם אחרי ההתבוננות ראיתי דא"א לומר כן דבש"ס דב"מ דף ו' פריך דנימא מגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא וקאמר אביי דחיישינן שמא מלוה ישינה יש לו עליו ולא פירשו מספק ממונא דאיתא בחזרה ופירשו מספק שבועה דליתא בחזרה וכתבו התוס' שם אבל כופר בפקדון אין להכשיר מטעם דשמא ספק מלוה ישינה יש לו עליו עיין בדבריהם ז"ל וכוונתם מבוארת דבאמת הך דסמ"י היא חששא רחוקה מאוד ורק דמשום זה לא אמרינן דאין תועלת כלל בשבועתו דמגו דחשוד כו' כיון דמ"מ יש מקום לומר דסמ"י יש לו יפרוש ע"י השבועה אבל אין להכשיר משום זה כופר בפקדון דהוא רחוק ואינו מצוי ומעתה אין לומר דע"א מחייבו באמת ממון ורק שהתורה אמרה לטובת הנתבע דאם נשבע נפטר דמה כח יש בהשבועה להכחיש את העד שחייבו ממון אחרי דחשוד אממונא חשוד אשבועתא ולסמ"י אין חוששין לדידן כלל דמה"ט כופר בפקדון פסול וכנ"ל וע"כ דז"א ורק דהשבועה היא כדי לברר כל מה שנוכל וכיון שיש מקום לומר ע"צ רחוק דיפרוש יותר ע"י השבועה צריך לברר ועיין ברי"ף ז"ל שהביא הך דאביי להלכה והדרא א"כ הקושי' לדוכתי'

והנראה בזה דהנה הרשב"א ז"ל בחידושיו לקידושין נתקשה בהא דקאמר הש"ס אהא דילף דבר דבר מממון אי מה התם הודאת בע"ד כמאה דמי כו' החם לא מחייב לאחרינא הכא מחייבא לאחרינא דמה כח וזכות יש לאחרים עלי' שנאמר דחשוב מחייבא לאחרינא וא"ת כן גם באמרה נתקדשתי בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י נימא דחב לאחרינא ותירץ דאי לאו דכתיב כי הוא זה דהודאת בע"ד מהני הוי אמינא מצד הסברא דקיום הדבר בעצמו צריך עדי' וקרא דכי הוא זה אתי לגלות דז"א רק בחב לאחרינא ודבשב"ע ילפינן מהך צד ממון דחב לאחרינא משום דדמי קצת עכת"ד עיין עליהם אולם אנכי אמרתי ואחרי כן מצאתי להפ"י ז"ל שכ"כ די"ל דכיון דלגבי אחרים ל"מ הודאתם לא הוי קידושין דבקידושין בעינן שנאסר אכולי עלמא כהקדש וכיון דלגבי עלמא ל"מ ממילא אין כאן קידושין. והנה בש"ס דגיטין דף פ"ב אמרינן אי איתא לדר"א בא ראובן וקדשה חוץ משמעון ואח"כ קדשה שמעון סתם קידושי שניהם תלוים אבל אי קדשה ראובן חוץ משמעון ואח"כ קדשה שמעון חוץ מראובן קידושי שמעון לא הוי קדושין דלא אהני מידי. ומבואר דכל דאהני לא' הוי קידושין ומעתה אמינא דרב פפא ס"ל כאופן האחרון הנ"ל ולכך ס"ל דמקדש בע"א חוששין לקידושין דכיון דמהני לגבי זה העד שפיר הוי קידושין משא"כ בלי עדים כלל דלא אהני לשום אדם. ויומתק לפ"ז לשון חוששין לקידושין דר' אבא בעי לה וספוקי מספקא לי' אי מהני קידושין בשיורא ועי' ברשב"א גיטין שם בשם הראב"ד ז"ל דגם ר"י בקידושין דף ס' חייש לקידושין בשיורא עייש"ה ולכך אמר במקדש בע"א דחוששין לקידושין דרק ספיקא וחששא הוי ולפי הנ"ל לאו דוקא במקדש לפני ע"א כשר אלא אף לפני פסול או לפני קרוב כל שאינו ערוה עליו] חיישינן לקידושין לר"פ ולדעת המחמירים ז"ל כותי' כיון דאהני הקידושין לגבי דידי' וכנ"ל והרי זה חדש: **(מלחמות אריה אע"ג דהתם היא אסור' אכ"ע מחמת קדושין של ראובן והכא הרי היא מותרת לכ"ע חוץ מהעד מ"מ הא משמע מאיבעי' דר' אבא דאי נימא דשיור בקדושין אינו פוסל גם במקדש רק לאיש אחד נמי תופסין הקדושין

)** היוצא מכללות דברינו דאף אם הי' העד השני פסול