ברכת רצ"ה שלה

ומעתה אמינא לפרש דברי סה"ת ז"נ כך דמתחלה הקשה לדעת הסוברים דיכול לבטל הגט גופא דמה מועיל ביטול מודעי בשעת נתינה דלמא ביטל הגט ובזה נשאר בקושיא. ואח"כ כתב וצריך לפרש דלא יקשה דגם א"נ דא"י לבטל הגט גופא מ"מ הא יש לחוש דביטל מקודם שנכתב או נגמר דאז הא ביטל שליחות הסופר והעדים. וע"ז כתב דזה לא קשה דא"י לבטל שליחותם לפסול הגט שלא בפניהם משא"כ לענין ביטול גוף הגט אי מהני לא שייך זה. ואני מוסיף לבאר דלא דמי למה שכתבו התוס' לקמן בגיטין דף ס"ו בהך דמילי לא ממסרי לשליח דאף דלר"מ ס"ל דגם מצאו באשפה כשר מ"מ היכי שאמר שיאמרו לסופר לכתוב ל"מ משום דמילי לא ממסרי לשליח פסול דכיון שצוה לכתוב צריך לעשות צוויו שרצה בשליחות דוקא. ועיין בדבריהם ז"ל דשאני התם שעדיין עומד בדיבורו ובשליחותו ורק דאנן אמרינן דל"מ שליחות כזה משום דהו"ל מילי משא"כ הכא דביטל השליחות מעצמו ואין ראי' שרצונו עתה שלא יכתבו בלי שליחות. עוד אמינא דז"א רק לר"מ דס"ל מצאו באשפה כשר דל"ב כלל ציווי הבעל וא"כ מזה שצוה לכתוב יש ראי' דקפיד שלא יכתבו רק בשליחותו דאל"כ למה צוה לכתוב הרי גם במצאו באשפה כשר משא"כ הכא לדידן דע"כ הי' צריך לצוות לכתוב דאל"כ הו"ל שלא לשמה אין ראי' א"כ שהקפיד בשליחות. וגדולה מזו כתב בתשו' פ"י לענין עשו שליחותן דמחלקינן בין גט סתם לגט זה דבזמנינו שאומר כפי הסידור הגט אין ראי' דזה דוקא קאמר ואם שיש לגמגם בזה בכה"ג דהכא פשוט וברור לדעתי שאי"ל שרצה רק בשליחות דוקא כיון שמהדין הי' צריך לצוות לכתוב משום לשמה וכנ"ל. [ולפ"ז צ"ל לדעת סה"ת דא"נ דא"י לבטל גוף הגט אין לחלק בין בטלו אחר שנגמר ובין קודם שנגמר דאל"כ גם לפ"ז יקשה דלמא ביטל הגט גופא קודם שנגמר]

ומעתה בנדון שלפנינו שאמר באמצע הכתיבה לפני עדים גט זה בטל ומבוטל הוא הנה א"נ דל"מ ביטול לגט גופא אף בשלא נגמר ואין לדון א"כ רק מטעם ביטול השליחות של הסופר והעדים ל"מ ביטולו לפי הנ"ל כיון שלא אמר וביטל לפניהם. אולם א"נ דמהני ביטול לגופו של גט יש לדון ולחלק דאם נאמר דבאמת אם נגמר הגט אינו מועיל הביטול וכגירסא דגיטא גופא מי בטל ורק דקודם שנגמר ל"ח מעשה ואתי דיבור ומבטלו פשיטא דבנ"ד בטיל גיטא דלבעלי גירסא זו ס"ל דגט זה בטל הוא משמעותו ביטול גוף הגט ולא ביטול השליחות דמה"ט נאדו מגירסתו של הרמב"ם ודעימי' ז"ל עיין בחידושי הרשב"א ז"ל גיטין שם שכתב על הרמב"ם ז"ל וזה"ל ואינו נראה כו' דשמעתין כולה בביטולו של גט עצמו מיירי בטל הוא כו' והאי ודאי גופו של גט הוא מבטל עיי"ש [וצריך לומר לדעתם ז"ל דלאו דס"ל דגט זה בטל וכדומה אין במשמעותו ביטול השליחות כלל ורק ביטול גופו של גט דא"כ יקשה לדעתם ז"ל דלמה נתבטלו הגירושין כלל דגט גופא א"י לבטל והשליחות לא ביטל כלל וכלל ואין לומר דכיון דחזינן דרצונו הי' בביטול וכיון דהביטול לגוף הגט אינו מועיל אמרינן דמ"מ בטל השליחות דזה אינו רק אומדנא וג"ד והרי אנן קי"ל דג"ד בגיטא לאו מלתא היא עד שיבטל בפירוש ורק דס"ל דגט זה בטל עיקר משמעותו ביטול גופו של גט ורק ע"צ הרחוק יש לפרשו על ביטול השליחות וא"כ אם היה מועיל ביטול לגופו של גט וכדעת הרמב"ם ז"ל הי' לנו למיזל בתר עיקר משמעות הביטול דהיינו הגט עצמו ול"ה יכול לחזור ולגרש בו ורק דכיון דאינו מועיל הביטול לגוף הגט שפיר אמרינן דמ"מ נתבטל השליחות מטעם האומדנא והג"ד דכיון שאין הג"ד סותר לגמרי מה שאמר בפיו דע"צ הדוחק יש מקום לפרש דבריו על ביטול השליחות שפיר מועיל הג"ד ועיין בש"ס דשבועות דף נ"ו גמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם עש"ה ובפוסקים ז"ל ודו"ק] וא"כ היכי דמועיל הביטול לגופו של גט כגון קודם שנגמר כתיבתו וכדעת הפוסקים ז"ל אלו אזלינן בתר דיבורו שאמר גט זה בטל דמשמעותו העיקרי הוא ביטול הגט וא"כ פשיטא בנ"ד דהגט בטל דלזה ל"ב שיהי' הביטול בפני הסופר ועידי הגט דוקא וכאמור דזה ל"ש רק בביטול שליחותם וכנ"ל. אולם לדעת הרמב"ם ודעימי' ז"ל דגם אחר שנגמר יכול לבטל גוף הגט ואפ"ה בגט זה בטל הוא חוזר ומגרש בו דאמרינן דלא בטלו רק לשלוחותיה דשליח יש לדון בנ"ד ולומר. דל"מ הביטול ומשום דכיון דעכצ"ל לדעתם ז"ל דמשמעות של גט זה בטל הוא רק ביטול השליחות דאל"כ אף א"נ דמשמע הכי ומשמע הכי יקשה דאמאי חוזר ומגרש בו דמ"מ מידי ספיקא לא יצא דשמא לביטול גוף הגט נתכוין וא"י לגרש בו לעולם וכיון שכן בנ"ד ל"מ הביטול דביטול שליחות הסופר והעדים ל"מ שלא בפניהם וכנ"ל לדעת סה"ת ז"ל. אולם אחר העיון ז"א דבאמת גם לדעת הרמב"ם ודעימיה ז"ל קשה לומר דס"ל דגט זה בטל אין משמעותו רק ביטול השליחות דאיך יפלגו מן הקצה אל הקצה וגם אין הדעת נותן לומר כן ורק דגם לדעתם ז"ל גט זה בטל שני הביטולים במשמע ורק דס"ל דיש הוכחה שלא הי' כוונת דבריו רק לבטל השליחות דמכה"ת יבטל הגט שלא יהיה יכול לחזור ולגרש בו יותר יש לומר שביטל רק שליחותי' דשליח ויהי' הברירה בידו לעשות אח"כ כחפצו ורצונו דכל דאיכא למימר הכי וא"ל הכי יש לנו לילך בתר הוכחה ודעת נוטה עיין ש"ס לעיל שם בהך דבטל הוא שני לשונות במשמע גבי גט אמרינן דליבטל משמע ובטל גיטא ודאי ואף להקל עייש"ה וזה ל"ש בנ"ד דגם בביטול שליחות הסופר והעדים בטיל גיטא לגמרי וליכא הוכחה דכוונתו לביטול שליחותם ולא לביטול הגט בעצמו. ואדרבה יש לומר יותר דלביטול גוף הגט נתכוין דלהשליחות ל"מ הביטול לפ"ז דצריך לבטל בפניהם ולפ"ז אף א"נ דלדעת הרמב"ם ודעמי' ז"ל גט זה בטל משמעתו העיקרי היא ביטול השליחות מ"מ כיון דפשיטא דיש לפרשו מ"מ על ביטול הגט שפיר י"ל דכיון דחזינן דרצונו לבטל אי ל"מ מתורת ביטול השליחות מהני מתורת ביטול הגט מתורת אומדנא וג"ד דכיון שאינו סותר לגמרי מה שאמר בפירוש בפיו ג"ד מלתא היא וכמש"ל במאמר המוסגר לדעת החולקים הרשב"א ודעימי' ז"ל וז"ב ודו"ק בכ"ז: עוד עלה על דעתי לפרש דברי סה"ת ז"ל וטעמו ע"ד אחר דהנה הרמב"ן ז"ל בחידושיו לב"ב הקשה דלמ"ל מודעא דאונס כלל הא קיי"ל דאם קודם שהגיע לידה אמר גט זה בטל הוא הר"ז בטל. ותירץ וז"ל שהאומר גט שאני כותב בטל הוא למה יבטל אם נאמר ביטל שליחות של הסופר והעדים והרי כשחזר ואמר להם כתובו חזר ועשאן שלוחין דקיי"ל דאתי דיבור ומבטל דיבור כו' ואם נאמר בטל הגט עצמו שיהא כחרס והלא לאחר הכתיב' נמי א"י לבטל הגט עצמו כו' עכצ"ל בקיצור. והנה דבריו צריכין ביאור דלכאור' גם א"נ דיכול לבטל הגט עצמו מ"מ למה לא נימא ג"כ כמו גבי ביטול השליחות דכשחזר ואמר כתבו גט לאשתי אתי דיבור ומבטל דיבור. והנראה בכוונתו דל"א אתי דיבור האחרון ומבטל דיבור הראשון רק כשהאחרון הוא בפירוש להיפוך מהראשון וזה ל"ש רק בביטול שליחותם דכשאמר להם אח"כ כתבו ועשאם שלוחים זהו היפוך מהביטול שאמר מתחלה דבתחל' אמר שמבטלם מלהיות שלוחים ועתה אומר שיהיו שלוחים משא"כ בביטל הגט גופא אין הדיבור האחרון היפוך מהראשון שיכולים להיות שלוחים ורק שיתבטל הגט וזה חילוק יפה לדעתי: ובזה אמינא ליישב מה שנתקשיתי בראשית ההשקפה בדבריו ז"ל אלו דהרי איהו ז"ל בכבודו ובעצמו ס"ל דקודם שנגמר הגט ואף