ברכת רצ"ה שכג

בשביל זה דברים שבלב דאם אין לו נכסים הוא מוכח וידוע וכנ"ל היכי שהספק הוא על האדם וזה עוד גר יותר דהוי ספק דעלמא לגמרי וכמובן למבין ועיין בש"ס דב"ב דף צ"ב בהך דהמוכר שור לחבירו ונמצא נגחן בגברא דזבין להכי ולהכי עייש"ה בסוגיא ותבין אשר לפניך. גם בהך דהקדיש כל נכסיו לא אבין מה שיאטי' דאומדנא שאינו מוכח וידוע דהו"ל תו דברים שבלב לזה דזה הוא באמת מה דמבעי' לן אי גם בהקדש הוי אומדנא דמוכח טובא וידוע כמו במתנה או דשאני הקדש דמ"ל גמר ומקני וכיון דע"ז גופא אנו דנין שפיר הו"ל כשאר איבעיא דלא איפשטא דספיקא הוי וזה פשוט וברור: וראיתי לכת"ה שכתב שבספרו צלותא דאברהם עמד והעיר על דברי הקצה"ח ז"ל הנ"ל ויען כי אין ספרו אתנו פה ולא אדע מדוע דן כנגדו לא אוכל לדין על דברי כת"ה וכתבתי רק הנראה לפע"ד: ואני מוסיף להפליא על הגאון קצה"ח ז"ל דהרי באמת רבו החולקים על הרא"ש ז"ל בזה וס"ל בהך דהקדיש דחוזר דהמע"ה ומפרשי דהך דחיישינן שמא יש לו נכסים במדה"י מיירי שיש הוכחה לזה מדבריו עיין במפורשים ז"ל ואילו הי' ספק השקול הוי בחזקת הנותן ועל המקבל להביא ראי' ולדעת הקצה"ח ז"ל דמדמי כ"ז לאומדנא שאינו מוכח וידוע הנה בזה לא נחלק אדם מעולם דכל שהאומדנ' לא הוי מוכח טובא וידוע לכל הו"ל דברים שבלב דלא הוי דברים כלל ומ"ט א"כ דהחולקים גדולי המורים ה"ה הרמב"ם והרמ"ה ועוד רבים מהקדמונים ז"ל אלא ודאי דהעיקר דגם הכא בהך דשמא יש לו נכסים וגם בהך דהקדיש אין לדון כלל ולומר דהוי דברים שבלב. בהך דהקדיש משום דזה עיקר האבעיא אי חשוב מוכח וידוע ובהך דשמא יש לו נכסים משום שאין הספק בגוף ועיקר האומדנא וכנ"ל ואך עיקר טעמא דהרא"ש ז"ל הוא דכיון שמעשה המתנה או ההקדש נעשה בפנינו ודאי והביטול ע"י האומדנ' שיוכל לחזור כשיעמוד ספק אין הספק מוציא מידי ודאי המעשה וכדינא דספק אם הי' תנאי אם אין דקיי"ל דהמכירה קיימת ועל המוכר לברר שהי' תנאי עיין במ"ל פט"ו מהל' טוען ונטען הי"א שהאריך הרבה בזה ובירר כל הדברים כשמלה עייש"ה

אולם החולקים ז"ל ס"ל דל"ד הך דמתנת שכ"מ להך דספק תנאי דמתנת שכ"מ אינו קונה רק לאחר מיתה וכדאמרי' בפ' יש נוחלין דף קל"ז באומר נכסי לך ואחריך לפלוני דאף דאם מכרו ראשון מה שעשה עשוי מ"מ בנתן במתנת שכ"מ לא מהני דאינו קונה רק לאחר מיתה וכבר קדמו אחריך וכשאנו מסופקים אם יש בו דין מתנת שכ"מ או דגמר והקנה הספק הוא אם כן בגוף המתנה אם היא עתה או רק לאחר מיתה ושפיר יש לאוקמא בחזקת מרא קמא משא"כ בתנאי דמילתא אחריתא הוא מעשה המכירה ודאי נעשה מעכשיו ורק שאתה בא לבטלה ע"י ביטול התנאי כשהוא ספק אין אתה יכול מספיקא לבטל המעשה אשר כבר נעשית בודאי ולפמ"ש המהרי"ט ז"ל דמתנת שכ"מ אף דלא קנה רק לאחר מיתה מ"מ ליפוי כחה עשאוה כמהיום ולאחר מיתה והיינו דשעבודא חל מהיום וזכות לאח"מ ומיישב בזה הא דאמרי' בספ"ק דגיטין דאם איתא למקבל בשעת מתן מעות זכה יורשיו אף שמת בחיי הנותן ומ"מ בהך דאחריך לא מהני דקדמו אחריך בזכי' וגם בשעבוד שעבודו קודם שבא עוד מכח הראשון עיין בתשובותיו הנכבדים חלק חו"מ סי' ע"ד יומתק יותר סברת הרא"ש ז"ל ועיין ברא"ש ז"ל ספ"ק דגיטין שם דעכצ"ל לדעתי דס"ל כסברת המהרי"ט ז"ל ועיין בקדמונים ז"ל שם והבן

ועלה על לבי להוסיף עוד דאף אם נחליט כדעת וסברת המהרי"ט ז"ל דמתנת שכ"מ חל במקצת היינו שעבודא מהיום מ"מ יש מקום לומר כדעת החולקים ז"ל דבספיקא בחזקת הנותן קאי ומשום דעיקר הא דמתנת שכ"מ די בדיבור וא"צ קנין הוא רק מתקנת חכז"ל שלא תטרוף דעתו כשיחשוב כי לא יתנו שמע לדבריו וא"כ אף דלענין השעבוד דחל מהיום החזרה כשיעמוד מחוליו הוי כעין תנאי מ"מ לא דמי לתנאי לענין שיחשב ספקו כספק בתנאי דבחזקת המקבל מוקמינן לה וכנ"ל דהתם בתנאי בין כך ובין כך המעשה נעשית ודאי ורק שבתנאי מתבטלת בביטולו ואף שמתבטלת למפרע מ"מ חלה מקודם ורק שמתבטלת וכעין מיחל חלין ובטלין הנאמר בש"ס משא"כ בהך דמתנת שכ"מ אם עמד לא חיילא כלל דכיון שאין רצונו ליתן באופן זה לא שייך תקנת חכז"ל ולא הוי א"כ רק דיבור בעלמא והבן זה. ולפי"ז בהך דמתנת שכ"מ אף אם הי' ספק בעיקר האומדנ' ל"ה אמרינן דלא חשיב ספק כלל דאף לצד הספק הזה שכוון כן בלבו מ"מ כיון שאינו מוכח וידוע לכל תו הו"ל דברים שבלב דודאי לא הוי דברים וכנ"ל דכיון שלא הי' רק דיבור בעלמא כשחשב כן בלבו שאם יהי' כן לא תהי' מתנה נהי דלא מהני לבטל מתורת אומדנא כיון שאינו ידוע מ"מ מצד אחר המתנה בטלה דל"ש בכה"ג עוד תקנת חכז"ל שתקנו שיהיו דבריו ככתובים ומסורים שלא נעשה רק שיוכל יותר ובנקל להתקיים רצון השכ"מ שלא תטרף דעתו ובאופן שרצונו א"כ הי' בהיפוך בטלה התקנה וחזר הדין דלא מהני דברים בעלמא בלי קנין המועיל וכיון שהדבר הזה אצלינו בספק הו"ל כשאר ספק דעלמא וז"ב בסברא לפי הנ"ל ודוק: אולם אחר העיון כ"ז לא שייך רק במתנה אבל לא בהך דהקדיש דבהקדש אין אנו צריכין כלל לתקנת שכ"מ דבכ"מ קיי"ל דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט דמי וזה מבואר

וע"פ כל הדברים האלה והחזיון הזה ארווח לן דלא נצטרך לדחוק ולומר דלצד האבעי דבהקדיש גמר ומקני ס"ל דודאי גמר והקנה מעכשיו דבספיקא ס"ל להרמב"ם והרמ"ה ודעמם ז"ל דג"כ אם עמד חוזר ולפמ"ש רבים דבס"ס מוציאין ממון גם לדעת הרא"ש ז"ל ע"כ צריך לדחוק ולומר כן דאל"כ יקשה דאמאי פסק בהך אבעי' דל"א בהקדיש דא"י לחזור בו דנהי דס"ל דהיכא דהוה ספיקא בחזקת המקבל מוקמינן לי' מ"מ הרי הו"ל ס"ס דשמא הקדש דמי למתנה ואף א"נ לחלק ולומר דבהקדש י"ל דגמר ומקני מ"מ מידי ספיקא לא יצא גם לפ"ז ובס"ס יכול להוציא גם מיד מוחזק שהי' מוחזק מתחילתו וכ"ש מיד המקבל דנ"ד דחזקת מרא קמא מסייע להס"ס וכמובן והדוחק עוד יותר גדול לפ"ז לדעת הרא"ש ז"ל דנצטרך **(ואין לנו כלל לדון איך הי' דעת האיש פרטי הלזה כיון דרז"ל תפסו כן לאומדנא שכן צריך להיות תדע דמצינו כמה פעמים דאיכא פלוגתא בגמרא גופה אי אמרינן אומדנא אי לא כמו דאיתא בב"ב קנ"ב ובכתובות דפליגי רב ושמואל במתנת שכ"מ שכתב בה קנין דרב ס"ל ארכבה אתרי רכשי מטעם אומדנא ושמואל קאמר לא ידענא מה אידון בה ע"ש ולכאורה יש להבין סברת רב כיון דשמואל פליג ומסופק בהך אי הוי אומדנא א"כ איך מצינו להחליט דעת הכותב מטעם דאמרינן שכן הוא אומדנא דמוכח אחרי דחזינן דאיכא מאן דאמר דאין הדבר ברור כל כך א"כ עכ"פ תו אינו מוכח כולו האי וכסברת הקצה"ח אלא עכצ"ל בביאור הדבר כמו שכתבתי דרב סבר שכן יש להחליט עפ"י חז"ל ולומר דאומדנא כך היא. מחמת שכבר אמדוהו חז"ל ולפ"ז גם היכי דהוי איבעי' לא אפשיטא מסתברא לומר דהוי ספיקא דדינא כמו בעלמא ולא כהגאון בעל קצה"ח:)**