ברכת רצ"ה שכה

לכל אבל לא שנוסיף לומר עוד דהוי אומדנא להיפך שבודאי גמר ומקני להאנס ואם כן שפיר יש חילוק בין לא מסר מודעא ובין מסר מודעא ובטלה מתוך האונס וכנ"ל ודוק

ומעתה לפי הנ"ל גם לדעת הסוברים דבזיבוני מהני גם ביטול המודעא מתוך האונס מ"מ זה אינו רק כשאמר מקודם רוצה אני לבטל המודעות שמסרתי אבל כשאנסוהו לבטל המודעא ובטל' בלי אמירת רוצה אני דאנו דנין תיכף להוציא מחזקה. דאף שעדיין לא הקנה המקח ול"ש לדון מחמת חזקת מרא קמא מ"מ הרי אנו מוציאין המודעא מחזקת' לומר שנתבטלה עתה ל"מ לכ"ע דזה דאגב אונסא וזוזי גמר ועושה ל"ח אומדנא כ"כ להוציא ע"י מחזקה גם לדעת הפוסקים אלו ז"ל וכאשר בררנו: שוב נתישבתי דא"צ לזה לכל האריכות הנ"ל ורק בקיצור דהרי חזינן בעליל בתלוהו וזבין דאף דאמרי' דאגב כו' גמר ומקני מ"מ לא דמי למכיר' דעלמא דדי באמירתו לך וקני לבד ומשום דזה אינו רק משום הוכחה דרצונו הוא להקנות לו דחזינן שאמר והקנה לו משא"כ כשהוא ע"י כפיה בטלה לה עכ"פ הוכחה זו ובעינן שיאמר בפירוש דיבור המורה על הרצון והמחשב' והיינו רוצה אני. וא"כ כמו כן לענין ביטול המודעא אין די במעש' הביטול לבד ורק דבעינן שיאמר בפי' שרוצ' הוא בכך וכנ"ל לענין המכירה עצמה וז"פ וברור ולפ"ז אמינא

בטח

(ג) דבנדון שאלתינו כיון דהביטול מהמודעא הי' רק כפי הסידור הנהוג שאינו אומר מקודם רוצה אני לבטל המודעות לכ"ע המודעא קיימת כשהי' הביטול מתוך אונס אף אי נימא דמתן דמים משוה גט לזבוני וכנ"ל. והא דבאמת לא תקנו שיאמר קודם הביטול רוצה אני היינו דודאי לא עבדינן תקנתא לרמאים ולאנסים. אף אם הי' משכחת פתרא שהי' מועיל הגט באונס וכגון שנתנו לו מעות לדעת הרשב"א ז"ל דדמי לזבוני ורק דעיקר ענין ביטול המודעות שתקנו הוא משום דבגט א"צ שיכירו באונסו דגילוי מילתא בעלמא הוא ומשום דודאי יש לו אונס דאל"כ למה הוצרך ליתן גט ולמסור עליו מודעה ואף אם תאמר דלא הוי רק אונסא דנפשי' מהני המודעא ועיין כ"ז ברשב"ם ובמפורשים ז"ל. ולזה שפיר מהני ביטול המודעות דאונסא דנפשי' באמת לא חשיב כלל אונס לבטל דודאי גמר ומקני או מגרש ורק כשמסר מודעא וגילה דעתו בפי' שאינו רוצה הגט או המתנה בטיל והרי בטלה להמודעא ואף שהי' הביטול ג"כ מתוך האונס הזה לא איכפת לן כיון דלא הוי רק אונס דנפשי' בלא מודעא דאמרינן דלא חשיב אונס כלל ובודאי גמר ובטל וזה ברור והבן זה והרב' יש לי עוד לדבר בזה. אולם כבר יעדתי לבל להרבות באמרים ולכן פה תהי' שביתת קולמסי בזה:

(ד) כבר כתבתי בתשובתי הקודמת דבנדון שלפנינו אחרי שהמעות שנתנה לו בעד הגירושין היא ממעותיה שאומרת שהרויחה בפועל כפיה וא"כ כיון דזה הוי פלוגתא דרבוותא אי זה שייך לבעל או לעצמה וכאשר ביאר כ"ז הגאון בעל מ"ל ז"ל פכ"א מהל' אישות ואף א"כ דאינו יכול להוציא מיד המוחזק מ"מ אי תפס לא מפקינן מיני' א"כ למה ולמאי יגמר לגרשה דגם אם לא יגמור ויגרשנה לא תוכל להוציא עוד מידו אח"כ ולכ"ע א"כ לא דמי לזבינא. וע"ז כ' כת"ה במכתבו השני שנשמט באגרתו הראשונה ושכח להודיעני כי קבלו קנין על נבררים והמה אמרו שאם יגרשנה תתן לו מלבד חפציו סך אלף כסף ומה יושיענו זה אחרי שהכל הי' מתוך האונס ואף דפשרה דינה כמכר מ"מ הרי לא פסקו ליתן לו מאומה אם לא יגרש ורק אם יגרש תתן לו כך וכך וא"כ הכל הוא לבוא עליו בעקיפין שיגרשנה וכיון שאם לא יגרשנה כפי הפסק מהבוררים לא יקח כל מאום אין זה פשרה שמחויב לקיים ושפיר יכול לתפוס ולהחזיק מה שקיבל בספיקא דרבוותא גם כשלא יגמור ויגרש ומה"ת יגמור א"כ לגרשה וכנ"ל וז"פ

ובגוף הך דפשרה כמכר שחילקו האחרונים ז"ל בין פשרה לפשרה והגאון מוה' עוזר ז"ל כ' דז"א רק לענין דבעינן שיכירו באונסו אבל לא לענין שאונס לא יבטל בלי מודעא. הארכתי בחידושי ויען כי אין זה נוגע לענין שלפנינו וכאמור קצרתי. ומ"ש כת"ה עוד ע"ז דלאו כ"ע דינא גמירי ולא ידע שיוכל לתפוס אם לא יגמור לגרשה ואף אי ספיקא הוא מ"מ הדר הו"ל דברים שבלב כיון שאינו מוכח וידוע לכל דאולי לא ידע דמועיל תפיסה וגמר א"כ לגרשה עכת"ד. אולם לדעתי גם אי יהיבנא לי' כדבריו מ"מ גם אם באמת לא ידע יוכל לומר דאילו הוי ידע שיוכל להחזיק מה שקיבל גם אם לא יגמור לגרשה לא הי' גומר ומגרש כלל והו"ל א"כ גט בטעות ואם כי זה ברור מצד הסברא אמינא להביא ראי' ברורה לזה מהא דקיי"ל דאם כפוהו ב"ד של ישראל שלא כדין הגט בטל ורק שפוסל לכהונה משום ריח הגט עיין גיטין דף פ"ח ובפוסקים ואמאי לא נימא דכיון דב"ד כפוהו מסתמא לא ידע שהוא שלא כדין וגמר לגרש משום מצוה לשמוע דברי חכמים ואף אם תאמר דספיקא הוא מ"מ כיון שאינו ידוע תו הו"ל דברים שבלב אלא ודאי כמ"ש דכיון דלא גמר לגרשה רק משום דסבר שהוא כדין לא הוי גט דהו"ל גט בטעות דאילו הוי ידע לא הוי גומר ומגרש וכנ"ל. ואני מוסיף לומר דאף אם נאמר כמש"ל לדעת רוב הפוסקים ז"ל החולקים על הרשב"א ז"ל דהיכי שאין הספק בעיקר האומדנ' רק בהאדם אין לחשבו בשביל זה דברים שבלב דודאי לא הוי דברים ולא הוי רק כשאר ספק דעלמא מ"מ ע"כ צריך לבוא בהך דשלא כדין בב"ד של ישראל להך סברא דאי גמר לגרש משום דחשב שהוא כדין הו"ל גט בטעות וכנ"ל. דבש"ס דגיטין שם מבואר דהא דפוסל שלא כדין בישראל לכהונה הוא רק מטעם גזירה אטו כדין ומהאי טעמא בעכו"ם רק כדין פוסל דמיחלף בכדין דישראל אבל בעכו"ם שלא כדין אינו פוסל דשלא כדין בכדין דישראל לא מיחלף ואטו שלא כדין בישראל אין ליגזור דהוא גופא גזירה הוא והו"ל גזירה לגזירה עיין בש"ס ובפרש"י ז"ל שם ואי נימא דאי לא הוי ידע וחשב שהוא כדין בישראל הוי גט דגמר וגירש אם כן נהי דאין לחשבו בשביל זה הספק דברים שבלב וכנ"ל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא עכ"פ ופסולה לכהונה מה"ת מספיקא אלא ודאי דגם אם טעה וגמר לגרשה הגט בטל דהו"ל גט בטעות וכנ"ל. [אמר המגיה עיין בל"מ פרק ב' מה' גרושין] וה"ה א"כ בנדון שלפנינו ודוק היטב בכל זה ולא נשאר איפוא רק מ"ש כת"ה עוד אחרי אשר הודיענו כי המעות השליש איש אחר ולא האשה דאם יבטל הגירושין ויבא לתפוס גם המעות המשליש יתבענו לד"ת וכמה קשה לדחוק כן ולומר שירא הי' שלא לגמור ולגרש ולערער על הגט אח"כ שלא יוכל לעכב המעות דשמא המעות הי' של האיש האחר ועוד לא החזירה לו האשה מה שהשליש עבורה וההפסד יהי' מגיע לאיש אשר השליש כי האשה לא תתרצה להשיב לו נגד הד"ת דעפ"י הדין הוא עשה כמצותה ומה הי' לו לעשות יותר או שנא' שיחוש שהאיש ההוא יטעון כן בשקר ויקבל בח' [או ישבע אחר שיש רגלים לדבר טובא] לשקר וכ"ז רחוק מאוד. ואחר כל אלה עדיין יש לומר דעכ"פ הוי ספק מגורשת דלדעת הסוברים שהמעות שייך לו להבעל לא קיבל מאומה דמשלו נתנו לו ואף דמ"מ לא הי' יכול להוציא ממנה לדידן דמספקא לן מ"מ לדעת הפוסקים אלו לא חשוב רק כניצל מהפסד ממון דכתב הרשב"א ז"ל דלא חשיב כמקבל מעות לחשבו כתלוהו וזבין וכאשר כבר כתבתי זאת בדברי הקודמין

(ה) יראה לי ברור דבנידן שאלתינו מצד אחר גם להרשב"א ז"ל לא חשיב ע"י המעות שקיבל