ברכת רצ"ה לט

בידן אין כותבין ונותנין עד שישתפה אבל באחזו קורדייקוס דסמי' בידן כותבין ונותנין לאלתר דהרי לפ"ז גם בנשתטה אחר כך מדינא יכולין לכתוב וליתן ורק מטעם גזירה דשלא ואמרו שוטה מגרש ויתירו גם בשהי' הציווי בעת שטותו קאתינן עלה וזה הטעם שייך ג"כ באחזו קורדייקוס דבעת שטותו פשיטא שאין בדבריו כלום דמה בכך דסמי' בידן מ"מ הא אין בו כח דעת לצוות וכדתנן במתניתין שם להדיא וא"כ גם באחזו החולי אח"כ עדיין החשש והגזירה הנ"ל במקומה עומדת וזו תימה רבתי לפירושן ז"ל

ואשר ע"כ אמינא לפרש דברי רבינו הרמב"ם ז"ל באופן אחר דגם הוא ז"ל ס"ל דבעינן שיהי' המשלח שפוי בשעת גמר מעשה השליחות ואם נתנוהו לה בעת שטותו אינו כלום מה"ת ורק דס"ל דזה אינו רק לענין הנתינ' אבל לא לענין הכתיב' דלזה לא בעי שליחות רק ציווי והרי צוה בהיותו בריא וכנ"ל ועיין בפוסקים ז"ל שהעלו דגם הרמב"ם ז"ל בין להקת הקדמונים ז"ל יתחשב דלא בעי שליחות בכתיב' ורק דמ"מ אין כותבין ג"כ ופסול מדרבנן מטעם גזיר' ולאו היינו משום דיאמרו שוטה מגרש דא"כ קשה מ"ט דר"ל וכנ"ל ורק דגזרינן כתיבה אטו נתינ' שלא ידעו דנתינ' בעי שליחות וכתיבה לא בעי שליחות ויאמר שגם הנתינ' מהני בעת שטותו ומ"ש רבינו ז"ל דאם כתבו ונתנו לה בעת שטותו הגט פסול אין כוונתו דמה"ת מתגרשת בנתינ' זו דזה אינו דבנתינה דבעינן שליחות בעינן מה"ת שיהי' שפוי בדעתו בשעת גמר המעשה ורק דכוונתו דלענין שיהי' הגט פסול בעצמותו שלא יועיל גם כשיחזור ויתננה לה לכשישתפה זה אינו רק פסול דרבנן ולא בטל דכיון דז"א רק מצד הכתיבה שכתבו בעת שטותו אין כאן ביטול הגט בעצמותה מה"ת אחרי דבכתיבה לא בעי שליחות כלל וז"ב ונכון בביאור דבריו ז"ל ודו"ק. ולפ"ז עכצ"ל ולחלק לענין שיחשב הכתיבה לשם גירושין בין הך דכתוב לאשה דעלמא לכשאכנסה כו' ובין היכי שהיא אשתו ורק שא"י ליתן לה מצד אחר וכנ"ל דאל"כ יקשה דגם בכתבו בעת שטותו יהי' הגט בעצמותו בטל מה"ת לדעתו ז"ל בהך דכשאכנסנה אגרשנה דאינו גט משום דל"ח לשם גירושין דגם הכא אינו יכול ליתן נה עתה מה"ת לפי הנ"ל וע"כ דלא דמי וכנ"ל והבן

והנה הרשב"א ז"ל העלה ומטו לה ג"כ משמן של רבותינו בעלי התוס' דלא בעי שיהי' שפוי רק בשעת הכתיבה אבל בעת הנתינה לא איכפת נן ויכול השליח ליתן הגט גם בעת שטותו של הבעל וכל העובר ישתומם מדוע ניקל יותר בנתינ' דלכ"ע בעי שליחו' מהכתיב' ואשר אחזה בביאור דבריו ז"ל דאיהו לא מיירי באמר בעודו בריא כתבו ותנו ורק דמילי מילי קאמר דבאמר כתבו צריך להמתין עם הכתיבה עד שישתפה אבל אם עשה שליח על הנתינ' בעודו בריא ונשתטה יכול ליתן לאלתר וטעמו ונימוקו דדעתו דלא בעי שיהי' המשלח שפוי בעת גמר מעשה השליחו' וכל שעשיית השליחו' הי' בהיותו בריא יכול השליח לעשו' גם בעת שטותו של המשלח אחר שנמסר לו הכח מאתו בעודו בריא ולכך ס"ל דאף שאח"כ קודם הנתינה נשתטה יכול ליתנו לה לאלתר ובאמר כתבו ותנו ונשתטה קודם הכתיבה באמת יכול לכתוב וליתנו ג"כ מה"ט גופא ורק היכי שאמר כתבו לבד ולא עשה בהיותו בריא שליח על הנתינה א"י לכתוב עד שישתפה לדעתו ז"ל ומשום דכיון דא"י ליתן הגט עתה חשוב הכתיב' שלא לשם גירושין וכנ"ל בהך דלכשאכנסנה אגרשנה והיינו דלא ס"ל לחלק כמש"ל ורק דכל שאינו יכול להנתן לה עתה יהי' מאיזה טעם שיהי' לא חשוב לשם גירושין לדעתו ז"ל ומפרש ג"כ פלוגתייהו דר"י ורשב"ל בכה"ג שלא אמר כתבו ותנו וכ"נ קצת דאמתניתין קאי דלא נאמר רק כתבו. ובזה יומתק לשון הש"ס דר"ל אמר כותבין ונותנין לאלתר ומילי מילי קתני וכנ"ל דבכתבו ותנו יכולים לכתוב וליתן לאלתר אלא שגם הכתיב' יכולה להיות לאלתר לר"ל דס"ל דלא חשוב שלא לשם גירושין לדידי' דכיון דסמי' בידן דמי לישן דיכולין לכתוב וחשוב לשם גירושין ור"י אמר אין כותבין היינו דמודה דהנתינ' תוכל להיות בעת שטותו ורק הכתיב' היכי שלא עשה עוד שליח לנתינה א"י להיות עד שישתפה דכיון דמחוסר מעשה ס"ל דדמי לשוטה דל"ח לשם גירושין וכנ"ל ודו"ק כי זה נכון בביאור דבריו ז"ל

ועדיין נשאר לבאר וליישב לדעתו ז"ל מה שהקשיתי למעלה ראש דמהך דמת שליח ראשון לר"א דבטלה שליחותייהו דכולהו מוכח דגם בשעת גמר המעש' בעינן שיהי' המשלח מצי עביד ואמינא לדעתו ז"ל דס"ל דענין השליחות הוא נמסר עם עשייתו לשליח ואך שנגמר אח"כ בעת המעשה ודמי לאומר משוך פרה זו ולא תקנה לך רק לאחר שלשים יום דקיי"ל דאף דלא בעי שתהי' עומדת בחצירו מ"מ בעינן שתהי' עומדת במקום הראוי לקנין ואי עמדה במישלם השלשים יום ברשות הרבים לא קנה ועיין בקדמונים ז"ל שבארו דכיון שמשכה מקודם לא בעי רק שיהי' בעת מר חלות הקנין ברשותו והיינו בסמטא וכדומה במקום שיש לו רשות להניח שם כליו אבל מ"מ ל"מ ברה"ר שאין לו רשות כלל. ולפ"ז גם לענין קניית כח השליחות בעינן שיהי' לו רשות עכ"פ בעת גמר חלות הקנין דהיינו בשעת המעשה והנה לר"א דשליח השני שליחו של שליח הראשון הוא ע"כ דאף דקניית הכח להראשון לא נגמר רק עם המעשה מ"מ מהני דעם עשיית המעשה ע"י השליח השני נגמר חלות הקנין להראשון וע"י לשליחו. ומעתה היכי שמת השליח הראשון שפיר בטלה שליחות השני ולאו מטעם דאיהו לא מצי עביד ורק דכיון שמת פקע ולא שייך אצלו רשות ואינו יכול להגמר עוד חלות הקנין להשליח הראשון דלזה בעינן שיהי' ברשותו עכ"פ דמה"ט לא מהני בהך דמשוך ולא תקנה אלא לאחר למ"ד בעומדת ברה"ר וכנ"ל. וכיון שלא נגמר חלות הקנין להראשון ליתנהו לכולהו והבן זה: **(מלחמות אריה לפי מה שהעלה מו"ח ז"ל דר"א דסבר אם מת ראשון בטלו כולם היינו טעמא משום דהשליחות של הראשון לא נגמר רק עם המעשה מסתברא לי דלפ"ז לאו דוקא אם מת ראשון בטלו כולם אלא אפילו אם נשתטה ג"כ אין בכח כולם לגמור המעש' בשעת שטותו של הראשון דהא בשעה זו לא הוי בר דעת שיגמור קבלת השליחות וז"ב לדעתי ולפ"ז נראה לי ליישב מה שהערותי דלפמ"ש הקדמונים דבגט שכ"מ צריך לדקדק שיהא המגרש בדעתו בשעת כתיבה ונתינה איך יפרנסו הא דתנן בגיטין כ"ח ע"א המביא גט והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים ולמה לא חיישינן שמח נתקלקל דעתו כיון שהניחו חולה אך י"ל דדוקא כשהבעל בעצמו נותן הגט חיישינן אבל כשהשליח מביא את הגט אין לעכב מחמת חשש זה נתינת הגט דזה חשוב לא אפשר וכמו דאמרינן התם בגמרא גט לא אפשר ע"ש. אבל אי קשה הא קשה לי דאדרבה לשיטת הרמב"ם ז"ל דהא דאין כותבין ונותנין בשעת שטותו לא הוי אלא מדרבנן למה צריך הש"ס התה לומר וצריכא דאי אשמועינן גט ותרומה הוי אמינא בחטאת מספיקא לא ליעל חולין בעזרה תיפוק לי' דבהני תרתי ליכא חשש רק שמא מת אבל אי הוא חי אע"פ שנתקלקל דעתו

)** ואחרי הדברים האלה והחזיון הזה צ"ל דגדולי הדורות שתקנו בנשתטית למסור גט ליד שליח הולכה שתחלת ועיקר התקנה היה רק בשביל נשתטית שיכולה