ברכת רצ"ה שמ

הך דגמר ומקני באונסא דנפשיה מכירה ומתנה שווים המה א"כ גם במכר באונס דנפשיה לפ"ז מהני מודעא לבטל וא"כ אמאי כללא כיילי נהרדעי דבמודעא דמכירה בעינן שיכירו באונסו הרי בלא"ה הא מסתמא איכא בזביני אונס דנפשיה וכדאמרינן בש"ס הכא כל דמזבין כו' וכיון שמסר מודעא בטל המכר לדעתם ז"ל. ולא אשכחנא איפוא פתרא להעמיד דבריהם ז"ל אלו. זולתי אם נאמר כדעת הסוברים דהמודעא עצמה הוי ביטול ודלא כמסקנת הרמב"ן ז"ל בב"ב שהבאתי דל"ה רק ג"ד ולאו מלתא היא וכדעת הפוסקים ז"ל דלאחר שנגמר הגט שנכתב ונחתם ל"מ ביטול וא"כ אי לאו האונס דנפשיה שפיר הוי גיטא דלמאי ניחוש אי לביטול השליחות של הסופר והעדים אף א"נ דיכול לבטל שליחותם שלא בפניהם או לביטול הגט בשעת הכתיבה הא כשחזר ואמר כתבו גט חזר ועשאן שלוחין. וגם דאחר שאמר כתבו גט חזר מהביטול דלפי דבריו הראשונים אינו גט ורק חספא בעלמא ואתי דיבור וכו' ולביטול הגט אחר שנגמר אין לחוש דא"י לבטלו כלל וכנ"ל בביאור דברי הרמב"ן ז"ל ורק דכיון דהוי אונס דנפשיה ל"ש זה וכמש"ל והבאתי ראיה מש"ס דנדרים דף כ"ג דכל שיש סיבה לדבריו האחרונים אמרינן שפיר דע"ד הראשונ' הוא עושה ובטיל א"כ הגט עמש"ל ותבין את אשר לפניך

ובגוף הדבר אי קנס שנאות ברצונו לקנוס עצמו כך וכך אם לא יגרש חשוב אונס לבטל הגט. הנה המעיין בב"י ז"ל סי' קל"ד יראה דהרשב"א ז"ל חולק וס"ל דחשוב גט מעושה בכה"ג וכשאני לעצמי לכאור' עלה על לבי לחלק דדוקא היכי שקיבל עליו והתחייב עצמו כך וכך אם לא יגרש י"ל דחשוב אונס אבל היכי שהתחייב עצמו בקנין כך וכך ואח"כ אמרו לו שאם יגרש יפטור ל"ח אונס שאין לוקחים ממנו ורק שלא יפטור. אולם באמת יש לגמגם בזה טובא דאם נאמר דבכה"ג שאינו רק שלא יפטור ל"ח אונס דהו"ל כאונסא דנפשיה גם באופן הראשון ל"ח אונס לבטל הגט כיון דמ"מ הוא התחייב עצמו מקודם ע"ת זה וכשמגרש ל"ח רק כפוטר עצמו ועכצ"ל לדעת הפוסקים ז"ל אלו דס"ל דדוקא היכי שלא יהי' אונס מאחרינא כלל כגון שנותנים לו מעות בעד הגירושין והוא דחוק וצריך לזוזי הו"ל אונס שאינו מבטל דכיון שאין שום אונס מאחר גם עתה גמר ומקני אבל בקנס כיון שמ"מ בשביל שלא יגרש יאנסוהו לשלם הו"ל אונס ולא גמר ומגרש ואין חילוק א"כ בין עשה הקנס סתם ובין עשה ע"ד חכמי ספרד וכנ"ל

ומעתה אמינא לחלק להיפוך והתבונן דהנה באמת א"נ דאם אין רצונו לגרש ועושה ומגרש מחמת הקנס ל"ה גט א"כ כשיבא לדין לא יתחייב בהקנס דהו"ל אנוס דמה לו לעשות דכיון שאינו רוצה א"י לגרש וא"א שליט ברוחו לכוף רצונו וא"כ כשמגרש מ"מ ע"כ שרוצה גם עתה בהגירושין. אולם כ"ז כשהתחייב א"ע קנס אם לא יגרש דבזה כשהוא אנוס פטור מהקנס דאונס רחמנא פטריה אבל כשהתחייב עצמו סתם ורק שאח"כ קנו מהאחר שאם יגרש יהי' מחול לו דבזה גם אם יהי' אנוס שלא יוכל לגרש יצטרך ע"כ ליתן הקנס דזה הוי אונס רחמנא חייבי' דל"א דאנו רוצים לחייב את זה שיהי' מחול לו ושפיר א"כ הו"ל אנוס ע"י הקנס דאם לא יגרש יצטרך ע"כ לשלם ודו"ק

ולפ"ז בנשבע לגרש ל"ה גט מעושה דאם באמת אין רצונו לגרש הו"ל אנוס ופטור משבועתו וכשגרש' א"כ ע"כ שרוצה בהגירושין וע"כ צ"ל כמ"ש הפוסקים ומכללן הריטב"א ז"ל דמ"ש הר"ר פרץ ז"ל דצריך שיתירו לו שבועתו רק לכתחלה אמר כן לא שיפסול הגט שיחשב עי"ז גט מעושה וראייתם ברורה מהך דקונם פירות שבעולם עלי אם איני מגרשך וגירשה בגיטין דף מ"ז. ולדינא האמת יורה דרכו דגם כשקיבל עליו קנס ממון אם לא יגרש או נשבע לגרש היכי שנתן אח"כ הגט אין לחוש כלל וכלל דכיון שקיבל מתחלה ע"ע הכל מרצונו הטוב וע"כ שהי' ברצונו לגרשה מהכ"ת לומר ולחוש שנשתנה דעתו ואינו מגרש רק מחמת אונס הקנס או השבועה. ולא אבין איך עלה על דעת קצת האחרונים ז"ל לחוש בכה"ג לגט מעושה דאף אם הי' חשש שנשתנה רצונו מאשר הי' בתחלה מ"מ כיון דעכ"פ רק חששא היא הרי הו"ל דברים שבלב דל"ה מוכח וידוע לכל וקיי"ל דדברים שבלב ל"ה דברים וא"כ אף לצד הספק הזה הוי גט מעושה וכאשר בררתי למעל' לענין מודעא ואונס עמש"ל וז"פ וברור. ומדברי הרשב"א ז"ל בתשובותיו אין ראיה שחולק בזה דבעובדא דידיה הי' המעשה שאח"כ נתחרט ומיאן בדבר והיו מתרין בי מצד הקנס עד שהלך לגזבר להתפשר ולא קבל. ובזה ודאי י"ל דהוי גט מעושה דהרי חזינן שנשתנה דעתו ורצונו אח"כ ואף א"כ שגירש אמרינן שרק מחמת יראת הקנס גירש והו"ל גט מעושה

ודברי הרשב"א ז"ל הנ"ל יען דאתי לידן אמינא לבארם כיד ד' הטובה עלי וז"ל בתשובתו הנ"ל נראה לי שגט זה מעושה ופסול כל שיודעין באונסו אעפ"י שלא מסר מודעא שאין מסירת מודעא אלא היכי דשקל זוזי דסתמא דמלתא אגב אונסא וזוזי גמר ומקני כו' ותלוה וגירש אינם גירושין דהא ליכא זוזי ואם נפשך לומר דתלוה וזבין הוא זה דכיון שקיבל ע"ע מדעתו קנס כו' ובנתינת הגט הרוויח ממון זה הוי כמקבל ממון דעלמא לא הוא שאין זה כמקבל ממון אלא כניצול מהפסד ממון וגרוע טובא מהפקעת שאר וכסות כו' עכ"ל. והנה לכאור' כפי הנרא' מדבריו ז"ל היכי שתלוהו ואנסוהו לגרש ונתנו לו ממון להדי' בעד הגירושין דמי לתלוה וזבין והוי גט. וזה נגד דעת כל הפוסקים הקדמונים ז"ל דכתבו להדיא דמתן דמים לא מעלה ולא מוריד בגט להוציא מכלל גט מעושה

אולם אחר ההתבוננות הר"ז נכון דל"ד דדוקא בתלוה וגירש שאנסוהו ממש ורק שנותנים לו מעות ל"מ ומשום דאין קצבה לשיווי אשה לבעלה וכל ממון הוי לי' א"כ פחות משויה דגם בזביני ל"ה זביני כשאינו נותן לו האנס כל דמי השיווי בשלימות וכמבואר. משא"כ בנדון דהרשב"א ז"ל שאין כאן אונס אחר רק שיהיה צריך לשלם הקנס אלף דינר שהתחייב עצמו וכיון שמחמת קנס זה הוא מגרש הנה הוא שם לה להגירושין באלף דינר וכיון שזה מרוויח ע"י הגירושין שפיר י"ל דהוי כתלוה וזבין בדמי שויו דהוי זביני והבן זה כי נכון הוא

אולם מ"ש רבינו לסתור זה שאין זה מקבל ממון רק ניצול מהפסד ממון לא יכולתי להלום דמה לי שמקבל ממון או שנפטר מחיובו. וגם דאם כה נאמר א"כ גם בזביני היכי שהי' מגיע לו להאנס מזה ממון ותלוה למכור לו בחובו נימא דל"ה זביני דפטור חיוב ל"ח זוזי וזה דבר חדש. ולא אשתמיט לשום אחד מהקדמונים ז"ל שיאמר לחלק כך. ולכאורה עלה על לבי לומר דבאמת היכי שנפטר מחיוב שנתחייב לזה גם לדעת הרשב"א ז"ל חשוב כזוזי ורק דסברתי היא דכיון דהוי אנוס בקיום התנאי דכיון דיהי' גט מעושה א"י לגרשה לא נתחייב א"כ מהדין לשלם הקנס ורק שזה הגזבר לא שמע לזה ורצה ממנו הקנס מ"מ ל"ח כזוזי שלא קיבל ממון וגם לא נפטר מחיוב המוטל עליו שבל"ז היה פטור ומה שניצול מאונסו של זה ל"ח רק ניצול מהפסד וזה ל"ח כזוזי. אמנם מלבד דעכצ"ל לפ"ז דס"ל דגם אם לא הי' אומר שאין רוצה בהגירושין ל"ה גט דחיישינן שמגרש מתוך אונס דאל"כ ורק דנימא דכשלא אמר אח"כ שאין דעתו רצויה לגרש היה הגט כשר דל"ח שנשתנה דעתו וגם אם היה כן הו"ל דברים שבלב וכנ"ל ורק דמשום שגילה ואמר אח"כ בפירוש שאין ברצונו לגרשה הוי לי' גט מעושה א"כ מהדין נתחייב בהקנס כיון שעשה טצדקי לבטל הגט דאם לא היה מגלה דעתו בפירוש היה הגט גט מעליא ושפיר א"כ דמי לתלוה וזבין דמה