ברכת רצ"ה שב

המה מה"ת ומה"ת לא חיישינן לבדדמי וא"כ בנ"ד כיון דאיכא צירוף קרוב דמה"ת נתבטל העדות לדעת רבים מהפוסקים אף שלא נצטרפו בהגדה רק בראי' ובא הפסול לב"ד אף שלא העיד ולא דוקא דבא לב"ד ורק כל שיש אומדנא המוכיח שרצונו היה להעיד וכמ"ש הגאון מליסא ז"ל ואף דבעדות אשה כשר מ"מ ז"א רק מדרבנן ויש לחוש לבדדמי וכנ"ל ורצונו לדעת חות דעתי בזה. וזה אשר עלתה מצודתי בענין זה בעזה"י אשר מאתו אשאלה עזר לבל אכשל בדבר הלכה זו. ואען ואומר דלדעתי אין בזה בית מיחוש מכמה טעמים וכאשר אבאר ברצות ה'

א) הנה בגוף הדבר שהובא בשם הרא"ש ז"ל דבראה הטביעה לא מהני גם היכי דחזי' בשעתי' רבים מהקדמונים ז"ל חולקים וכמבואר בפוסקים ז"ל. ועיין בגדולי האחרונים ז"ל שיש פירשו דעת הרא"ש ז"ל דבראה רק באשתהה לא מהני ובלא ראה לא בעינן חזיי' בשעתי' ואף באשתהה מועיל והמעיין בהרא"ש ז"ל יראה כפירושם ז"ל אם מדקדוק לשונו שכ' זה"ל ויראה דהא דבעי' חזוניהו לאלתר היינו לאותן שראו הטביעה כו' ולא הזכיר כלל סמנים דירא' שגם הוא מפרש הך דקאמרי סימנים דהיינו או דקאמרי סימנים וביחוד נרא' בעליל לדעתו כן מהא דמסיק שם וכ' אהא דהביא בשם ר"ת ז"ל דהא דנהגו האידנא להתיר נשי אנשים ע"י הכרה בטב"ע דכיון שהגוף שלם מעידין אפי' לאחר כמה ימים והכא מיירי שלא הי' הגוף שלם כו' וז"ל ולמאי דפרישית שיש חילוק בין אותם שראו הטביע' לאחרים ניחא דחילוק זה כתב על היכי דאשתהה וכדעת האחרונים ז"ל אלו. אולם לעומת זה קשה לומר דבלא ראה הטביע' יכול להעיד לאחר זמן דהרי בהדיא אמרי' לקמן דף ק"כ בהך דטבע בדגלת דאנסבא רבה לדביתהו אפומא דשושבוני וה"מ דחזי לי' בשעתא אבל שהה מתפח תפח דמשמע שאינו ניכר כלל ועיין ברא"ש ז"ל שם שכ' מתפח תפח ואינו ניכר וביחוד דא"נ דז"א רק בראה הטביע' ומשום חשש בדדמי לבד א"כ ז"א אלא בעד אחד ולא כשהעידו והכירוהו שני עדים כשרים וכמ"ש הרא"ש ז"ל בעצמו בשמעתין דהכא ובהך דדגלת סתמא נאמר דבעי' חזי' בשעתא אף שהי' מעידים רבים וע"כ דבאשתהה אינו ניכר וליכא טב"ע ואין מעידין ע"ז כלל

ואשר אחזה לדעתי בביאור דברי הרא"ש ז"ל שלא יהי' דבריו ז"ל מרפסין איגרא דלקמן ק"כ הביא באמת הרא"ש ז"ל דברי ר"ת להלכ' דאדם ניכר ע"י טביעת עין של הגוף ואף לאחר כמה ימים דגם בגוף נופל טב"ע וטב"ע זה אינו משתנ'. ולפי"ז אמינא דעיקר חילוקו בין ראה הטביע' ללא ראה הוא באופן זה שאשתה' ורק שמ"מ גופו שלם דבחזיי' בשעתא לא שייך כלל חשש בדדמי שניכר אדם להדי' תיכף ע"י טב"ע של פניו והיכא דאשתה' ואין גופו שלם וליכא טב"ע בגופו ורק שיאמר שמכירו בטב"ע של פניו לא מהני כלל דתפח ואינו ניכר ואין מעידין כלל אף אם המעידים רבים ולא ראו הטביע' דלא הוה טב"ע עוד ורק היכי שכבר אשתהה ורק שאומר שמכירו ע"י טב"ע שבגופו בזה יש חילוק בין ראה הטביע' ללא ראה דטב"ע כזה אינו ניכר להדיא רק אחר התבוננות והעיון ובזה חיישינן בעד אחד שראה הטביע' שלא התבונן ועיין יפה ואומר קצת בדדמי כיון שראה הטביע' אבל היכי דלא ראה שפיר מועיל הכרתו שאומר שמכירו ע"י טב"ע של הגוף שאינו משתנ' והכא בעינן א"כ חזיי' בשעתי' אף שהי' הגוף שלם ואיכא טב"ע של הגוף כיון שראה הטביע' וזה כוונת הרא"ש ז"ל לפי מה דחילק בין ראה הטביע' ללא ראה ניחא והיינו נצטרך לדחוק ולומר דשמעתי' דהכא מיירי דוקא בדליכא גופו בשלימות דכיון דרא' הטביע' לא מהני טב"ע בגופו דחיישינן בעד א' כזה לבדדמי ורק בטב"ע דפנים היכא שלא שהה לא חיישי' לבדדמי דתיכף ניכר ולכך כתב ז"ל רק דברא' הטביע' לא מהני רק דחזיי' בשעתא ודוק

ואוסיף לבאר החילוק שחלקתי בין טב"ע בגופו לטב"ע בפניו דהנה באמת צריך להבין דעת החולקים על ר"ת דלא מהני טב"ע של הגוף דהרי מצינו בכ"מ טב"ע בכלי ואף גם בחתיכת בשר דמועיל להוציא ממון כשעדים מעידים שמכירים בטב"ע שזה כלי של פלוני וגם בחתיכת בשר לענין איסור תורה עיין ש"ס בחולין דף צ"ה ומדוע יגרע טב"ע של הגוף וזה דבר שצריך להתבונן בו והנרא' דהנה בש"ס דב"מ דף כ"א המוציא כלי אנפוריא אין צריך להכריז דכיון שלא שבעתן עין ליכא טב"ע לצורבא מרבנן. ומעת' יש לומר לדעת החולקים ז"ל אלו דבאדם כיון שיש טב"ע דפרצוף פנים אין דרך להשים עין על טב"ע של הגוף כ"כ ואף שלפעמים משימים עין גם לצורת הגוף מ"מ כיון שאינו רק לפעמים רחוקים הו"ל ככלים שלא שבעתן עין דליכא טב"ע כ"כ שנסמוך עליו ולר"ת ודעמי' ז"ל י"ל דלא נחלקו במציאות ורק דס"ל דהאמת שגם בכלים אנפוריא יש טב"ע ואי אמר הצורבא מרבנן שיש לו בו טב"ע באמת מהימן ורק דלא שכיחא שיהי' לו באלו טב"ע וא"צ א"כ להכריז אף בשוקא דרבנן דאין לו לחוש שבעל האבד' יש לו טב"ע בזה [ולפ"ז י"ל לדעת החולקים על ר"ת ז"ל דבאמת יש מציאות לטב"ע בכה"ג ורק דכיון דרחוק במציאות שיהי' טב"ע גמור ובבירור בכה"ג לא מהימנא לן לצורבא מרבנן באבד' וגם לא לעד המעיד בעגונא ע"ז. ולפ"ז י"ל דבשני עדים שאומרים ומעידים שיש להם טב"ע בהגוף טב"ע גמור שזה הוא פלוני גם החולקים מודו דבשנים לא חיישי' בשום פנים שמשקרים וגם לא לבדדמי וכמה מעלי' הא שמעתתא לתקנת עגונות. ודוק כי בזה יתיישב קושיות הגאון בעל קצות החשן ז"ל בשב שמעתתא דלדעת החולקים אלו ז"ל ביצא רובו מסורס לא יפטור בבכור' דליכא יכיר והבן ואכמ"ל]

ב) אף אי נימא כפי' המחמירים דהרא"ש ז"ל דעתו דגם בחזיי' בשעתא אין עד אחד נאמן בראה הטביע' דחיישינן לבדדמי מ"מ נרא' לדעתי דאין לחוש להחמיר משום זה רק בעד אחד אבל לא בשני עדים אף שנצטרף להם קרוב או פסול די"ל דאין הטעם דבשני עדים לא חיישי' לבדדמי משום דהוי עדות מה"ת וכמ"ש הנוב"י ז"ל ורק מטעם אחר קאתינן דכבר נודע מה שכתבו הגאונים ז"ל דהא דאין עד אחד נאמן אין הטעם משום דעד אחד חשיד למשקר ורק דחיישי' הוא שאומר בדדמי [ולכך זוקק לשבוע' דאף דא"י להוציא ממון דחיישי' לבדדמי מ"מ כיון שזה חשש רחוק צריך לישבע עכ"פ] ורק בשני עדים לח חיישינן ששניהם אומרין בדדמי. ואנכי הבאתי ראי' לדבריהם ז"ל אם כי דברי הגאונים ז"ל דברי קבלה ואינם צריכין חיזוק מהא דקיי"ל בנמצא קרוב או פסול דליכא גם שבוע' וכבר נתקשו המפורשים ז"ל דכיון דעיקר הא דנמצא קרוב או פסול נתבטל העדות נלמד מהקישא דשלשה לשנים מאין הרגלים לפטור גם משבוע' עיין בדבריהם שנדחקו הרבה ולפי הנ"ל אתי שפיר דאי נימא דנשאר עדות ע"א הי' לנו להוציא ג"כ ממון דלפ"ז העיקר שאין מוציאין ממון ע"י עד אחד הוא רק משום חשש בדדמי א"כ כאן שיש באמת שני עדים שאין פסול בגופן שנחוש למשקרים ובדדמי ל"ש כאן שהם שנים נהי דגזה"כ דלא חשיבי שני עדים מ"מ כיון דנשאר עדות האחד ובדדמי ל"ש הי' לנו להוציא ע"י וע"כ דגזה"כ הוא דנתבטל כל העדות ולא חשיב עדות כלל אף ע"א וליכא א"כ שבוע' והבן זה. ומעת' כמו כן אמינא לענין עדות מיתה דהכשירו חז"ל ע"א ולא חיישי' לבדדמי מהסתם רק היכא שיש עילה לחוש כגון בראה הטביע' וכדומ' דלא חיישי' רק בעד אחד אבל בשנים לא חיישינן