ברכת רצ"ה לב

בחצרו ללא ידע שהוא דבר שיוכל לקנות אותו וכנ"ד והחצר קונה א"כ אף היכי דליכא דעת אחרת מקנה וז"ב אצלי

אמנם יש לעורר בזה מצד אחר עפמ"ש הט"ז ז"ל בח"מ סי' קפ"ט דאין הנפקד יכול לקנות מהמפקיד הדבר המופקד ע"י חצרו ומטי לה מדברי הרשב"ם ז"ל בב"ב שכתב שהמקום שהחפץ מונח שם הוי רשות המפקיד ועיין בקצה"ח ז"ל שהביא שהמהרי"ט ז"ל חולק ע"ז מג' טעמים דבמאי קנה המפקיד המקום דלזה בעינן קנין המועיל בקרקע וגם כיון דלא סיים מקום מיוחד לא שייך לומר שקנה המקום. ועוד דכיון דהקנה לו הפקדון חצרו ומתנתו באים כאחד והקצה"ח ז"ל דחה דבריו דהמפקיד קנה המקום בהשימוש ואף דלא ייחד לו מקום מ"מ כיון דשאל לו לכל מקום שיניחו מקום הנחתו נעשה רשותו. ודבריו חלו ז"ל נכונים בטעמם. ואמנם מ"ש בסתירת הג' נכון הוא ג"כ אבל לא מטעמי' דמ"ש דהמפקיד אינו יכול להקנות המקום בחזרה בדיבור בעלמא ליתא לדעתי דעיקר זכות שהי' להמפקיד בהמקום הי' שיניח שמה חפץ הפקדון וא"כ עם קניית החפץ להנפקד בטלה לה זכותו ואך יען שהמתנה וביטול זכותו בהמקום באים כאחד הוצרך המהרי"ט ז"ל לומר דדמי להך דגיטה וחצרה באים כאחד דמהני ואך מטעם אחר יש לסתור זה דלדעתי לא שייך הך דבאים כאחד רק גבי גט אשה או עבד דלא בעי זכי' דהרי איתא בע"כ דלא שייך זכי' ורק נתינה לידם וכיון שבאים כאחד שפיר חשוב נתינה משא"כ לענין זכי' דבעינן שיהי' חצרו מקודם לזכות בו לא מהני באים כאחד. ובחי' הארכתי להביא ראיות ברורות וחזקות לזה ואכמ"ל. ועיין בקצה"ח ז"ל סי' ר' שהעלה ג"כ לחלק בזה והביא ג"כ ראי' ברורה לדבר עיין בדבריו ז"ל ועיין בקצה"ח ז"ל סי' קפ"ט שם שהביא לעומת זו ראי' לדעת המהרי"ט מהך בהתקדשי לי בפקדון שיש לי בידך דמקודשת. אמנם אנכי בחידושי אמרתי דאין מזה ראי' דבקדושין הדבר הנקנה הוא האשה וכסף או חפץ הקדושין הוא כמו המעות במקח ולא מצינו לענין קנין כסף דנבעי שיקנה המוכר המעות ורק דבעינן שיתן לו המעות לידו דאל"כ לא מצאנו ידנו ורגלינו לר"י דמה"ת מעות קונות ולא משיכה או בעכו"ם למ"ד כסף קונה ולא משיכה דבמה קנה המוכר המעות כיון דמשיכ' לא הוי קנין וע"כ דלענין קנין כסף לא בעינן רק שיתן לו המעות ולא בעי קנין וזה ברור למבין. ולפ"ז בנ"ד אם הי' מקודם הס"ת בהקלויז דווישניצא אין החצר קונה בשעת המתנ' לדעת הט"ז ז"ל שעשיתי סמוכין וכנ"ל. והנה כ"ת פשיטא לי' דע"י ההגבהות של הס"ת שעשו אנשי הקלויז לא קנו כיון שלא נתכוונו לזכות והעלה דאף לדעת המהרי"ט והש"ך ז"ל דלריב"ח דחצר קונה שלא מדעתו ה"ה ידו זה אינו רק היכי שכל החפץ מונח תוך חלל היד אבל היכא שאינם מונחים כולם תוך חלל היד אין לדון רק מטעם קנין הגבהה דלא מהני רק במתכוין לקנות לכ"ע. אמנם לדעתי אם כי מצאתי להגאון מליסא ז"ל שכ"כ זה לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי א) דכיון דלדעתם ז"ל ידו לא גרע מחצרו הנה בחצר כל שמונח בחצרו אף שיוצא למעלה מהמחיצות קנה לי' חצירו אף דהאויר של מעלה לא קנה וכמבואר בש"ס ופוסקים דהרי גם שדהו כשעומד בצדו קונה. ולכאור' זה יש לדחות ולומר דבאמת גם כל האויר חשוב חצרו דשלו הוא עד רום רקיע והא דלא קנה רק בהגיע לאויר המחיצות הוא משום דלמעל' אינו משתמר. אולם אינו נראה כן מדברי התוס' ז"ל בגיטין דף ע"ט דהקשו אהך דזרוק לחצרי דאיסור שבת קדים לר"ע דעבר תיכף כשהגיע לאויר החצר למעלה והקנין בא אח"כ כשהגיע לאויר המחיצות והתם חשוב משתמר גם למעלה וכמ"ש הש"מ ז"ל דכל שבא מיד מקנה בכ"מ חשוב משתמר דשום אדם אינו יכול לזכות בו והרי דכל שמונח בקרקעית החצר קנה ולא בעינן שיהי' כולו בחצרו שם ואמינ' להוסיף דאף שיוצא מהחצר מהצד כל שמונח מקצת בחצרו חצרו קונה לו וראי' לזה מהא דפריך הש"ס אהך דח' אמות מצומצמות והגט נמצא משלה לשלו והא אגיד גבי' ולא פריך דגם ביוצא מד' אמות שלה לר"ה הא לא הוי כולה ברשותה וד"א מצד חצר קאתינן עלה ומוכח דגם בכה"ג חצרו קונה לו דהו"ל כאילו החצר שהוא שלוחו תופס הגט או החפץ והבן זה. אמנם בלא זה אין זה ענין לנ"ד. דאף אי יד קונה לו גם בלא מתכוין לזכות היינו רק לבעל החצר והיד אבל לזכות ע"י ידו או חצרו לאחרים פשיטא דבעינן כוונה לזכות דעיקר הטעם דחצר קונה שלא מדעתו היא משום דהו"ל כשלוחו מאז לזכות מציאה ומתנה גם בלי דעתו אבל פשיטא שאין היד והחצר חשובין שליח שלא מדעתו לאחרים ובעינן א"כ שיתכוונו הבעלים לזכות להאחרים ע"י ידם וחצרם וזה פשוט וברור. אמנם באמת א"צ לכל זה בנ"ד דכיון שבא הס"ת אחר המתנה פעם שנית להקלויז קנו מטעם חצר אף שאז לא הי' דעת אחרת מקנה וכנ"ל דחצר קונה שלא מדעת וה"ה היכא שלא נתכוין לקנות והיינו שלא ידע אם יש לו מה לזכות וכנ"ד שלא ידעו מהמתנה גם מציא' דליכא ד"א כלל וכנ"ל ועיין באחרונים ז"ל דבמתנ' דליכא חוב לאחרינא לכ"ע חצר ההקדש קונה מטעם שליחות עיין עליהם

והנה לא נתברר מתוך השאל' לשון הצווא' של האשה אודות הס"ת חם נכתב רק שנותנת הס"ת במתנ' להקלויז דק' ווישניצא או שנכתב שם בלשון צווי שיתנו והנה אם נכתב גם צווי הנה גם בלי קנין כלל מחוייבת היתה ליתן מטעם נדר ואף דאין היורשים מחוייבים לקיים נדר מורישם מ"מ נרא' דכופין אותן לקיים דברי המת ואף לדעת הקדמונים ז"ל דענין מצוה לקיים דברי המת היא רק בהשליש ביד שליש מ"מ זה אינו רק משום דכיון דהשליש ביד שליש ולא לקח מאתו בחזר' חזינן דלא חזר ממתנתו עד מותו ומצוה לקיים דברי המת דבהשלש' עדיין לא זכה לא השליש להאחר כיון שלא אמר לו זכה וגם לא אמר תנו משא"כ כשעדיין הוא בידו י"ל דנמלך שלא ליתן קודם מותו מה דלא שייך בנדר צדקה דאיהו בעצמו לא הי' בידו לחזור בו ומהכ"ת נחוש שחזר בו ולא רצה לקיים נדרו. ועיין בתוס' כתובות דף ס"ט שאחר שכתבו דלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת רק בבא ליד שליש כתבו דבהך