ברכת רצ"ה שד

רק כשהאומדנא הי' בשעת ראי' אבל האומדנא נגד אמירתו שלאח"כ לא מהני כיון דלית לי' מגו אולי לא הי' יכול לצמצם לבוא ולצרף עם הכשרים בשעת הגדה וכ"ש בכעין נ"ד שהב"ד קיימי ויחדו להכשרים שלא הי' מכוין לצרף בהגדה כלל וכמבואר בפוסקים ז"ל

ה) גם אם נבוא לחוש לדעת הרי"ף ז"ל דגם בשני עדים חיישי' לבדדמי אין בנ"ד מקום להחמיר דהרי"ף ז"ל מפרש הך אבעי' דע"א במלחמ' בקברתיו דבלי קברתיו גם שני עדים לא מהני דחיישינן לבדדמי וא"נ דגם בחזי' בשעתא בנטבע שראה הטביע' חיישינן לבדדמי וגם בשני עדים חיישי' א"כ גם בקברתיו במלחמ' למה מבעי' לי' בעד אחד הרי גם בשני עדים ניחוש לבדדמי שלא הי' להם טב"ע גמור דפשיטא דדוחק לחלק בין לא אישתהי במים ללא אישתהה ביבשה. ויותר נרא' לדעת הרי"ף ז"ל דבאמת בהך דאומרת מת במלחמ' דאינה נאמנת מבואר בש"ס דלעיל דהיינו היכא שגם זו היתה בסכנ' ויריא' לעמוד דמה"ט בנפלו עלינו לסטים נאמנת דאשה כלי זיינה עלי'. והנה בזה דבעינן שתהי' גם היא עצמה בסכנ' יש שני טעמים אי משום דרק בזה חיישי' לבדדמי משום שלבה בל עמה הי' ופחד מות עלי' אי משום דהיכי דאינה בסכנ' אמרי' שבודאי המתינ' ודקדק' היטב שמת ולא סמכא על אומדנות ובדדמי. ולפ"ז נרא' דגם הרי"ף ז"ל רק בכה"ג חייש גם בב' עדים לבדדמי ומטעם הראשון דכיון שגם המה היו בסכנ' ואימת מות נפלו עליהם חיישי' שלבו ראה תהפוכות לחשוב שמת ודאי אחרי שמחו לי' ברומחא וגירא אבל אל"ה פשיטא שאין לחוש לבדדמי בשני עדים ובהיותי בזה אמרתי לישב מה שתמהתי זה זמן רב על הרא"ש ז"ל שכ' לדחות ראיות הראב"ד ז"ל דלפי המסקנא עד אחד נאמן במלחמ' אף בלי קברתיו ותנשא לכתחל' מההיא דאמר טבע חסא ואינסבא וקאמרי דכיון דהוי מים שאין לו סוף לא תנשא ואם נשאת לא תצא דמשמע דבמים שיש להם סוף תנשא לכתחל' דמים שיש להם סוף לאו כמלחמ' דמי דכיון שעומד עד שתצא נפשו די דאיך יפרנס סוגיא דשמעתין דבעי לפשוט האבעי' מהא דטבע' ספינה והתיר רבי נשותיהן עפ"י נשים והא מים כמלחמ' דמיא וקאמר ותסברא מים שאין לו סוף הוא כו' וע"כ דהס"ד ס"ל דמיירי ביש להם סוף ואפ"ה קאמר דמים כמלחמ' דמיא. ולפי הנ"ל אמינא דכבר הבאתי דברי הש"ס לעיל דבלסטים כיון שאינה בסכנ' לא חשיב לבדדמי וצ"ל דהא דפי' הרא"ש ז"ל דברא' הטביע' חיישי' שהטב"ע הוא בדדמי אף שהעד אינו במקום סכנה דבאמת עיקר הטעם בהך דלסטים אינו רק משום דאמרי' דבודאי המתינ' לראות שמת ודאי אבל היכי שאינו יכול לברר יותר שפיר חיישי' לבדדמי וראי' לזה מהא דאמרי' בהך דע"א במלחמ' דלא דייקא דכל שיודעת שהוא מת במלחמ' ואין בידה לברר תיכף יותר אומרת על אומדן הדעת

אולם עדיין יוקשה בהך דטבע' הספינ' דקאמר דמים כמלחמ' דמי דכיון דסובר המקשה דמיירי ביש להם סוף ואין לחוש רק שלא עמד עד שתצא נפשו והרי היכי שבידו לברר תיכף על בוריו לא חיישי' לבדדמי דמה"ט נאמנת בהך דלסטים וכנ"ל ועכצ"ל דהמקש' יודע דבהאי מעשה היו הנשים ג"כ בספינ' שטבע' והי' א"כ בסכנ' או י"ל שידע שהי' המעש' שהנשים לא באו להעיד כלל עד ששאלו אותן ושפיר יש לחוש לבדדמי דבשעת מעשה לא עלה על לבם לברר ולהמתין ועתה כשאין בידם אומרת בדדמי וכ"ז ליתא בהך דחסא שבא בעצמו להעיד ולא הוה במקום סכנה וא"ש ודוק: מכל הלין טעמי נרא' דאין לחוש ולחוכך בהתירא דאיתתא דא וישבו ב"ד של שלשה ויתירוה כדין נשאת עפ"י ע"א מתקנת חכז"ל דלחשוב כשני עדים מה"ת אין מקום ורק אי נימא כמ"ש בהיתר הד' ואחרי שהאש' מותרת מה לנו לחפש היתר שלא יצטרך ב"ד להתיר' והנלע"ד כתבתי: סימן קיג

ע"ד קושיתו בהך דאומר הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר דהרי במשוך פרה זו ולא תקנה אלא לאחר למ"ד לא קנה ותירץ הר"נ ז"ל בהך הרי את מקודשת לאחר למ"ד דמקודשת דאם תחזיר תהי' צריכ' להחזיר כסף הקידושין לא שייך בזה דהפקעת הלואתו מותר. לדעתי לא קשה מידי מכמה טעמים: א) דדוקא הפקעת הלואתו מותר כיון שלהוצא' ניתנו לו והוא רק שיעבוד וחיוב לשלם משא"כ פקדון של עכו"ם שברשותו קאי וא"כ לא מבעי' אי נימא דאסור' להשתמש בכה"ג במעות הקידושין וכמו בכל מקח שלא נגמר עיין תוס' ב"מ דף מ"ג דאף אם הוציא' המעות גזל היא בידה וצריכ' להחזיר אלא דגם אם נאמר דבזה כיון שאם הוא יחזור בו לא תהי' צריכה להחזיר מותרת להשתמש במעות מ"מ כ"ז שלא הוציא' אותם ברשות העכו"ם קאי דמה"ט אינו חייב בכה"ג באונסין עיין ש"ס דב"מ שם וא"כ נוכל לומר שעדיין הכסף בעין: ב) גם בהלואתו פשיטא דאם תפס העכו"ם אינו יכול להוציא ממנו ומלבד שזה ברור בסברא עכצ"ל כן דאם לא כן למה צריך קרא למעט שומרין מעכו"ם ונזקי שור לשורו וע"כ לענין שגם אם תפס מוציאין ממנו דפטר' תורה וא"כ מקודשת בהאי הנאה שא"י לתפוס ועיין ברמב"ם ז"ל לענין עדים זוממין בכה"ג דעדותן מועיל לענין התפיס' דמשלמין: ג) דהרי מחוייבת להחזיר מפני חילול השם ואין זה ענין למה שהביא כ"ת מההג"ה ריש סימן כ"ח דאף שמקרי שלו מ"מ הנאה מיהא הוי ומקודשת בההיא הנאה. ד) בגוף הדבר יש לעיין לפי מה שכתבו האחרונים ז"ל דכל זמן שלא גלה דעתו שרוצה להפקיע הלואתו השעבוד במקומו עומד אם יכול להפקיע אחר שנתגייר. זולת זה מ"ש לענין שוחט דבעינן שיעבור ג' פעמים ליתא דאף דלא הוי מומר חשיד מיהו הוי והקדמונים ז"ל לא כתבו כן רק לענין חילול שבת שיהי' מומר לכל התור' כולה ושלא יחשב בהטביח' דשחיטתו נבלה אף אם שחט יפה דלזה בעינן שיחשב מומר דווקא הנ"ל: סימן קיד ב"ה רישא יום ה' כ"ו תמוז תרל"ה לפ"ק. בין המצרים יופיע אור לישרים כבוד ידיד ה' וידידי עוז הרב הגאון חו"ב בחדרי תורה חכמתו פניו תאירה כ"ש מו"ה לוי יצחק שור ני' אבד"ק ראווא. וכבוד בנו בן חכם ישמח אב הרב הגדול וכו' מו"ה יקותיאל ני' רב ומורה לעדת ה' בק' לובטשוב

יקרת מדברותם אשר כוננו ידם בדבר השאל' לנכון השיגה ידי עוד בעת היותי בלבוב ולרוב טרדותי מהמון רב הש"י אשר באו לקבל פני מהבוקר עד הערב לא הי' בגבול האפשרי להשיב לכת"ה אז. ועתה כאשר בא מכתב כת"ה אלי שנית חשתי להשיב לכת"ה דעתי דעת תורה אחר העיון והפיקוח. בדבר הענין הנשאל אשת חרש שעזבה את בעלה ובבית אמה הרתה גם ילדה ועתה רצונה לשוב לבעל' באשר מענה בפי' כי אנוסה היתה צעקה ואין מושיע וזה החלי בעזה"י אשר מאתו אשאל' עזר לכל אכשיל בדבר הלכה. ואתחיל בדברי הרב המשיב ראשונ' הרב הגדול מהר"י ני' שרצה לדון בתחל' מהא דאמרינן בש"ס כתובות דף ט' בהך דאומר פ"פ מצאתי דבאשת ישראל ובנתקדש' אחר ג' שנים דמותרת מטעם ס"ס ספק אינה תחתיו וספק אונס וס"ס בדאורייתא וספק אחד בדרבנן שקולים המה ובנ"ד דבעל' חרש דל"ה