ברכת רצ"ה לא

במלאכתו וזה פשוט: אולם נרא' לפמ"ש האחרונים ז"ל לדעת הש"ך ז"ל דהספק ריוח לא משוי לי' שומר שכר שאינו שכר ודאי וגם אינו בעד השמיר' של המשכון דמ"מ שפיר הוי ש"ש על המשכון בכה"ג משום דתפס ליה אחובי' דבזה לא שייך תירוץ התוס' ז"ל דלא דמי לאומן דהי' בידו שלא להלוות לו כלל כיון דההלואה הי' לטובת המלוה שיקח חלק בריוח דבכה"ג אף דלא חשוב בבעלים וכנ"ל מ"מ לא הוי אלא ש"ח דקודם שיתן לו המעות לא הוי על המשכון רק ש"ח דלא שייך עוד לומר דתפס לי' אחוביה ולא נעשה א"כ ש"ש רק אחר שנתן לו המעות בהלואה ואז הוי בבעלים כמו בשמור לי ואשמור לך ופטור א"כ מגנבה ואבדה וחייב בפשיע' דבשעה שנעשה על המשכון שומר חנם לא הוי בעליו עמו. ולא דמי להא דאמרינן בש"ס דב"מ דף צ"ו בהך דבעי רמב"ח בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי דאגר פרה מינה והדר נסבה דאי שואל הוי אתיא שאיל' בבעלים ועקרי' לשכירות שלא בבעלים ואי שוכר הוי שכירות כדקיימא קיימא ומסיק דגם שכירות בבעלים עקרי' לשכירות שלא בבעלים דזה אינו רק בשכירות דאין שכירות שני פעמים וכיון דנסבה ממילא נתבטל השכירות הראשונה משא"כ בשומר חנם וש"ש דאח"כ לא נשתנה הדבר ורק שנעשה ש"ש לשמור שמיר' יתיר' וזה ברור אצלי. ואמינא להוסיף ולומר דאף אם נעשה שטר עסקא מקודם באופן היו"מ שלא יוכלו לחזור מהשותפות וכפי המבואר בט"ז בריש סי' קע"ו מ"מ ל"ח בעלים בכה"ג דכיון שלא ניתן לו בשעת לקיחת המשכיר המעות דלא נעשה אז הלוה עדיין שומר ואין לדון מטעם שמור לי ואשמור לך אף דלא יכול לחזור מהשותפות מ"מ כיון דיכול לחזור מההתעסקות ל"ח עמו במלאכתו וכנ"ל בשם מ"ז רשכ"י זצ"ל דהיכי דההתעסקות חל על אחד יכול לחזור בו דפועל יוכל לחזור בחצי היום ולא שייך לומר כדאמרינן בש"ס דב"מ דף יו"ד דכל כמה דלא חזר ידו כיד בעה"ב כיון דעדיין לא נתעסק ורק משום ששעבד עצמו קאתינן עלה ואחר שבידו לחזור אין כאן שעבוד וזה פשוט וברור והנלפע"ד לדינא כתבתי:

וע"ד קושיתו על הרמב"ם ז"ל דפוסק דאין ניצוק באוכלין ובפ"ד מהל' טומאת מת פסק דכזית חלב המת שהוא שלם והתיכו טמא ולא פירש דז"א רק היכי דבהדי דמירתח סליק עמודא דנורא כו' וכדמתרץ בש"ס דנזיר דף נ' אליבא דמ"ד דאין ניצוק באוכלין ורצה כ"ת לעיין בתוס' ז"ל שם דקושית הש"ס היא רק על כזית מצומצם דא"א שלא יתפרד מעט ובציר לי' שיעורא ויש לומר דהרמב"ם ז"ל מיירי דהי' כזית בריוח דגם אם נפרד טפה עדיין נשאר שיעור כזית. ויותר נראה דהרמב"ם ז"ל מפרש כלשון השני בפי' רש"י שם דקושית הש"ס היא רק היכי שהריקו מכלי לכלי וכוונתו ז"ל יראה דבלא הריק מכלי לכלי אף אם בשעת ההתכה נפרד מעט וחזר שפיר טמא דל"ח חיבורי אדם דהוא לא הפריד וחיבר ורק שנעשה מעצמו ורק בהריק מכלי אל כלי נחשב חבורי אדם דהחיבור נעשה על ידו ואתי שפיר דברי הרמב"ם ז"ל כפשוטו ודו"ק

ומה שתמה כ"ת על הרי"ף ז"ל שכתב בהך דמוחלת כתובת' לבעלה אין לה כתובת בנין דכרין דהיאך יתכן שתמחול כתובת' והיא יושבת תחתיו בלא כתובה ותירץ שזה אינו רק כשמת כו' והרי כתובת בנין דכרין היא כשמתה האשה בחיי בעלה והש"ס שם קאי על כתובת בנין דכרין. ובמנ"ת שגה הרבה ולא עיין יפה וכוונת הרי"ף ז"ל שלא מחלה לו רק שבאם ימות לא יהי' לה כתוב' אבל לא אם יגרשה כיון דהא דהפוחת לבתולה ממאתים כו' הוי ב"ז הוא רק משום שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ח"צ לכתוב לה כשמחלה כתוב' חדשה רק במחלה לגמרי אבל אם לא מחלה רק כשתתאלמן ל"ש זה דאם יגרשה ע יצטרך ליתן כתוב' וז"פ וברור. אולם אנכי נתקשיתי זה כמה על דברי הרי"ף ז"ל דאם נימא דבכה"ג ל"ש דינא דאסור להשהותה בלי כתובה יקשה סוגיא דפרק החובל דקאמרינן באשה שחבלה בבעלה דאינה יכולה למכור לו כתובתה בטובת הנאה ולשלם לו דמי חבלה דאסור להשהות כו' ואמאי לא תמכור לו כתובתה בטובת הנאה באופן אם תתאלמן ולא אם מגרשה דבזה ל"ש הך דאסור להשהות כו' ובעברי עתה בין בתרי ענינים אלו מצאתי להתוס' ז"ל במס' כתובות דף ל"ט שהרגישו בזה ותירצו דלא פלוג רבנן ותקנו גם בכה"ג שאסור להשהותה וצריך לכתוב לה כתובה חדשה אולם לדעת הרי"ף ז"ל צריך עיון. עוד נתקשיתי בדברי הר"ן ז"ל שכתב על הרי"ף ז"ל הנ"ל ואין צורך לכך דאנן לא אמרינן שרשאי לעשות כך ולקיימה דאסור כו' רק שאם עבר ועשה כך אין לה כתובת בנין דכרין ולפירושו לא הי' צריך לומר שעבר על דברי חז"ל והשהה אותה בלי כתוב' ורק שכתב לה כתוב' מחדש בלי כתובת ב"ד דכתובת ב"ד אין לה ענין להך דאסור להשהות אשתו בלי כתובה. אולם באמת אני לעצמי לא זכיתי להבין דבריו דעיקר הקושיא היא דכיון דהיא לא מחלה לו בפי' כתובת בנין דכרין ורק שאנו אומרים דכיון דמחלה כתובת' חזינן דהכתוב' קל בעיניה ומסתמא מחלה הכל וכמ"ש המפורשים ז"ל וע"ז הקשה דמזה שמחלה אין ראי' שקל בעיני' דע"כ יצטרך לכתוב לה כתובה מחדש וז"ב בכוונתם ודברי הר"ן ז"ל צ"ע: סימן ח ב"ה לבוב. לכבוד הרב המאה"ג חו"ב בחדרי תורה כו' כ"ש מוה' חיים זאב ני' מו"צ דק' רישא

מכתב יקרתו ע"ד המשפט שהקריב לפני הגיעני ועתה באתי להשיב לכ"ת כיד ה' הטובה עלי

תוכן השאלה שאשת הרב ר' ליבש ז"ל שלטה כל ימי חייה בעזבון בעלה ז"ל ויורשי בעלה מאשתו הראשונה לא פגעו בה כי כן נצטוו מאביהם ואח"כ התפשרו ביניהם יורשי הבעל ויורשיה בדבר העזבון ואך מצאו אח"כ צוואה ממנה כת"י הרב החסיד רח"א ז"ל משנת תרכ"ו שחילקה נכסי' במתנת בריא בלי קנין ושם נאמר שהס"ת שלה שכתבה בווישניצא היא נתנה במתנה גמורה להקלויז דק' ווישנצא ועתה הס"ת הנ"ל נמצא בקלויז דק' רישא וכולם מסכימים שתהי' הס"ת שייך להקלויז דק' רישא זה תוכן השאלה וכ"ת האריך בזה ורצונו לדעת חוו"ד וזה החלי בעזר הצור: הנה כ"ת חקר דאם הי' הס"ת בהקלויז דק' ווישניצא בעת כתיבת הצוואה א"כ יש דעת אחרת מקנה דקונה החצר בלא נתכוין לזכות אך אם לא היתה בהקלויז הנ"ל בשעת כתיבת הצוואה רק אח"כ דלא חשוב דעת מקנה כפי החלטת הגאון מליסא ז"ל ל"מ דלא נתכוונו לקנות ואף דחצרו קונה שלא מדעתו כבר כתבו התוס' ז"ל בב"ב דף נ"ד דהא דחצרו קונה שלא מדעתו היינו שאינו יודע אם הוא בחצרו אבל אם יודע ואינו מתכוין לקנות לא קנה עכת"ד. חולם לדעתי אין הנדון דימה לראי' דהתוס' ז"ל לא כתבו כן רק במחזיק בשטרותיו של גר דאם לא נתכוין לקנות הנייר לא קנה דכיון שידע שהיא הפקר כגון נכסי הגר ולא כיוון לקנות לא מהני דחלוק הוא מהך דחצר קונה שלא מדעתו דהתם כיון שלא ידע אם הדבר בחצרו לא הי' יכול להתכוין לקנות משא"כ בהך דמחזיק שטרות הגר דידע והי' בידו לכוין לקנות הנייר ולא מתכוין. משא"כ בנ"ד דמה בכך שידעו מהס"ת מ"מ כאן שלא ידעו מהמתנה היכי הי' בידם לכוין לקנות דבר שאינה שלהם ומה נ"מ בין היכא שלא ידע מהדבר הנמצא