ברכת רצ"ה שכא

וס"ל דבמקבל ממון בעד הגירושין שפיר דמיא לזבוני ורק דבעינן שיקבל מעות ממש ולא שיפטור עי"ז מחיוב וכהך דשו"כ וכנ"ל וטעם הדבר נראה לי לדעתו ז"ל דאף דפשיטא דאין קצבה לשווי אשה לבעלה מ"מ ס"ל דל"ד לכפוהו למכור בפחות משויו דהתם השיווי ידוע וכשכופהו למכור בפחות הכל יודעין דלא גמר ומקנ' משא"כ במתן דמים בגט אף דיוכל להיות דאשתו חביבה עליו ביותר וכל הון בוז יבוז מ"מ אין זה ידוע לכל דכמו כך אפשר שהממון חביב עליו יותר וכיון שכן הדר הו"ל דברים שבלב דלא מהני לבטל המעשה שאמר שרוצה לגרשה וכנ"ל בשם המהרי"ט ז"ל וכבר כתוב אצלי בחי' דזהו עיקר הטעם דתלוהו וזבין הוי זבינא דלאו דהך דאגב אונסא לזוזי גמר ומקני הוא דבר ברור דא"כ ל"ה צריך לומר רוצה אני דוקא ורק דמגרע כח האומדנא שלא תחשב מוכח וידוע לכל אחר שאפשר שגמר והקנה ולא מצי א"כ לבטל מה שאמר בפיו בפי' רוצה אני כנ"ל

אמנם עכ"ז לדינא אם אמנם שהוכחתי דלדעת הרשב"א ז"ל כל שנתנו לו מעות בעד הגירושין דמי לזבוני וכאשר בררתי ת"ל טעמו ונימוקו מ"מ אין לסמוך גם על האדם הגדול בענקים הרשב"א ז"ל אשר ידוע רוב גדלו להקל בזה נגד דעת רוב גדולי המורים רבותינו הקדמונים אף גם האחרונים ז"ל ביחוד באיסור אשת איש החמורה. עוד אמינא דבנ"ד לכ"ע גם להרשב"א ז"ל דמתן דמים מוציא מכלל גט מעושה וכנ"ל אין מקום להכשיר הגט. ומשום דהך דינא ע"ד כל המעות שיש להאשה הוא תליא בפלוגתא דרבוותא הרמ"ה והרא"ש ז"ל באינה ניזונית אי מציאתה לבעלה וכמו שביאר כ"ז המשנה למלך ז"ל בריש פכ"א מה"ל אישות עיין עליו [וע' במ"ל ז"ל שם שהעלה דאף אם הי' מגיע להבעל מעשה ידי' עדיין זה במחלוקת שנויה אי מעשה ידי' שייכים להבעל. ואולי לזה כוונו כ"ת בפסקם דא"י להוציא מהמוחזק ורק שאם עשתה מסחר בממון שלו הריוח שלו וכמבואר בחו"מ סי' קפ"ג סעיף ג' לענין שליח ועיין שם באחרונים ז"ל ויש לי לדבר בזה הרבה אולם לא לדון באתי בדבר המשפט רק בהנוגע להגט הניתן ואשר ע"כ אשים מחסום לעיטי בזה] וא"כ לענין הגט יש להחמיר מספיקא גם לפ"ז דשמא כל המעות שייך לבעלה וכדעת הפוסקים ז"ל אלו ולא נתנה לו א"כ מאומה ואין לומר דכיון דמ"מ מפאת דהוי ספיקא דרבוותא לא הי' יכול להוציא ממנה וא"כ הרי הרויח ע"י הגירושין דז"א דכיון דמ"מ לצד הספק הזה לא קיבל איפוא מעות ל"ח א"כ לדעת פוסקים ז"ל אלו רק כניצל מהפסד ממון שהיתה יכולה לטעון קי"ל כהחולקים דזה אינו חשוב כמקבל ממון לענין שיחשב כזבוני וכנ"ל בשם הרשב"א ז"ל

עוד אני אומר וזהו העיקר דאף אי נימא שלא כחילוקו של הרשב"א ז"ל הנ"ל [דבאמת החילוק שחילק רבינו ז"ל בין מקבל ממון לנפטר מחיוב הוא חילוק דק מאוד ואי אפשר לאיש כמוני לעמוד עליו וגם לא אשתמיט לשום אחד מהפוסקים הקדמונים שיאמר שיש חילוק בתלוהו וזבין בין היכי שנתן לו מעות מזומנים להיכי שאנסוהו למכור לו במעות אשר נשה בו האנס] **(מלחמות אריה הנה לכאור' יש להביא ראיה שאין חילוק בין נותן מעות מזומן לבין היכי שלוקח בעד החוב המגיע מהבעלים דהא הש"ס בב"ק ס"ב אמרינן מה בין גזלן לחמסן א"ל חמסן יהיב דמי גזלן לא יהיב דמי א"ל אי יהיב דמי חמסן קרית לי' והאמר ר"ה תלוה וזבין זבונא זבוני לא קשיא הא דאמר רוצה אני הא דלא אמר רוצה אני. והקשו בתוס' כיון דחמסן דיהיב דמי פסול מדרבנן א"כ כי אמר בב"מ ה' ע"ב אלא הא דאמר ר"ה משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו נימא מיגו דחשיד אממונא כו' ומשני מורה ואמר דמי קא יהיבנא ומה תירץ הרי הוא חמסן ותירצו דמ"מ בגזלן דאורייתא אין להוכיח שלא יהא חשוד אממונא ע"ש ואי נימא שיש לחלק בין היכי דיהיב דמי במזומן ובין היכי שמגיע לו חוב יקשה הא דפריך הש"ס בפ' המפקיד אדרב הונא דאמר משביעין אותו שבועה שאינו ברשותו ממתניתין דהמלוה את חבירו על המשכון מי נשבע תחילה מי שהפקדון אצלו ואי איתא לדר"ה הא כיון דמשתבע מלוה שאינו ברשותי' היכי מצי מפיק לה ע"ש דמאי פריך דלמא הכא מודה רב הונא דאין משביעין אותו לישבע שאינו ברשותי' דאמרינן מיגו דחשוד אממונא חשיד אשבועתא דכאן ל"ש לומר דמי קא יהיבנא דהא הכא אינו נותן דמים כלל רק שמנכה לו החוב המגיע לו דהא קאי אסיפא דרישא דהחוב הי' יתר על המשכון כמבואר התם וביחוד קשה לאביי דס"ל התם בב"מ דאמרינן מיגו דחשידי אממונא חשודי אשבועתא אלא מוכח דאין חילוק כלל. אך י"ל דלענין דאורייתא פשיטא דאין חילוק כלל בין נותן דמים לבין שמנכה בעד החוב אבל למהוי זביניה זבינא היכי דאמר רוצה אני דאמרינן אגב זוזי גמר ומקנה יש חילוק בין נותן מעות מזומן להיכי שמנכה בעד החוב. אולם לא משתמיט שום אחד מהפוסקים לחלק בכך כמו שכתב מו"ח ז"ל:)** הגט בנ"ד בטל ודאי משום גט מעושה לכ"ע ומשום דכיון דהוי ספיקא דרבותא אי כל המעות שיש ביד האשה שייכים לה א"כ אף באם יתבטל הגט לא תוכל להוציא ממנו מה שנתנה לו עד הגירושין וכמבואר וא"כ למה יגמר לגרשה אחרי דבין כך ובין כך המעות מוחלטים בידו ול"ד לזבוני שאם לא יגמר להקנות יצטרך להחזיר הדמים דשפיר י"ל דלא איכפת לי' כ"כ בין המקח להדמים משא"כ בנ"ד וכנ"ל וזה ברור מאוד מהלין טעמי נ"ל דהגט בטל ומבוטל וכאשר בררנו והנלפע"ד כתבתי

זו"ז מה שהעיר כת"ה על מה שכתבתי בקונטרס הנדפס ממני בספרו ה' של מ"ז רשכ"י זצ"ל חלק אה"ע סי' קל"ד לישב מה שנתקשה המהרי"ט ז"ל דלמה מהני פתח כשנדר ולא פי' בפירוש בשעת נדרו וביחוד לדעת המבי"ט ז"ל דמה"ת בפתח דמעיקרא כגון קונם שאני נושא פלונית שאומר שלא הי' דעתו רק משום שהוא כעורה והרי הוא נאה א"צ שאלת חכם כלל דהרי הוי דברים שבלב וכתבתי דמחשבה לגבי דיבור הוי כמו דיבור לגבי מעשה דמועיל כשבאים כאחד וכמ"ש הג"פ בהך דכולכם כתובו דא"צ משפטי התנאים כיון שהמעשה והתנאי המה בדיבור אחד נכללים. מדברי התוס' שבועות דף כ"ה שכתבו בהך דגמר בלבו להוציא פת חטים והוציא פת סתם דאינו נאסר רק בשל חטים דכיון שאין הדברים שאמר בפי' סותרים בפי' למה שחשב בלבו אזלינן בתר דברים שבלב דמבואר מדבריהם ז"ל דאם הי' סותר בפי' גם בכה"ג דברים שבלב ל"מ. וביחוד ממ"ש הרמב"ן ז"ל דהיכי שלא הוציא פת סתם בטעות ורק שרצה לומר כן בפי' ורק שבלבו חשב פת חטים אסור בכל פת דדברים שבלב ל"מ הנה מדברי התוס' פשיטא דאין ראי' דאם הי' מכחש לגמרי מה שאמר בפיו אף א"נ דדברים שבלב מהני בזה לסתור הדיבור מ"מ הרי אין כאן דיבור ובשבועה צריך להוציא בשפתיו דוקא. ואך גם מדברי הרמב"ן ז"ל אין ראי' ועזר כנגדי דמ"מ הרי צריך שאלה גם בכה"ג או מהתורה או לדעת המבי"ט ז"ל עכ"פ מדרבנן וזה ברור: והנני חותם בברכה לכ"ת ולכל הנלוים אליו ידידו דו"ש ושלום תורתו אוהב החכמה וחכמי':