ברכת רצ"ה שז

דאשת חרש שזינתה מותרת לבעל' אין מזיחין אותו אחר שלכל היותר אין כאן רק איסור דרבנן והנלפע"ד כתבתי. והנני ידידם: סימן קטו ב"ה לבוב יום ג' י"א שבט תרכ"ד לפ"ק. אשיב ואומר שלום לכבוד ידידי הרב המאה"ג חריף ובקי בחדרי תורה חכמתו פניו תאירה חותם תבנית וכלי החפץ מפורסם לשם ולתפארת כ"ש מו"ה מנחם נחום גינצבורג ני' האבד"ק סאכטשוב והגליל

זה כירח ימים הגיע עדי מכתב יקרתו עם חידושי תורה כוננו ידיו הנחמדים ולאשר רבים המה עתה השואלים מאתי דבר ה' כי יקר מאתם ובענינים אשר להם משפט הבכור' מצד עצמותם לא יכולתי להשיבהו ואחר עד עתה וגם עתה לא אוכל להתהלך ברחבה יען כי הענינים אשר עליהם יסובבו דלתי מזימותיו המה ענינים עמוקים רחבים עד מאד ואם באתי לחקור על כל פרט ופרט תקצר היריעה מהכיל ואשר ע"כ אבא בקצרה ואך עכ"ז מובטחני כי כאשר ישים כת"ה עיונו להשכיל על כל רמיזות מכתבי כמשפט לחכם ומבין מדעתו יראה כי יותר מאשר יקרא לפני כתוב כאן וזה החלי בעזר צורי וגואלי

(א) נתקשה כ"ת בדברי מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל שהקשה בהך דמשכיר בית לחבירו בחזקת שאינו בדוק ואמרו נשים וקטנים אנו בדקנום דנאמנים משום דמדאורייתא בבישול בעלמא סגי. וכתבו הפוסקים דמ"מ צריך השוכר לבטל דכיון דנולד הספק על מלתא דאורייתא ודרבנן כאחד על הבדיק' ועל הביטול הול"ל דמחמירים בשניהם וכדקיי"ל הכי גבי בהמ"ז וק"ש דהרי הספק לענין בדיקה וביטול נולד אצל המשכיר והחומרא דמחמירין לגבי הביטול הוא רק לגבי השוכר ולא שייך לומר דכיון דנולד הספק בדאורייתא נחמיר גם לגבי הבדיקה שהוא מדרבנן דהרי אצל השוכר לא נולד הספק כלל עכ"ד. ולא אבין דהרי עתה אנו דנין על השוכר ואמרי' לי' דצריך לבטל ואי לאו הכי יצטרך לבדוק ורק אם יבטל ולא יהי' איפוא רק ספק לענין הבדיק' שאחר הביטול לא יצטרך לבדוק משום דנאמנים בדרבנן ואין לך זילותא לדרבנן יותר מזה. וגם מי הגיד לכ"ת דהספק נולד אצל המשכיר מי לא משכחת לה דאמרו שבדקו אחר שכבר הי' מושכר לזה וכוונתו בזה נעלמה ממני

(ב) כתב כתר"ה לישב קושיות מ"ז הגאון רשכ"י זצ"ל מאו"ח סי' תמ"ב דאמאי בהך דחצי זית בבית וחצי זית בעליה פסקינן דמבטלו וא"צ לבער ובהך דעכבר נכנס ועכבר יוצא קיי"ל דצריך לבער דכיון דנולד הספק בדאורייתא למה לא מהני מה שיבטלנו כעת דיש לחלק בין ספיקא דדינא לספק במציאות. דבהך דעכבר הוי ספק במציאות אם נשאר חמץ בבית דבזה שפיר י"ל דכיון דכבר הוחזקנו לענין הביטול שנשאר החמץ בבית א"א להקל לענין הבדיק' משא"כ בספיקא דדינא וכהך דחצי זית בבית כו' והביא מה שכתבו הפוסקים דבספק פלוגתא או איבעיא דלא אפשטא לא שייך חזקה דבשביל החזקה לא ישתנה הדין ולא נפשוט האיבעיא. ובמחכ"ת אין הנדון דומה לראי' דהא דמחמירין היכא שנולד הספק בדאורייתא ונתגלגל אח"כ שנעש' רק דרבנן אין הטעם משום שכבר החזקנו הדבר באיסור דבאמת אין זה חזקה דרק משום ספק החמרנו דספיקא דאורייתא לחומרא אבל לא שהחלטנו הדבר לודאי ואין מקום להחמיר משום זה כשנעשה אח"כ איסור דרבנן ורק דעיקר הטעם דמחמירין משום דהוי זילותא דרבנן שנחמיר באותו דבר בעצמו בדאורייתא ונקל בדרבנן ואין מקום איפוא לחלק בזה בין ספק במציאות לספיקא דדינא כיון שאין אנו דנין מטעם חזקה שהחזקנו הדבר באיסור וכנ"ל דרק משום הספק החמרנו בדאורייתא ואין זה חזקה להחליט הדבר כודאי וז"ב. ובחידושי אמרתי בזה לישב דברי הרמב"ן ז"ל ריש מס' נדה שכ' בהך דטומאת מעל"ע דבחולין כיון דלא מכרעה מלתא דטומא' מוקמינן טהרות אחזקתיהו דהרי הוא בעצמו ז"ל כתב לקמן דף י"ח שם לענין הך דשליא בבית דאין לומר דרוב שליא בולד ומיעוט בלא ולד ובית זה בחזקת טהרה סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא דכיון דהשליא בבית אין חזקתו של הבית כלום דאנו דנין על השליא והבית כשליא עצמה. וכמו כן כתבו כמעט כל הקדמונים עיין עליהם וא"כ כ"כ נימא בהך דמעל"ע איך דמוקמינן הטהרות אחזקתו כיון שהספק היא על האשה. ולפי הנ"ל ניחא דרק בהך דשליא דלגבי השליא עצמה שעיקר הספק נולד בה החזקנו לודאי שיש בה ולד מחמת הרוב דרוב שליא יש בה ולד לא מהני שוב חזקת הבית דכיון שכבר החזקנו השליא בולד הבית כשליא עצמה משא"כ בהך דמעל"ע דגם לגבי האשה בעצמה לא הו רק ספיקא ולא החלטנו אותה לודאי טמאה ורק דספיקא הוא דבזה שפיר יש לדון כעת ולאוקמי הטהרות אחזקתן ודוק בזה. ובחידושי הארכתי הרבה בכל זה ואכמ"ל

והנה כ"ת האריך עפ"י דברי הפוסקים הנ"ל ליישב דברי הרמב"ן והרשב"א ז"ל שכתבו בהך איבעי' אי יש יד לצדקה דאזלינן לחומרא משום דהוי ספק איסורא וירד להצילם מקושית הר"ן ז"ל שתמה ע"ז מחולין ומיומא דמבואר דספק ממון עניים הוי קולא לנתבע עייש"ה והעלה דבחזקת ממון יש שני ענינים דהוי חזקה כמו שאר החזקות חזקת מ"ק וזה מהני גם לגבי איסור וגם דכיון דהוא תפוס אינו יכול להוציא מידו בלי ראיה אמנם זה אינו רק כש אנו דנין לענין ממון אבל מ"מ לא מהני לענין איסור ולכך בהך דיש יד לצדקה כיון שהוא ספיקא דדינא איבעי' דלא איפשטא שפיר מחמירינן דאין יכולין לדון בזה מחמת החזק' וכנ"ל בשם הפוסקים ז"ל הנ"ל ומה שהוא תפוס לא מהני רק לענין ממון אבל לא לענין ספק איסור משא"כ בהך דחולין ויומא דשפיר יש לדון מצד החזק' חזקת מרה קמא דמהני גם לענין איסור עכת"ד. והנה אם אמנם כי דבריו דברי חכמה אולם כאשר נחפש' ונחקור' אין זה ברור עוד דחזקת מ"ק מהני גם לגבי איסור ועיין בפוסקים שכתבו בהך דהיו מוחזקים בעבד שהוא שלו וגט חקוק ע"י והיא יוצא מתחת ידה דפסק רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל דהרי זו ספק מגורשת משום דהגודרות אין להם חזקה דאף לענין ממון קיי"ל דמוציאין מיד המחזיק דחשבינן לי' לודאי שאינו שלו משום חזקת מ"ק מ"מ לענין איסור מודו בספיקא לא נפקא דאינה חזקה לדון מחמתה ורק דבממון א"י להוציא מחזקת מ"ק אבל לענין איסור ל"מ ובחידושי הארכתי הרבה בביאור דבריהם ואמרתי להביא ראי' לזה מש"ס דב"מ דף י"ט בהך דמצא שובר דפריך וניחוש דלמא זבנה לכתובת' כו' דמאי ניחוש לזה והא אית לה להכתוב' חזקת מ"ק לומר שלא מכרה וכמ"ש הפוסקים ז"ל הובאו דבריהם בש"מ ב"מ דף כ"ז דלכך לא חיישי' בכל האבידות הנמצאות למכר' משום דמוקמינן אחזקת מ"ק עיין דבריהם ז"ל. אולם לפי הנ"ל ניחא דדוקא בשאר אבידות שאנו דנין על הדבר בעצמו להחזיר לזה שנתן סמנין שפיר אמרינן דכיון דע"כ הי' שלו מחמת שאומר סימנין מוקמינן בחזקת מ"ק וא"י לעכב החזר' משום חשש מכירה משא"כ בהך דשובר דאין החשש מכירה על השובר רק על הכתוב' שפיר פרכינן דניחוש דשמא זבנה לכתובת' דאין אנו באים לעכב דבר שהוא בחזקתו חזקת מ"ק ולדון מחמתה אין חזקה זו כשאר חזקות שנחליט שבודאי הדבר כן הוא דמה"ט ל"מ לענין איסור וכנ"ל והארכתי בזה הרבה אולם לא עת