ברכת רצ"ה שלח

וכאשר אל ההורים אשא עיני רבותינו ומאורינו ז"ל מה המה ז"ל אומרים בזה. הנה בראשית ההשקפה עלה על לבי לכאור' דמדברי הרמב"ן ז"ל שהבאתי למעלה ראש יראה דלא ס"ל בזה כדעת סה"ת ז"ל דא"י לבטל שליחות הסופר והעדים שלא בפניהם מדהוצרך לומר דאם נאמר דביטל שליחות הסופר והעדים הרי חזר ועשאן שלוחים. דלדעת סה"ת ז"ל בלא"ה ל"מ דא"י לבטל שליחותם אלא בפניהם. אולם כאשר עיינתי בדבריו ז"ל ראיתי שכתב אח"כ ע"ז וז"ל וכ"ש דגבי כתיבה דגט לא בעינן שליחות ממש כדמוכח כו' וא"נ דלא ס"ל כדעת סה"ת ז"ל אין לדבריו ז"ל אלו הבנה דמה בכך דל"ב שליחות ממש מ"מ הא בעינן ציוויו משום לשמה. אלא ודאי דדעתו כדעת סה"ת ז"ל דכיון דל"ב שליחות רק משום לשמה ל"מ שיבטלם שלא בפניהם דמ"מ כיון שהם לא ידעי כותבין שפיר לשמה וכנ"ל. וזה שכתב מתחל' דאף אם תאמר דבעינן שליחות ממש מ"מ הרי חזר ועשאן שלוחים וכ"ש דל"ש ביטול שליחותם לפי האמת דל"ב שליחות ממש ורק משום לשמה דל"מ הביטול לשליחותם אלא בפניהם וכנ"ל לסה"ת ז"ל [ובאמת דגם לפי הנ"ל אכתי אנו צריכין להך טעמא דאתי דיבור כו' דאל"כ הי' מועיל הביטול לגט עצמו שיתבטל בשעת הכתיבה דמהני גם לדעתו ז"ל וכמו שבררתי למעלה ורק דוהך דוכ"ש דנ"ב שליחות ממש על ביטול השליחות מוסב וכמובן] והודות לאל מצאתי לו לסה"ת ז"ל חבר בזה רבינו הרמב"ן ז"ל. אולם עכ"ז אחרי דעיקר הטעם דל"מ ביטול שליחותם של הסופר והעדים שלא בפניהם הוא רק משום דל"ב שליחות בכתיבה וכנ"ל הנה עדיין עומד לנגדינו דעת הר"י ז"ל בתוס' דף כ"ג שם דבעינן שליחות ממש ועיין בפוסקים האחרונים ז"ל שכמעט כולם החליטו דגם דעת הרמב"ם ז"ל היא דל"ב שליחות בכתיבה וכדעת התוס' ורוב הקדמונים ז"ל וגם הרמ"ה ז"ל בשיטתייהו קאי עיין בדבריהם ז"ל שהאריכו בזה ולפ"ז א"כ הר"י ז"ל יחיד הוא בזה. והיה מקום א"כ להקל במקום עיגון ודחק גדול מפאת זה אולם מצד ביטול הגט עצמו דמהני בזה לדעת כמעט כל הקדמונים ז"ל כיון שהי' קודם שנגמר יש לדון להחמיר בנ"ד דאף שבררתי לדעת סה"ת ז"ל דלביטול זה של הגט עצמו מהני ביטול מודעי וביטול ובנ"ד הרי ביטל קודם הנתינה כל המודעות וכל דיבור שגורם ביטול ופסול להגט מ"מ לא מצאתי לו חבר בסברא זו ועיין ברמב"ם ז"ל פ"ו מהלכות גירושין שכתב אחר שכתב דמי שאמר לשנים גט שאני כותב לאשתי בטל הוא הר"ז בטל וזה"ל א"כ מהו תקנת דבר זה שיאמרו לו העדים אמור בפנינו שכל הדברים שמסרת כו' הרי הם בטלים ואח"כ כו' ולא יניחוהו לילך עד שיגיע הגט לידה. מדבריו אלו ז"ל נראה בעליל דלא ס"ל בזה כסברת הסה"ת ז"ל דאל"כ היה טוב יותר שיעשו ביטול המודעות והביטול קודם הנתינה וכנ"ל לסה"ת ז"ל. ואחרי שהרמב"ם ז"ל חולק להדיא בזה על סה"ת ז"ל ובשאר הקדמונים ז"ל לא נמצא דבר מזה מי ירום ראש להקל ולסמוך על זה ביחוד שגם מצד הסברא יש לדון בגוף סברא זו דמהני ביטול להביטול מהגט גם אחר שחלה ביטולו דכיון דכבר חל הביטול ונעשה כחרס י"ל דזה חשוב כמעשה שכבר נגמר ביטולו ולא אתי דיבור הביטול מודעי והביטולים ומבטל מעשה וקשה להקל איפוא מפאת זה וביחוד בהצטרף עוד דעת הר"י ז"ל דבעינן שליחות ממש בכתיבה דלדעתו אף אם כה נאמר דמהני הביטול לביטול הגט עצמו יש לחוש מצד ביטול השליחות דלזה ל"מ הביטול שאח"כ כיון שנכתב ונחתם בפסול וכנ"ל. ויש לי עוד בכ"ז הרהורי דברים הרבה אולם ליראת האריכות בשגם לא הובאו עוד אצלי בכור ומצרף הבחינה אשים מחסום לעטי ופה תהיה שביתת קולמסי בזה. עתה נפן לדבר ע"ד אונס מההשלשה שהיה מוכרח משום זה לגרשה שאם ל"ה נותן גט היו נותנים לה כל המעות הנדה שלו ושלה והנה בקיבל עליו קנם ממון אם לא יגרש דעת רבים מהפוסקים ז"ל דל"ח אונס לבטל הגט והמעיין בדבריהם יראה דשני טעמים נאמרו בזה הא' דבשעה שקיבל ע"ע הקנס לא הי' אונס. והב' כתב הרמ"א בשם המהרי"ק ז"ל דל"ח אונס דהרי יכול לשלם הקנס ושלא לגרש ויש נ"מ בין שני הטעמים אלו היכי שנשבע לגרש דלטעם הא' אין לבטל הגט משום זה דבשעה שנשבע הי' בלי אונס והכרח ולהטעם השני אמנם שפיר חשוב אנוס דאין לו בית מנוס עתה שלא לגרש. עוד נראה דנ"מ היכי שמסר המודעא ורק שביטל מודעי בשעת הגירושין דהיכי דהוא אנוס ל"מ. ומעתה בכה"ג שקבל ע"ע קנסות יראה דלטעם הא' שמתחלה הי' ברצון בזה בטיל גיטא דצריך להבין דמה בכך שתחלתו הי' ברצון מ"מ עתה הוא אנוס ומוכרח לגרש. וצ"ל דכיון דחזינן מ"מ שהיה ברצונו לגרשה דמי הכריחו לקבל ע"ע קנסות ל"ח שנשתנה דעתו ועושה עתה רק מהכרח הקנס וכמו דל"ח בשליח להולכה שביטל את השליח וכמבואר וא"כ כשמסר אח"כ מודעא דאדרבא חזינן שנשתנה דעתו ול"ה רוצה לגרש שפיר אמרינן דנשאר בדעתו האחרונה וביטול המודעות הי' רק מחמת אונס הקנס והו"ל אנוס בכל בהגירושין ובביטול המודעא ובטיל גיטא. אולם לטעם הב' דכיון דבידו ליתן הקנס ל"ח אונס כלל פשיטא דהוי גט

והנה כבר הבאתי למעלה דעת רוב המפורשים הקדמונים ז"ל דאף דבמודעא דגט ל"ב שיכירו באונסו מ"מ היכי שהגיד ופירש האונס ונתברר שהוא שקר ל"מ המודעא ומשום דעיקר הטעם דל"ב הכרת האונס הוא רק משום שנאמן באונסו משא"כ בנתברר לפנינו שאינו אונס. ולפ"ז היכי שמסר מודעא ואמר שהוא עושה רק מחמת אונס הקנס גם כשלא בטלה י"ל לכאורה ולפי הטעם הב' דהמהרי"ק ז"ל דהוי גט ומשום דכיון דזה ל"ח אונס ל"מ המודעא וכנ"ל

אולם אחר העיון עדיין יש לדון בזה דצריך להבין באמת טעמו של המהרי"ק ז"ל דהרי אנן קיי"ל דאונס ממון חשוב אונס ולא אמרינן דיכול הוא ליתן הדמים וצ"ל לדעת המהרי"ק ז"ל דהא דאמרינן דאונס ממון חשוב אונס הוא רק היכי שרוצים ליקח ממנו כשלא יגרש ממון שלא כדין אבל כשהוא התחייב עצמו ברצונו ליתן קנס כך וכך אם לא יגרש אין זה אונם ממון דאין זה רק אונסא דנפשיה שלא יקחו ממנו ממון באלמות ובחזקה ורק שלא יפטור ממה שהתחייב א"ע ברצונו ואונסא דנפשיה ל"ח אונס לבטל הגט ורק דדעתו ז"ל דמ"מ ז"א רק היכי שהקנס היא דבר שאפשר לקיימו אבל היכי שא"י לסבול כלל וכגון שנתחייב ראשו למלך ואמרו לו תן גט לאשתך ונשתדל להצילך חשוב אונס אף שאינו אנוס על הגט ורק שלא יפטור כן ע"כ צריך לפרש דבריו ז"ל. ומעתה כשמסר מודעא הנה נודע דעת רבים מהפוסקים ז"ל דאף דמודעא שלא מחמת אונס לאו מודעא היא מ"מ היכי שהוא אנוס באונסא דנפשיה מודעתו מודעא עיין בדבריהם ז"ל. וא"כ הכא כיון דהעיקר מטעם דל"ה רק אונסא דנפשיה קאתינן עלה ז"א רק כשלא מסר מודעא אבל במסר מודעא שפיר ל"ה גיטא וכנ"ל לדעת הפוסקים ז"ל אלו ודו"ק. ובגוף הדבר שהעלו הפוסקים ז"ל דמהני מודעא לבטל גם באונסא דנפשיה יש לי מקום עיון דהנה עיקר הדבר דאונסא דנפשיה ל"ח אונס אף דלכאורה גם באונסא דנפשיה אינו מקנה בלב שלם. מקורו בש"ס דב"ב דף מ"ז והכי איתא התם אמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זבינא מ"ט כל דמזבין איניש אי לאו דאנוס ל"ה מזבין ואפ"ה זביניה זביני ודלמא שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני דבאונסא דנפשיה גמר ומקני עיין בפי' רשב"ם ז"ל שם כו' אלא סברא