ברכת רצ"ה של

שאסורים לנזיר עיי"ש ואי נימא דאי ההיתר נהפך לאיסור חענ"נ מה"ת הדק"ל גם לדעת רבינו אפרים ז"ל דהיאך הגעילו כלי גדולה בלועה מיין דבנזיר היתר מצטרף לאיסור והמים נעשו א"כ נבילה וחוזר ונאסר וע"כ דאין זה תלוי בזה: והנה באמת צריך להבין דמה חילוק יש לענין חענ"נ בין בב"ח לאיסור אחר שההיתר מצטרף לאיסור הרי עיקר הטעם דבב"ח חענ"נ הוא משום דבהצטרפות נעשה האיסור כלוקה על חצי זית בשר וחצי חלב. ואשר אחזה בזה והתבונן דמזה דלוקה בהצטרפות אין ראי' רק דבעוד שיש בו נ"ט חשוב כולו איסור אבל מ"מ י"ל דאחר שנתערב יותר ואין בו כדי נ"ט ההיתר חוזר להיתרו והאיסור לבד אינו בנ"ט וא"צ א"כ ששים רק לבטל טעם האיסור. ובב"ח מטעם אחר קאתינן עלה דחענ"נ דהנה כבר נודע מה שהקשה הרא"ש ז"ל דבב"ח איך מהני ביטול הרי הו"ל היתר בהיתר דלא בטיל ותירץ דכיון שאין בו כדי נ"ט מותר דדרך בישול אסרה תורה ואין דרך לבשל רק כדי שיתן טעם. ומעתה כל זה היכא שמתחלה לא הי' כדי נ"ט. אבל היכי שמתחלה הי' נ"ט אף שסחטו ונפחת טעם הנבלע אסור דמעט החלב אינו יכול באמת להתבטל דהו"ל היתר בהיתר ומשום שאינו דרך בישול אין לדון דמתחלה הי' בו בנ"ט והי' א"כ דרך בישול ולפ"ז שפיר צריך ששים נגד כל החתיכה דכל הטעם היוצא מהחתיכ' שקבלה טעם מהחלב שהי' א"כ דרך בישול גם עתה שנתערב ואין בו כדי נ"ט מהחלב עדיין באיסורו עומד דהחלב א"י להתבטל ומתחלה הי' דרך בישול ואוסר א"כ עד ששים משא"כ בשאר איסורים דאף היכי שההיתר מצטרף לאיסור דמ"מ כיון שאין בו עתה כדי נ"ט חוזר להיתרו וא"צ ששים רק נגד האיסור הנבלע וכנ"ל. ובזה אמינא לקיים דברי הט"ז ז"ל שכתב דהיכא דאחד מהם אסור כגון בשר בהמה טמאה בחלב טהור' או בשר טהור בחלב טמאה לא אמרינן חענ"נ כיון דלא שייך לומר דכל חד באפי' נפשי' שרי וכבר תמהו עליו דמ"מ לענין איסור בב"ח רק בהצטרפות נעשה האיסור ולפי הנ"ל ניחא דכיון דאחד מהם איסור והו"ל איסור בהיתר שפיר דמי לשאר איסורים דאף אי ההיתר מצטרף לאיסור לא אמרינן בשביל זה דחענ"נ די"ל דאחר שנתבטל הטעם חוזר ההיתר להיתרו וכנ"ל והבן זה ויש לי עוד בזה הרהורי דברים אולם יען לא צרפתים עוד בכור הבחינ' אשים מחסום לעטי

ג) נתקשה בדברי הטור או"ח סימן תמ"ב דפלוגתייהו דר"א ורבנן בכותח הבבלי היינו בדליכא טעם חמץ וגם ליכא בכא"פ דהרי הוא ז"ל ביו"ד סימן ק"ג בשיטת הרשב"א ז"ל קאי דבנטל"פ כיון שאין הטעם ועיקר הממש אף שראוי לגר בטל ברוב ובהך דכותח כיון דליכא טעם יתבטל ברוב ואף שיש כזבא"פ למה ילקה. ולדעתי לק"מ דבהחתיכות חמץ שבהכותח באמת יש טעם ורק שאינו נו"ט בהכותח וא"כ לא מיבעי' היכי שהשאר הוא לח שיכול לבררם דלא בטיל ורק אף היכי שיש ג"כ חתיכות קטנות משאר מינים שאינם חמץ והמה רוב נגד החתיכות חמץ אינו בטל דע"י טעימה יכול להכיר החמץ ולא דמי להך דהרשב"א ז"ל שנתערב הכל ונבלל יפה וטעם הכל שוה וזה ברור

ד) נתקשה במ"ש הב"י ז"ל בקונם פירות אלו דנראה מדברי הר"ן ז"ל דאסור בחילופיהן וגידוליהן מה"ת כחלופי וגידולי הקדש דמשנה שלימה שנינו בפ"ט דתרומות גידולי הקדש ומע"ש חולין. ולבאר הדבר צריך אני להאריך קצת ולפרש שיחתי. הנה הרשב"א ז"ל בחידושיו לנדרים דף מ"ז כתב דבקונם פירות אלו עלי אין חילופיהן איסורין רק למחליף עצמו משום דאף דהקדש תופס דמיו ז"א רק בהקדש דמים דאית לי' פדיון משא"כ בקונמות דאין לו פדיון וגדולי' אסורים אפי' בזרעו כלה בקונמות דעשאן כגדולי תרומ' עיין בדבריו ז"ל. והנה לכאור' יש לעורר דהנה לפ"מ דאיתא בירושלמי ז"ל הטעם דמכרם לאיסורי הנאה וקידש בדמיהן מקודשות משום שאין זה דמיהן שאין להם שיווי ומבואר דאל"ה הי' חלופי איסורי הנאה ואסורים ועיין בפוסקים ז"ל שהביאו דברי הירושלמי הנ"ל באין חולק. ואנכי בחידושי אמרתי לישב ע"פ דברי הירושלמי הנ"ל מ"ש הרמב"ם ז"ל בפי"ב מהל' בכורים ה"ד דאם מכר פטר חמור דמיו אסורים. ותמה הראב"ד ז"ל דכי מא"ה שתופסים דמים היא ולפ"ז ניחא דפטר חמור יש לו שיווי דמי בינו וביני שיכול לפדותו בשה בר דנקא וחשוב בשביל זה ממונו עיין ש"ס דבכורות דף י"א וכיון שיש לו שיווי הדמים אסורים שהר"ז דמיו וכנ"ל. ומעתה נהי דקונמות שאין לו פדיון אינו תופס דמי' מ"מ הגידולים שהמה ג"כ כחלופין שע"י האיסור באו למה לא יהי' אסורים מה"ת דל"ד לחילופי דמים שהחלופין ל"ח דמיהן משא"כ גידולים שע"כ המה דמיהם וחלופיהם וכ"ש דיקשה בהך דגידולי הקדש בדק הבית דמיהם אסורין מה"ת דהקדש ב"ה תופס דמיו וחלופין אסורים וה"ה הגידולים שבאו ע"י זרע ההקדש וזה דבר שראוי לעורר עליו

ולכאורה עלה על לבי לישב ע"פ דאיתא בע"ז דף ס"ב דב"ר ינאי יזפו פירות שביעית מעכו"ם ופרע להם בשמינית וא"ר יוחנן יאות הן עבדין כו' דכיון דל"ה בהאי שעתא בעיני' לאו חלופין נינהו. עיין פירש"י ותוס' שם. וא"כ הגידולין כיון שאין האיסור בעין אין עליהם דין חלופין. אמנם אחר ההתבוננות זה לא יספוק רק לישב מה שהקשיתי בהך דגידולי הקדש ב"ה דתופס דמיו וחלופי' אסורים. דגידולים דמי לחלופי'. ולפ"ז. א"ש דלא דמי רק לחלופין שלקחם אחר שכבר אינו בעולם אבל אנן לפי דברי הירושלמי קיימינן דכל איסורי הנאה אף שאין איסורן חייל על החלופין שאינם תופסין דמיהן הי' לנו לאסור משום שעם הנאת הדמים הוא נהנה מאיסור ההנאה. ורק דהטעם דמותר הוא משום שאין זה דמיו שהא"ה אין לו שיווי והגדולים א"כ דע"כ המה דמיהם הי' לנו לאסור באמת. ולזה אין לדון משום שהאיסור אינו בעולם דזה ל"ש רק לענין שאנו דנין שיתפשט האיסור על החלופין באיסורין שתפסו דמיהן ולזה שפיר אמרינן דכיון שהאיסור אינו עוד בעולם אין ממה שיתפשט ולחול ע"ז משא"כ כשאנו דנין לאסור מטעם דאף שאינו תופס דמי' מ"מ הוא נהנה מאה"נ דלזה אין שום נ"מ במה שאינו בעולם. וז"ב בסברא וא"כ הקל"ד דלמה לא יאסרו הגידולים מה"ת משום זה וכנ"ל: אשר ע"כ אמינא לדעת הרשב"א ודעמי' ז"ל דבשיטת רש"י ז"ל קאי שפי' בע"ז דף מ"ט דבנטע אגוז של ערלה אף שלא הרכיב אח"כ הפירות מותרים דהו"ל זוז"ג הזרע של איסור והקרקע של היתר עיי"ש וא"כ גם הכא הגידולים מותרים מדינא מטעם זוז"ג ולפ"ז אמינא דהסוברים בהך דקונמות דהגדולים אסורין מה"ת בשיטת התוס' אזלו דל"ח זוז"ג רק כששניהם מענין אחד אבל זרע והקרקע שהמה שני ענינים נפרדים ל"ח זוז"ג עיין בדבריהם ז"ל. וחלופיהן שכתבו שהוא מה"ת מטעם אחר קא אתי לה דס"ל דכיון דהקדש תופס דמי' קיל קונמות שהיא קדושת הגוף מקדושת בד"ה שתופס דמי'. וחילוקו של הרשב"א ז"ל דשאני קונמות שאין לו פדיון לא סבירא להו דהרי פירי שבועות אינם נתרים ע"י הפדיון ואפ"ה תופסים דמיהם שמה שנשארו באיסורן חומר הוא אצלם אבל מ"מ דמי להקדש שתופס הדמי' וה"ה א"כ בקונמות אין להקל בהם לענין הדמים. יותר מגבי הקדש דמים ורק משום דהוי קדושת הגוף חמירי ולא פקעו ע"י הפדיון ודו"ק כי זה נכון בביאור ענינים אלו

ועדיין נשאר לנו לבאר הא דהצריך הרשב"א ז"ל להמציא טעם חדש באיסור הגידולים בקונמות דעשאם