ברכת רצ"ה שכו

תלוהו וזבין דעיקר טעמו של הרשב"א ז"ל הוא כמ"ש דכיון דאין זה ברור שהדמים שקיבל הוא פחות משויו לא חשיב מוכח וידוע. ובנ"ד אמנם אמינא דחשיב ודאי פחות משויו דגם במכירה לא הוי זבוני ומשום דכיון דהעיקר דאינו יכול להוציא ממנה המעות שהרויחה הוא משום דדמי למציאה דבאינה ניזונית דעת הרמ"ה ודעמי' ז"ל דהוי לעצמה ואף שהרא"ש ז"ל חולק הו"ל פלוגתא דרבוותא שא"י להוציא מיד המוחזק וכמ"ש כ"ז במ"ל ז"ל אולם זה אינו רק לענין גוף המעות אבל מ"מ פשיטא דגם לדעת הרמ"ה ז"ל לא עדיף מנכסי מלוג שנפלו לה מעות בירושה דהפירות של הבעל ועיין בתוס' כתובות דף נ"ט שכתבו כן בפשיטות לענין העדפה ע"י הדחק לר"ע דס"ל דהוי להאשה עיין בדבריהם ובפוסקים ז"ל ומעתה בנ"ד שהאשה יש לה סך מרובה כאשר כתב כת"ה וכפי אשר הוגד לי כעשרים אלף אשר גם פירות קרקע יעלה בכל שנה לסך מסיום ובצירוף ט"ה מירושתה פשיטא דשוה יותר הרבה מהאלף כסף אשר נתנו לו והוי ח"כ ודאי פחות משויו דלכ"ע לא אמרי' דגמר ומקני וזה ברור לדעתי. מכל הלין טעמי אשר די בכל אחד בפ"ע לדעתי לבטל ולפסול הגט ומכ"ש בהצטרף כולם אין ספק אצלי דאינו גט כלל והרי הוא בטל ומבוטל והחיוב על חכמי הדור הקרובים להזהיר את האשה שלא תנשא ח"ו ע"י גט זה כי יהי' מעוות אשר לא יוכל לתקון ח"ו והנלפע"ד אחר העיון היטב כתבתי וה' הטוב יצילנו משגיאות ויעשה עמנו לטובה אות ידידו: סימן קכ שלישית על הנ"ל. ב"ה בריסק יום עש"ק י"ט אב תרל"ב לפ"ק. לכבוד ידיד ה' ויד"נ עוז הרב הה"ג חריף ובקי בחדרי תורה חכמתו פניו תאירה מפורסם לשם ולתפארת לעדתו עטרת כ"ש מוה' אברהם יענער ני'

ראשון תחלה העיר כ"ת על מ"ש ע"ד כ"ת שכתב דלאו כ"ע דינא גמירי ואולי לא ידע דמועיל תפיסה וגמר א"כ לגרשה וכיון דספיקא הוא עכ"פ הדר הו"ל דברים שבלב. ואנכי אמרתי דגם אם באמת לא ידע ומשום זה גמר ומגרש הו"ל גט בטעות דאולי הוי ידע שיוכל בין כך ובין כך להחזיק הדמים שקבל לא הי' גומר לגרשה. וע"ז כתב כת"ה עתה שלא ראיתי בדבריו מה שציין לעיין בדברי הגאון נה"מ ז"ל סי' ר"ה שכתב לענין פשרה דאף שהי' מסתפק אם יזכה בדינו ואח"כ נתברר בב"ד דהדין עמו לא חשיב פשרה בטעות דמכר או קנה הספק. האמת אגיד כי לאשר לא הי' דבריו לנגד עיני בשעה שכתבתי כי החזרתים מקודם לה' מ' מיכל פיצעלש ני' להשיבם לכת"ה כמבוקשו נשמט זה מזכרוני ולא העירותי ע"ז בתשובתי מאומה. אולם בגוף הדבר אמרתי באמת כדברי נה"מ ז"ל מסברא דנפשאי והבאתי עוד ראי' לזה מהך דמוציא אשתו משום איילונית גיטין דף מ"ו דכתבו התוס' דגם אם אמר משום איילונית אני מוציאך ל"ה קלקולא כשתנשא ותלד ורק לעז בעלמא ע"ש שכתבו דליכא למימר דהוי גילוי דעת דא"כ למה הוצרך לר"מ תנאי כפול. ובחי' בארתי דבריהם ז"ל דאף שידעינן שמגרשה בשביל איילונית מ"מ לא נדע דמשום ודאי איילונית מגרשה דיותר י"ל דמשום הספק מגרשה ואף אם הי' יודע שיוכל להיות שתתרפא ותלד אין ברצונו להמתין עוד ולבדוק עכ"פ מוכח דכל היכי שעושה דבר מחמת הספק אף שנתברר אח"כ אין זה מבטל המעשה דמעיקרא לזה נחית וה"ה א"כ בהך דפשרה וכנ"ל. אמנם לדעתי אין זה ענין לנ"ד דממ"נ אי נימא דלא עלה על דעתו כלל שיכול לתפוס ומחמת זה גמר וגירשה פשיטא דהוי גט בטעות ואם תאמר דהיה הדבר בספק אצלו בודאי דיש אומדנא דמוכח טובא דאחרי שכבר עלה זאת ע"ד דשמא יוכל לתפוס דגירשה רק על אופן זה שיתברר לו שא"י להחזיק הדמים כשלא יגרשנה משא"כ אם יתברר לו בהיפך שבידו לתפוס לא יהא גט משא"כ בהך דפשרה אם הי' הדין בספק אצלו לא שייך לומר האומדנ' דלא נתפשר רק על אופן שלא זכה בדינו ואי יזכה אין רצונו בהפשר דזה חשיב תלוי בדעת שניהם דל"א אומדנ' דעל אופן זה שיתחייב בדינו ל"ה שכנגדו נותן כלום עיין תוס' כתובות דף מ"ז ובפוסקים ז"ל מה דלא שייך בנ"ד שהגירושין תלוים בו והמעות שקיבל אינו בעד הספק רק עבור הגירושין והך דמוציא משום איילונית אף שתלוי בדעתו לבד שאני דא"ת אחרי שהי' מסופק כוונתו הי' שאם תתרפא ותלד לא יהא גט הרי ל"מ הגירושין כלום דאינה יכולה להנשא לאחר דשמא תלד דזה הספק עוקר בירורו אחר שתנשא ועדיין אגודה בו א"כ כמקדם ולמאי ולמה גירשה והבן זה

ב) כתב כת"ה על מ"ש על דברות הגאון קצה"ח ז"ל בהך דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו דלכך פסק הרא"ש ז"ל דבחזקת הנותן קאי דכיון דהוי ספיקא לא חשיב מוכח וידוע דהו"ל דברים שבלב דלא אבין מה שיאטי' דדברים שבלב מחמת דחשיב אומדנא שאינו מוכח לזה דזהו באמת מה דמבעי' לן אי גם בהקדש הוי אומדנא דמוכח טובא וידוע או דשאני הקדש דמ"ל דגמר והקדיש וכיון דע"ז גופא אנו דנין שפיר הו"ל כשאר איבעי' דלא איפשטא דספיקא הוי וז"פ וברור עכ"ל. וע"ז כ' כת"ה דלא פשיטא לי' זה דמ"מ כיון דאנחנו נשארים בספק איך דעתו של שכ"מ שהקדיש כל נכסיו ממילא לא מוכח הוא עכת"ד בקיצור: הנה מה דמבעי' לי' לכת"ה לדידי פשיטא לי באין ספק דזה חשוב כשאר ספק איבעי' דל"א דספיקא הוי. וכאשר מלתי אמורה בדברי הקודמין. ולהמתיק קצת יותר אמינא דהנה הך דבעינן שיהי' מוכח טובא וידוע לכל פשיטא וברור שאין הכוונ' בלי גבול שלא יקרה ההיפך בשום פנים בעולם אף אחת מני אלף דזה א"א כמעט בשום אומדנא בעולם וגם הלשון מוכח טובא אינו מורה כן דזה ידוע באין ספק כלל וכלל ולא יקרא מוכח טובא ורק דכל שההיפוך הוא מיעוטא דמיעוטא דלא שכיח כלל נקרא מוכח טובא וגם ידוע לכל שכל איש לא יחשוב הספק הרחוק הרבה כזה ויאמר שהוא כן האומדנא וכל שאינו בגדר הזה כגון שהיא ע"ד רוב ומיעוט אף דחשיב מוכח מ"מ לא מהני דאינו עכ"פ מוכח טובא וידוע לכל שהספק הזה אם כי הוא מיעוט יוחק יותר בלב האדם ואם שידונו מ"מ מחמת הרוב כי אדעתא דהכי לא נעשה. עדיין ישאר קצת ספק בלבם יותר מלגבי' אומדנא דמוכח טובא דאם שיעלה מ"מ על לבם ההיפוך לא יהי' מ"מ גם בגדר ספק אף אינו שקול. וזה א"כ איבעית הש"ס בהך דשכ"מ שהקדיש אם הוא בגדר זה אם אין. והספק הוא בעיא דלא איפשטא הלזו היא א"כ כשאר ספק דעלמא ויותר א"א לברר מילתא דתליא בסברא שהוא רק ציור הלב ותלוי בשיקול הדעת אשר אין כל הדיעות שוות. ואך יען שכ' כ"ת שעלי להביא ראי' אביא ראי' לזה להפיס דעתו ה' אשר עדן נבוך בזה. דאי לא נימא הכי יקשה לדעת הרשב"א ז"ל דע"כ לא ס"ל לחלק בין היכי שהספק והאפשרות הוא בכל אדם להיכי שהספק הוא בהאיש הזה שהספק הוא לפי מה שהוא אדם ולא בגוף האומדנא שהוא בכל אדם ורק דגם בכה"ג חשוב דברים שבלב וכאשר בררתי בדברי הקודמין דאיך יפרנס סוגיא דהמדיר שקדשה וכנסה סתם דאמרי' דהאי תנא ספוקי מספקא לי' וגבי איסורא לחומרא ובממונא לגבי כתובה לקולא דכיון דספיקא הא הו"ל דברים שבלב והיא אשתו ודאי. אלא ודאי כמ"ש דכל היכי שאנו מסופקים אם זה הוא בכלל האומדנא