ברכת רצ"ה שיג

בחי' דלא יוקשה דהרי אי נ"נ אפשר לסוחטו אסור באמת ומה בכך שיכול להפריד האיסור למה יועיל באמת הא גם אפשר לסוחטו אסור עפ"י מ"ש התוס' חולין דף בהך דתרי גללי דמילחא דהיכי דמפריד האיסור לגמרי מותר לכ"ע ואפשר לסוחטו דאסור היינו שנשאר עוד משהו מהאיסור הבלוע עיין בדבריהם ז"ל] דמה נ"מ בזה שנ"נ הרי מ"מ הכלי אין לה פליטה מגופה ואיך תאסר והרי אף בג"ה דהוא אסור בעצמות' כשנתבשל עם הירך אין צריך ששים רק נגד שומנו של גיד ולא נגד הגיד עצמו לדידן דקיי"ל אין בגידין בנ"ט וא"כ כמו כן בכלי חרס מה בכך שנ"נ מ"מ לענין לאסור המתבשל בתוכו אין לנו לדון רק נגד הבלוע שהכלי בעצמ' אין לה פליטה ואינה אוסרת וכ"כ א"כ לענין כלי חרס שאב"י אינו יכול לאסור מה"ט והכלי נ"נ שקבל' טעם משובח כיון שאין לנו לדון רק על האיסור שבלעה והבלוע כבר נפגם כעת. ולכאור' עלה על לבי בביאור דברי התוס' והרא"ש ז"ל הנ"ל דלכן אסרו כלי שאינו ב"י משום שהכלי קבלה טעם משובח ועד"ז שכ' מ"ז הגאון ז"ל דבכ"ח שא"א להפריד האיסור כיון שקבל' טעם משובח שם איסור עליו לענין זה שיהא אסור להשתמש בה אף שנפגם הבלוע בתוכה והכלי אינה נ"ט בעצמה וכנ"ל דמ"מ אסרו חכז"ל להשתמש בהכלי מכיון שהי' עלי' שם איסור בתוכה ולפ"ז אפשר דלא חשוב רק כמשהו וכנ"ל דכמו דל"א במשהו חנ"נ משום דמשהו ל"ח להפוך ההיתר להיות איסור כמו כן גבי כלי אין על הכלי שם איסור הבלוע משא"כ בכלי ב"י דבאמת קבלה טעם שלם אף היכי דקבל' טעם חמץ קודם הפסח דלענין חתיכה עצמה נ"נ אמרי' כיון דהתירא בלע אז לא אמרי' דנ"נ לדעת המ"א ז"ל או אף בקבל' טעם בשר או חלב דלכ"ע לא אמרינן דנ"נ מ"מ לענין לאסור שאב"י לא שייך זה דאין אנו באים מטעם דנעשית נבילה ממש ורק דכל שקבל' טעם משובח טעם ממש שם חמץ או בשר וחלב עלי' והבן זה

וכשאני לעצמי אומר כדברי מ"ז רשכ"י ז"ל ולא מטעמי' דכוונת התוס' והרא"ש ז"ל באמת הוא מצו' לישב דאמאי אסרו כלי חרס שאב"י כיון דהוי כדיעבד שמפסיד כל הכלי ודמי א"כ להמאכל שמותר היכא שבלע טעם פגום ורק דכוונתם ז"ל בתירוצם הוא דעיקר החילוק בין השתמשות בהכלי ובין לאסור המאכל לאו היינו משום דיש לחלק בין לכתחל' לדיעבד דבכלי חרס חשוב כדיעבד ורק דעיקר הגזיר' דגזרו חז"ל שאינו ב"י אטו ב"י הוא רק דאם נתיר להשתמש בכלי אחר מעל"ע יבואו להשתמש מקודם דכיון שהכלי קבלה טעם משובח לא ידעו לחלק בין זמן לזמן משא"כ לענין המאכל שפיר ידע לחלק בין טעם משובח לפגום ודו"ק. ובעברי בין בתרי ענינים אלו עלה על לבי לחלק בכלי שאב"י בין כלי חרס לכלי מתכת באופן אחר דהנה לפי המבואר בפוסקים יש בהך דנותן טעם לפגם ב' טעמים האחד דכיון שאב"י נפגם הטעם בעצמו והו"ל נבילה שאינה ראוי' לגר והשני הוא דכיון דאי לא דגלי קרא דטעם כעיקר לא הוי טעם אוסר כלל וא"כ אף שרבתה תורה טעם כעיקר אין לנו רק בטעם משובח אבל טעם פגום לא רבתה תורה ולא חשיב טעם פגום כעיקר. והנה בחמץ בפסח אין להתיר נוטל"פ מטעם שאינה ראוי' לגר דבחמץ בעינן שיפסול מאכילת כלב וע"כ אנו צריכין בזה לטעם השני דכיון שהוא טעם פגום אינו בכלל טעם כעיקר. והנה כבר נודע מ"ש הרשב"א ז"ל דהא דבעינן קרא לטעם כעיקר היינו דאל"ה הי' בטל ברוב וכמו מין במינו שאינה משתנ' הטעם דלענין ממשות הבליע' צריך אף אי לא אמרינן טעם כעיקר בטול ברוב עכ"פ ורק דרבתה התור' דמין בשא"מ כיון שנרגש שינוי הטעמים הטעם לבד אוסר אף שהממש נתבטל ברוב עכת"ד. ולפ"ז צ"ל בכלי חמץ שאב"י להנך דס"ל דנוטל"פ מותר בפסח דה"ט דכיון דלא אמרי' בזה טעם כעיקר נתבטל ברובו דיש בלא זה רוב בתוך הכלי נגד הבלוע וכיון שנתבטל ברוב ולא נשאר רק טעמו אינו אוסר כיון שהוא פגום ואף דחמץ בפסח במשהו ואף יבש ביבש לא מהני ביטול ברוב מ"מ כיון שהוא פגום בעצמותו וא"כ לאכילה הו"ל נוקשה ובטל לדעת רוב הפוסקים ז"ל ומעתה לפ"ז יש לחלק בין כלי חרס לכלי מתכת לדעת הפוסקים דבכלי מתכת אמרי' חם מקצתו חם כולו ופולט כל הנבלע בתוכו וא"כ כשישתמש בפסח במקצתו יוכל להיות כי לא יהי' רוב נגד כל הבלוע אשר יפלוט שיפלוט הבלוע מכל הכלי וא"כ יש לאסור אף כשאב"י להשתמש מדינא דשפיר יאסור המתבשל בתוכו בכה"ג דכיון דליכא ביטול ברוב ואין אנו באים א"כ לאסור משום טעם כעיקר דכל שלא נתבטל הוי עיקר וכנ"ל וגם מצד שאינה ראוי' לגר אין להתיר בפסח דנפסל מאכילת כלב בעינן משא"כ בכ"ח דכיון שאינו פולט רק במקום שנתבשל בו דלא אמרי' בי' חם כולו שפיר יש רוב בתוך הכלי נגד הבלוע שבה דמה לי מקצתו מה לי כולו הרי כ"כ אינו מפליט רק נגד התבשיל ואין אנו באים לאסור רק משום דטעם כעיקר וזה לא שייך בטעם פגום וכנ"ל וא"כ לענין היתר השתמשות היכא שלא הי' רק כלי שני שפיר יש לחלק גם כן בין כלי חרס לכלי מתכת דבכלי שני באמת מקילין לגמרי לדון בשאר איסורים ורק בחמץ בפסח משום חומרא דחמץ חיישינן לדעת הסוברים דגם כלי שני נאסר וא"כ בכלי חרס דמותר באמת בדיעבד דסתם כלי אב"י ורק מטעם גזיר' אטו ב"י מחמירין להשתמש בתחל' יש לומר דבכ"ש מותר לגמרי משא"כ בכלי מתכת שיוכל להיות לדעת המחמירים בכ"ש שיאסור המתבשל מדינא היינו כשמשתמש במקצתו א"כ בחמץ שפיר אמרי' דמשום חומרא דחמץ חיישינן לדעתם ז"ל ודוק בזה

ויש לי הרהורי דברים בזה דאפשר לומר דגרע לענין השתמשות כ"ש מכלי ראשון לפי דעת הפוסקים דכ"ש אסור ורק שאינו מפליט ומבליע כאחד דמפליט ומבליע כאחד היינו בישול וכ"ש אינו מבשל [ובחי' הארכתי לדעתם ז"ל בדברי מו"ז רשכ"י הנ"ל דלא אמרי' חענ"נ דעיקר הוי דנ"נ הוא משום לתא דבב"ח וכיון שאינו מבשל הו"ל כמו כבוש ומליח דאף שנאסר מ"מ ל"א דחענ"נ ואכמ"ל] וא"כ כשיניח דבר גוש בכלי שני יפלוט הבלוע ולא יבליע בתוך החתיכ' וכל שלא השביח האוכל א"כ ממשות האיסור דאינו בכלל טעם כעיקר דלא שייך ביטול שלא נתערבו ועומד בפ"ע ומצד אינו ראוי' לגר אין מקום להתיר בפסח והארכתי בזה הרבה בסוגיא דקולף או מדיח בחולין דף ח' וכאן לקצר אני צריך וכאשר יעדתי מראש

(ה) כתב כ"ת על מה שהקש' מ"ז רשכ"י זצ"ל ע"ד התוס' גיטין דף ע"ה שהוכיחו דרבא ס"ל דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי מהא דאמר הילך אתרוג זה ע"מ שתחזירהו לי החזירו יצא דאי לאו כאומר מעכשיו איך יצא הלא בשעת הקנין אינו עוד בידו דהרי התוס' בעצמן כתבו לעיל דף ע"ד דאף לר"י דלא ס"ל דע"מ כאומר מעכשיו דמי היינו דספוקי מספקא לי' וא"כ א"ש דבהחזירהו יצא ממ"נ דאי כמעכשיו דמי הרי האתרוג שלו בשעה שיצא בו ואי ע"מ לאו כמ"ד א"כ התנאי סותר המעש' ותנאי בטל ומעש' קיים דתו"מ בד"א וכשלא החזירו לא יצא דשמא כאומר מ"ד והתנאי קיים דמדאמר רבא ל"י משמע דלא יצא כלל וצריך ליטול שנית ולברך ואיך יברך מספק. ולא אדע דברכות מאן דכר שמי' ומאין הרגלים דהך דל"י היינו דבודאי לא יצא דדילמא מספיקא קאמר ועכ"פ מנ"ל להתוס' להוכיח מזה דס"ל דכמ"ד

והנה עלה על לבי לומד עוד דכיון דספיקא הוא אי כמ"ד בשלא החזירו א"כ י"ל דלא יצא כלל דכיון דספיקא הוא מוקמינן בחזקת מ"ק ולא יצאו כלל [אם לא