ברכת רצ"ה שלז

דאף שאומר אנוס אני בגט זה מ"מ ל"ח ביטול לגט דכיון שאינו אומר בפירוש שמבטלו ל"ח רק ג"ד דלאו מלתא היא ואי לאו שנאמן לומר אנוס אני היה הגט כשר וכמ"ש הרמב"ן ז"ל במסקנת דבריו בב"ב שם אבל מ"מ שפיר נאמן בדיבורו שהוא אנוס ולאו משום זה לבד שהיה יכול שלא ליתן לה גט ורק דאי לאו דהוא אנוס גמור כדבריו למה לי' למסור מודעא שהוא אנוס הרי יכול לבטל בפירוש בפני העדים כן אמרתי בחידושי. ועתה עלה על לבי להוסיף ולומר עוד דאף לפ"מ שהבאתי למעלה בשם הרמב"ן ז"ל דאם אמר גט שאכתוב לאשתי בטל הוא ל"מ דלגט עצמו א"י לבטל ואי ביטל שליחות הסופר והעדים כיון שאמר להם כתבו וחתמו גט לאשתי חזר ועשאן שלוחים דאתי דיבור כו' עמש"ל לבאר דבריו ז"ל בטוב טעם ודעת מ"מ א"ש הכא והתבונן דהנה בש"ס דנדרים דף כ"ג בהך דיעמוד בר"ה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל דאמרינן דאי זכור בשעת הנדר עקריה לתנאיה וקיים לי' לנדריה כתב הר"ן ז"ל דל"ד למאי דאמרינן לעיל לא שמע לי' ולא אתי בהדי' דאלמא דאין תנאו בטל שכשהוא נודר ע"ד הראשונה הוא עושה כו' דאיכא למימר שאעפ"י שהוא יודע שאין בנדרו ממש נודר לזרז חבירו. מדבריו אלו ז"ל למדנו דהיכי שיש סיבה שבשבילו עושה אח"כ אף אם אין בו ממש ל"א דביטל דבריו הראשונים. ומעתה אמינא כ"כ בהך שביטל שליחותם של הסופר והעדים מקודם דל"ש לומר דכיון שאמר להם כתובו אתי דיבור האחרון ומבטל הראשון רק כשעושה ואומר אח"כ מרצונו אבל היכי שהוא אנוס אף אונס דנפשי' שאינו מבטל הגט מ"מ כיון שיש טעם וסיבה שבשבילו אמר להם כתובו ל"א שביטל הביטול הראשון וכנ"ל בהך דנדר לזרז חבירו. ומעתה בהך דמודעא כיון דנאמן שהוא אנוס מ"מ דאל"כ למ"ל ליתן גט שפיר נאמן שהוא אנוס אונס גמור המבטל הגט ולא אונסא דנפשיה דאי בעי הי' יכול לבטל שליחותם מהגט ג"כ דכיון דע"כ הוא אנוס קצת לא שייך לומר דאתי דיבור האחרון ומבטל הביטול דכיון שיש סיבה לדבריו שפיר אמרי' דע"ד הראשונ' הוא עושה וכנ"ל ודו"ק

ועיין בפוסקים ז"ל דדעת קצת המפורשים הקדמונים ז"ל ומכללן הר"ן ז"ל דבמסירת מודעא על הגט ל"ב אונס כלל ולכך אף שנתברר בירור גמור דל"ה שום אונס בטלו הגירושין ומשום דהו"ל כאמר וביטל מקודם דבטיל גיטא. ולכאורה יקשה דהרי הר"ן ז"ל בעצמו ס"ל דל"מ ביטול לגוף הגט ולביטול שליחות הסופר והעדים הו"ל לומר דכיון שאמר להם כתובו אתי דיבור ומבטל דיבור וכנ"ל בשם הרמב"ן ז"ל. ולפי הנ"ל ניחא דיש לומר לדעתם ז"ל דדוקא בנדר שהוא דבר הנוגע לעצמו דבנדר לחבירו ל"מ תנאי כלל דע"ד חבירו הוא נודר אמרינן דכיון דזכור לתנאיה ונדר עקרי' לתנאיה דאל"כ למה נדר לבטלה משא"כ בגט אמרינן דבודאי יש לו איזה סיבה ליתן גט ולכך בטלו מקודם ול"ב שיאמר אונס כלל דמסתמא הוא לסיבה ידועה לו וכיון שכן ל"ש לומר דאתי דיבור כו' וכנ"ל באונסא דנפשיה וממילא אין נ"מ אם אמר להעדים שקר שהוא אנוס דמ"מ הוי ביטול ואתי דיבור כו' ל"ש בזה וכנ"ל. אולם הרמב"ן ס"ל דאנן מעצמינו לא תלינן שיש סיבה המכריח ורק כשהוא אומר כן מהימנן לי' וא"כ אי לאו מודעא דאונס אמרינן דאתי דיבור כו' ודוק. אולם א"נ כדעת סה"ת ז"ל דל"מ ביטול שליחות הסופר והעדים שלא בפניהם הקושיא במקומה עומדת דלמה לא יצטרך במודעא דגיטא שיכירו באונסו דשמא יש לו אונסא דנפשיה ומחמת זה נותן גט ואין לנו ראיה דקושטא קאמר במה שאומר שהוא אנוס גמור וגם מזה שיכול לבטל אין ראיה דא"י לבטל שלא בפניהם ובשלמא לדעת הסוברים דמהני ביטול לגופו של גט אף אחר שכבר נכתב ונחתם או גם א"נ דמ"מ מהני הביטול כל זמן שלא נגמר ניחא דיכול לבטל גוף הגט דזה ל"ב שיהיה בפני הסופר ועדי הגט דוקא וכנ"ל. אמנם אי נימא דל"מ ביטול לגופו של גט גם קודם שנגמר הדק"ל דאמאי יהי' נאמן שהוא אנוס דלמא ל"ל רק אונס דנפשיה שאינו מבטל הגט כיון דאין בידו לבטל דלגוף הגט ל"מ ביטול והשליחות א"י לבטל שלא בפניהם לדעת סה"ת ז"ל

ויש מקום אתי בראש לומר לפ"מ דאיתא בש"ס דנדרים דף ע"ה בהך דר"א דהאומר לאשתו כל נדרים שתדירי מכאן כו' הרי אלו מופרים מופר ואבעי' לן לר"א מיחל חיילין ובטלי או לא חלין כלל ומסקינן דלא חיילין כלל ובנדרי עצמו שביטל מקודם גם לפי הה"א לא חלין כלל עייש"ה. ומבואר א"כ דכל שמבטל דבר מקודם אין הענין אשר ביטל חל כלל. ומעתה יש לומר דגם א"נ דגם קודם שנגמר הגט א"י לבטל גוף הגט מ"מ זה אינו רק כשביטל אחר שנכתב זה המקצת דגם זה חשוב מעשה במקצת ולא אתי דיבור בלבד ומבטל מעשה אבל היכי שבטלו מקודם ל"ש למימר כן כיון שלא חלה כלל המעש' וכנ"ל, אולם יקשה לפ"ז כל דיני התנאים דאמרינן דתנאי שלא נעשה ככל משפטיו לא אלים לבטל המעש' דלא אתי דיבור התנאי ומבטל מעשה אף במקצת והיכי שמבטל המעש' לגמרי גם תנאי גמור בכל משפטיו אינו מועיל ואמאי כיון דאחד ממשפטי התנאים שיהי' תנאי קודם למעש' ולדעת כמעט כל הקדמונים מלבד הרמב"ם ז"ל ז"א ממשפטי התנאים כלל שיאמר התנאי קודם שיעשה המעש' בפועל דבזה פשיטא דל"מ התנאי ומשפט הזה הוא רק שיאמר גם בדיבור התנאי קודם א"כ אין חלות להמעש' כלל באופן זה ואיך שייך לפ"ז לומר לא אתי דיבור ומבטל מעשה הרי לא חל כלל. ואף אם נדחוק לומר דתנאי מלתא אחריתא דהמעש' חלה ורק שמתבטלת וגם בתנאי דאם נוכל לומר כן לפמ"ש דגם באם חלה המעש' במקצת עתה בקיום התנאי על לאח"ז מ"מ עדיין יקשה בתנאי דלשעבר דג"כ בעינן משפטי התנאים כמבואר בפוסקים ז"ל ועיין במל"מ פ"ו מהלכות אישות דהתם הביטול בא מקודם ואין התחל' לחלות המעש' דלא חלה כלל ול"ש לפ"ז א"כ לומר דלא אתי דיבור ומבטל מעשה ועכצ"ל דאף דאמרינן בביטול שמקודם דלא חל הדבר המתבטל כלל מ"מ לאו היינו שאין התחלה לחלותו ורק שהחלות והביטול באים כאחד ונ"מ בנדרים דאי אתפיס אחרינא בנדרי' שאמר ואני ל"ה תפיסותא והיכי א"כ דהוי מעשה שפיר אמרינן דלא אתי דיבור ומבטל מעשה וא"כ הדק"ל דא"נ דל"מ ביטול לגוף הגט גם קודם שנגמר דגם זה חשוב מעשה א"כ גם שביטל מקודם ל"מ ואמאי א"כ א"צ במודעא דגיטא שידעו באונסו ועכצ"ל דמטעם שיכול לבטל שליחות הסופר קאתינן עלה ומוכח לפ"ז שיכול לבטל שליחותם שלא בפניהם ודלא כדעת סה"ת ז"ל. אמנם לדעת הסוברים דאף באונסא דנפשיה אי מסר מודעא מהני לבטל אתי שפיר בלא"ה ואין מכאן ראי' אף לפ"ז נגד סה"ת ז"ל וכמובן ולהלן נדבר עוד בזה ברצות ד'

אחרי כל הדברים האלה והחזיון הזה נחזור לנדון שאלתינו: הנה לפי שבררתי דעתי ודברי סה"ת ז"ל אף שאמר באמצע הכתיב' לפני עדים גט זה בטל ומבוטל אין לחוש דאי מחשש ביטול שליחות הסופר והעדים אינו יכול לבטל רק בפניהם [ואף שקהיתי בזה לדעת הסוברים דל"ש ביטול כלל לגופו של גט אף קודם שנגמר וכנ"ל הנה הם בטלים במיעוטם נגד דעת גדולי המורים רוב בנין ורוב מנין] וגם משום ביטול הגט עצמו אין לחוש דכיון שביטל אח"כ המודעות וכל דבר שיוכל לגרום ביטול או פסול להגט ביטול זה מבטל הביטול הראשון מהגט וכנ"ל למסקנת סה"ת ז"ל וכאשר בררנו: