ברכת רצ"ה שיב

הרהורי דברים עפ"י שנסתפקו במק"א לדעת ולשיטת הר"ש ז"ל היכי שהי' טמא טומאה קלה ואח"כ נטמא בטומאה חמורה דטומאה חמורה שפיר חלה על טומאה קלה וכמבואר ואח"כ נולד ספק מים שאובים אי נוכל לאוקמי בזה אחזקת הקודמת שהי' טמא ג"כ רק טומאה קלה ומשום דאף דאח"כ נטמא טומאה חמורה מ"מ הרי טומאה קלה לא אזלה לה ורק שנטמא ג"כ טומאה חמורה וא"כ אף שיצא מ"מ מט"ח מ"מ עדיין י"ל דנעמידנו בחזקתו שמקודם שהי' טמא טומאה קלה דבשביל שיצא בדבר אחד מחזקתו היינו מהטומאה חמורה לא איתרע עדיין החזקה מטומאה קלה והנה אם כה נאמר יש לדון היכי שאנו מסופקים בחמץ שעבר עליו הפסח אי הוי של נכרי או של ישראל לאוקמי' אחזקה ומשום דקודם הפסח בשעות דרבנן לא הוו על החמץ הזה רק איסור דרבנן וא"כ אם הוא של ישראל שפיר נאסר אז לגמרי אף כשיעבור הפסח כיון שעבר על איסור דרבנן שלא בעתו בשעות דרבנן דגם היכי דלא עבר רק על איסור דרבנן קנסינן לי' לאסרו אף אחר הפסח וכמבואר בפוסקים לדעתם יוכל האיסור דרבנן הזה לחול כיון שכולל אף אחר הפסח וא"כ אף דבפסח עצמו נסתלק האיסור דרבנן שמקודם וכמובן מ"מ עדיין נשאר באיסור דרבנן מטעם קנס חכמים שנאסר לגמרי ושפיר יש לאוקמי א"כ אחזקה משא"כ היכי דהספק הוא אם עשאו עכו"ם או ישראל בפסח עצמו ועיי' בפוסקי' שדעת קצתם דבעבר על איסור דרבנן בביעור החמץ אינו אסור אחר הפסח רק באכילה ויש חילוק א"כ לדעתם ז"ל בספק אם הוא חמץ של נכרי או של ישראל מקודם הפסח בין אכילה להנאה וכמובן: אולם יען לא בחנתי עוד הדברים כמשפט אשים רסן לעטי בזה]

והנה כבר הבאתי דעת העיטור ז"ל דגם חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור באכיל' ולדעתו ז"ל עכצ"ל בהך דחמצן של עוברי עבירה דמותר מיד היינו ביש שהות אחר הפסח ומחליף עם עכו"ם שלש אחר הפסח דאל"כ אסור באכיל' עכ"פ וא"כ יקשה כנ"ל דאמאי הוצרך כלל להך דמחליפין הא בלא"ה לא הוי רק ספק דשמא הוא בעצמו לש אחר הפסח ואני מוסיף לומר בזה עוד דאין לדחוק ולומר דמיירי שיודע בודאי שהעוברי עבירה לא לשו אחר הפסח וא"כ ע"כ צריכין אנו להיתר דמחליפים א"כ יקשה כנ"ל דכיון דהא דחמץ של עכו"ם שע"ע הפסח אסור באכיל' להעיטור ז"ל הוא רק חומרא דרבנן א"כ מהכ"ת נימא שחפש אחרי עכו"ם שיודע בו שלש אחר הפסח הרי אף בספק מותר לדידיה דספיקא דרבנן לקולא וא"כ לדידן שפיר יש לאסור דהו"ל ס"ס לאיסור דשמא לא החליף כלל ואף את"ל שהחליף מ"מ שמא העכו"ם עשאו בפסח ואסור ג"כ באכיל' עכ"פ והיכא דהו"ל ס"ס לאיסור גם בדרבנן אזלינן לחומרא וכמבואר בפוסקים עיין עליהם ואף לפמש"ל דהך דמחליפין גם לפי הס"ד דר"ש הוא אינו ספק השקול ורק כעין חזקה דלא שביק התירא כו' מ"מ כיון לפי הס"ד לא הוי דבר ברור דמה"ט לא סמכי' ע"ז בדאורייתא הוי בכה"ג כעין ס"ס לאיסור עכ"פ] א"ו כדעת הב"ח ז"ל דבספק חמץ של ישראל שע"ע הפסח אסרינן באכיל' מספיקא ועכצ"ל דמחליפין בשל נכרי ואין לומר דמ"מ הוי ס"ס לאיסור וכנ"ל דשמא לא החליף ושמא העכו"ם לש בפסח ואסור באכיל' מדרבנן לדעת העיטור דגם אם ת"ל שלא החליף עדיין יש צד היתר שהוא בעצמו לש אחר הפסח דאף דמצד הספק הזה לבד א"י להתירו באכיל' מ"מ אחרי שאנו באים לסברת שמחליפים אין לאסור מטעם ס"ס (או כענין ס"ס) לאיסור דכמו כן לעומת זה יש שני צדדים להיתר ודוק בזה [כתבתי להתיר משום דהוי שני צדדים להתיר ולא כתבתי בפשיטות דכיון דלדעת הב"ח ז"ל לענין אכילה אין מתירין בספק אף שהוא רק מדרבנן א"כ כיון דלא שביק היתרא ואכיל איסורא דודאי דהחליף עם עכו"ם שידע בודאי שלש אחר הפסח דבא"י אסור לפ"ז עכ"פ באכיל' לדעת העיטור דלענין היתר אכילה אין מתירים בספק משום דלדעתי בחמץ של נכרי דאסור באכיל' לדעת העיטור כיון דלא הוי רק חומרא דרבנן בעלמא אזלינן בספיקא להקל דזה קיל יותר מחמץ של ישראל שע"ע הפסח דמחמירינן לענין אכילה בספק. ואמינא ראי' לזה מהך דחנות ומלאי של עכו"ם דמותר באכיל' וא"צ לומר בהנא' דעכצ"ל לדעת העיטור דמיירי שיש ג"כ ספק שהוא של אחר הפסח דאל"כ אף שהוא של עכו"ם אסור עכ"פ באכיל' ורק דכיון של"ה רק ספק מותר דבזה אזלינן בספיקא לקולא אף לענין היתר אכילה וכמ"ש ולפ"ז צ"ל לדעת העיטור דבחמץ של ישראל שיש ספק אי עבר עליו הפסח אסרינן אף בהנא' דהרי אמרי' התם דבחנות ומלאי של ישראל אסור בהנא' ואצ"ל באכיל' ובחי' הארכתי בזה הרבה ואכמ"ל] ועפ"י הדברים האלה אמינא דעכצ"ל כמ"ש הקדמונים ז"ל דלפי מה דסברוה דהא מני ר"י הוא ס"ל דחמץ של נכרי שע"ע הפסח מותר דאי נימא כתירוצן של רבותינו בעלי התוס' דמיירי ביש שהות ומחליף בבצק של עכו"ם שלש אחר הפסח יקשה עדיין דמאי ראי' וסייעתא מזה לרבא דאוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו דעדיין יש לחלק דבהך דחמצן של ע"ע ליכא לפ"ז חזקת איסור דאם הוא בצק שנילש אחר הפסח לא נאסר מעולם משא"כ בהך דשחיט' דיש חזקת איסור דבהמ' בחיי' בחזקת איסור עומדת ואפשר א"כ לומר דהך דלא שביק היתרא ל"מ להוציא מחזקת איסור א"ו דלפי הך דסברוה דר"י הוא חמץ של נכרי שע"ע הפסח מותר ומיירי בליכא שהות וא"כ גם בהך דחמץ יש חזקת איסור וכנ"ל בשם התוס' בהך דט' חנויות דבפסח גם של עכו"ם אסור ושפיר מוקמינן בחזקת איסור לומר דעדיין באיסורו עומד שהוא של ישראל דלר"י חמץ של ישראל שע"ע הפסח אסור מה"ת ושפיר חשוב א"כ חזקת איסור וכנ"ל. אמנם אחר העיון עדיין קשה דהרי הך מ"ד דגם לר"י חמץ של עכו"ם שעבר עליו הפסח מותר הוא ראב"י דיליף שאור דאכיל' משאור דראי' ולדידי' חמץ של נכרי מותר גם בפסח עצמו עיי' בש"ס דפסחים דף כ"ט וא"כ גם בכה"ג ליכא חזקת איסור דאם של עכו"ם הוא לא נאסר מעולם ומה ראי' א"כ לשחיט' דאיכא חזקת איסור וכנ"ל וצ"ע כעת: סימן קיז

ע"ד אשר נתקש' כ"ת בדברי רשכ"י זצ"ל אהא דבכ"ח לא נזכר כלי שני בדברי המחבר רק בכלי מתכת לענין הכשר דבכ"ח לא שייך לאסור בסתם כלי שאינו ב"י מטעם גזירה אינו ב"י אטו ב"י דהוי כדיעבד ורק מטעם שכתבו התוס' והרא"ש ז"ל דהקדיר' קבלה טעם משובח ושוב לא פקע איסורא מינה וז"א רק בכ"ח דא"א להפריד האיסור ונעשה נבילה משא"כ בכ"מ דאפשר להפריד האיסור וכמ"ש הפוסקים ולזה הוצרך הש"ס לטעם גזירה וידוע דבמשהו לא אמרינן דנעש' נבילה וכלי שני אינו בנ"ט ורק טעם קליש וכמשהו דמי ואינו נ"נ אף בכלי חרס משא"כ בכ"מ דיש לאסור מטעם גזירה כיון שעשו תקנה עכת"ד. דהרי מיירי בכלים שנתבשלו בהם קודם הפסח וקודם הפסח אינו נ"נ וכמ"ש המ"א שם סי' תמ"ז ועיין בדברי מ"ז הגאון ז"ל לעיל בסי' תנ"א שם דדעתו ה' דחמץ שמו עליו ונ"נ גם קודם הפסח עיי"ש סק"א ואמנם באמת גוף סברת הפוסקים הנ"ל דבכ"ח אמרי' דהכלי נ"נ לענין שיהי' צריך ששים נגד כל הכלי לא יכולתי להולמן [אם אמנם כי גוף החילוק בין כלי חרס לכלי מתכות דבכלי מתכת כיון שאפשר להפריד הבלוע לא אמרי' דנ"נ ישבתי