ברכת רצ"ה שמא

שנפטר מחיוב שנתחייב לפ"ז הוי כזוזי מה שאינו נראה לי וכנ"ל

הנה מהא דמדמי לה להפקעת שאר וכסות נראה בעליל דס"ל דגם כשנפטר מחיוב גמור ל"ח כזוזי. וזהו דבר שלא שערום רבותינו הקדמונים ז"ל לחלק בהכי וכנ"ל. וגם ראייתו של הרשב"א ז"ל מהא דהפקעת שאר וכסות לא משוי גט לזביני אינו מובן דהתם משום דאין קצבה לשיווי אשה לבעלה קאתינן עלה ועוד זה גרע טובא ממתן דמים דזה מחיובי כל בעל לאשתו ואין אדם מגרש אשתו בשביל זה וכמבואר כ"ז בדברי הקדמונים ז"ל. ובזה אמינא ליישב ולהמתיק דברי הרמ"א בשם המהרי"ק ז"ל שהבאתי למעלה שכתב דקיבל על עצמו קנס ממון ל"ח אונס דיכול ליתן הקנס ולא לגרש והקשיתי דא"כ בכל אונס ממון נימא הכי עמש"ל ליישב דבריו לחומר הנושא. ולפי הנ"ל יש ליישב דבריו ברווחא דבאמת היכי שלא גילה דעתו אח"כ ורק שגירש סתם בל"ז אין לחוש לגט מעושה דמהכ"ת נחוש שנשתנה דעתו וגם לצד הספק הזה הא הו"ל דברים שבלב וכנ"ל ורק עיקר מה שיש לדון הוא רק כשגילה דעתו אח"כ שמחמת הקנס יהי' מוכרח לגרשה. אמנם בזה דעתו ז"ל דכיון שנפטר ע"י הגירושין מחיוב הממון שנתחייב עפ"י הדין כיון שהוא גרם מעצמו שלא יוכל ליתן הגט הו"ל כזביני דמה שנפטר מחיוב ממון הו"ל כזוזי ואמרינן דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני ודלא כחילוקו של הרשב"א ז"ל דיחידאה הוא בסברא זו וכנ"ל וע"ז כתב והוסיף דיכול ליתן הקנס והיינו דהיכי דהקנס הוא סך רב שקשה לסבול ל"א הכי ומשום דכיון שקשה לישא הפסד רב כזה ל"ש לומר שוב דמדלא נתן הקנס ולא גירש הוא שם לה להגירושין בממון זה ושפיר א"כ דמי למתן דמים דל"מ להשוות גט למכר דאין קצבה לשיווי אשה לבעלה והבן זה

ועפי"ז עלה על דעתי לומר בביאור דברי הר"פ ז"ל דבנשבע לגרש צריך שיתירו לו דחשש דשמא גילה דעתו שעושה מחמת השבוע' דחזינן שנשתנה דעתו. אולם לפ"ז צריך לומר דלאו דוקא נקט נשבע לגרש דמשמע גירושין המועילים ורק שנשבע ליתן לה גט דאינו עובר גם אם לא יועיל להתירה דאל"כ ל"מ לפ"מ שאנו נוהגין שאומר בשעת הגט שרוצה הוא ומבטל כל המודעות וכל הגורם פסול להגט דאין לחוש. ומשום דכיון דבלי ג"ד הי' הגט כשר וכנ"ל א"כ הוא בעצמו גרם שלא יועיל הגט ועובר על שבועתו וא"כ שפיר אמרינן דניחא ליה משום דמצוה לשמוע דברי חכמים אלא אף שלא אמר רוצה אני דל"מ כשהוא אנוס גם בכה"ג וכמבואר בש"ס דב"ב דף מ"ז שם וכאשר ביארתי בחידושי הטעם דבזה ג"כ אינו ברור ודאי דניחא לי' ורק דמשוי לי' שלא יחשב מוכח ובעינן א"כ שיאמר בפירוש רוצה אני שלא יוכלו דברים שבלב לבטל מה שאמר בפי' מ"מ י"ל דכיון דעבר על שבועתו אם בלבו אינו רוצה לא יתקן כלום במה שיגרשנה כיון שאינם מועילים ובודאי דניחם ורוצה בכל לב לגרשה דאל"כ למה נותן גט למגן והבן כי קצרתי

אחרי ביאור כל הדברים האלה נחזור לנדון השאלה שלפנינו הנה אף שבררתי דהיכי שקבל ע"ע קנס ממון אם לא יגרש וגרשה ל"ח לגט מעושה ודלא כדעת קצת האחרונים ז"ל ומשום דל"ח שנשתנה דעתו וגם אי חששא היא מ"מ הו"ל דברים שבלב וכנ"ל מ"מ בנ"ד הא גילה דעתו שמחמת זה מגרש דחזינן א"כ שנשתנה רצונו

גם א"נ כמש"ל דמכל הקדמונים ז"ל נראה בעליל דגם כשנפטר מחיוב שהי' מגיע ממנו מהדין חשוב כזוזי והרשב"א ז"ל יחידאה היא בחילוק זה וכיון דבנ"ד חייב הקנס מן הדין שרק עי"ז שגילה דעתו א"י לגרש א"כ י"ל דהו"ל כתלוה וזבין דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני וכנ"ל מ"מ כבר כתבתי דזה לא שייך רק היכי שהקנס אינו סך רב שיכול לסבול אבל כשהוא ממון הרבה שקשה לו לסבול ל"ש זה ומשום דבכה"ג לא שייך לומר דהרי שם לה להגירושין בסך הקנס דאף אם שוה לו אשתו הרבה מה לו לעשות אחרי שא"י לסבול הפסד רב כזה ודמי א"כ למוכר בפחות משויה וכמובן. ובנ"ד הא התחייב בקנס שיתנו לה כל ממונו ואין לך הפסד שא"י לסבול יותר מזה שישאר גברא ערטילאי. ולא נשאר א"כ לצדד להקל רק א"נ דכיון שקיבל ע"ע מתחל' מרצונו ל"ח עתה רק כאונסא דנפשיה דאינו מבטל. וכאשר יראה מדעת קצת פוסקים. אולם הרי מדברי הרשב"א ז"ל מבואר להדיא דלא ס"ל הכי וגם מדברי רבים מהפוסקים ז"ל המדברים בזה יראה דלא ס"ל כן מדלא אתי עלה מטעם זה עיין עליהם ועמש"ל בטעם הדבר לדעתם מדוע חלוק זה מאונסא דנפשיה. ועיין מ"ש בראשונה בביאור דברי הרמ"א בשם המהרי"ק ז"ל

ומלבד כ"ז הנה הבאתי למעל' דעת הסוברים דכל מודעא ביטול היא להגט או להשליחות מהסופר והעדים ודלא כהרמב"ן ז"ל בב"ב דף מ"ם שם דלענין ביטול זה ל"ח רק ג"ד. ולדעתם א"כ בנ"ד שאמר כן שעושה מחמת הקנס ממון בשעת כתיב' אף אם לא היה אומר בפירוש דהגט בטל נפלנו ברבוותא וכמו שבררתי למעל' בפסקא הראשונ' באריכות הפוך בה וכו' וקשה א"כ להתיר גם מפאת זה והנראה לפענ"ד כתבתי. בענין העדאת העדים שלא נגנבה כראוי רק עדותו של האחד לא רציתי להטפל כי אם אמנם העד השני לא רצה להגיד עדותו על נכון עד שינתן לו הסך חמשה רו"כ אשר בקש כי הוא איש פשוט מאד ולא שמע לקולינו. עכ"ז מבין ריסי דבריו לקטנו כי הוא כמו העד הראשון גם בק"ק קאמיניץ התנצל עצמו כי ל"ה כוונתו לקבל שום שכר בעד עדותו ורק עבור הוצאות ושכר בטלה שלשה ימים אשר חשב ועלה בידו לסך הנ"ל. ואך שלא היה יכול לפר שיחתו היטב בפנינו וצעק על הבעל אשר ע"י הפסיד הוצאות וגם נתבטל ממלאכתו ונתפשרו ונתן לו שלשה רובל וכבר ידענו מקודם עדותו כפי אשר לקטנו מבין אמרותיו כי הוא כעדותו של האחר וכאמור. פה בריסק יום א' ו' כסלו תרל"ב לפ"ק לסדר ושמרני בדרך וגו' אשר אנכי הולך: סימן קסה יום ג' י"ד אב תרמ"ד פה כפר ספאס. שלום אשיב לכבוד הרב הה"ג חו"ב בחדרי תורה ענף עץ אבות שלם במעלות ומדות כ"ש מו"ה משה מייזילש ני' אבד"ק מאשציסק יע"א

[א] נתקשה כ"ת בדברי מרן זקני רשכ"י זצ"ל שכ' דהרמב"ם ז"ל הוציא דינו דפ"ד כהן מותר בגיורת אף דפסק דנתינה מדרבנן ונדחה א"כ ראיית רב ששת מהך דפ"ד ישראל מותר בנתינה וכמבואר בש"ס יבמות דף ע"ו דאיהו ז"ל מפרש האבעיא ביבמות דף נ"ז כפירושו של המורה שהביא רש"י ז"ל שם בבת גר וגיורת אי אוכלת בתרומה מחמת בעלה כהן וקשה דאיך נשאה הכהן ומוכח דכהן פ"ד מותר בגיורת דהרי התם מיירי בבת גרים שאבי' גר ואמה גיורת אבל בגיורת עצמה שהיא זונה אין הוכחה דכהן פ"ד מותר בה וכמו דמחלקי' בין בת גרים לגיורת לענין תרומה כ"כ יש לחלק לענין היתר לכהן פ"ד שישאנה לגיורת עצמה מהא דמותר בבת גרים: ולדעתי אין הנדון דומה דדוקא לענין אכילת תרומ' יש לחלק בין בת גרים לגיורת עצמה דגיורת עצמה שהיא זונה אסורה באכילת תרומה מצד עצמותה ועיין בתוס' שם שכתבו דא"נ דבת גר זכר כבת חלל זכר היינו כחללה